הוא חשב לעצמו בתמיהה: מה הרעש הגדול הזה? וכי האנשים האלו נשבעו למרמה ח"ו במשך השנה, שהם מתאנחים כל כך

הרב אברהם פוקס

"ולא נשבע למרמה"

בספר 'פניני תורה וחסידות' הובא מה שסיפר הגה"צ רבי אליעזר דוד פרידמן זצ"ל: זכיתי להכיר יהודי אחד מבני ברק מחסידי טשורטקוב בשם רבי שמואל היילפרין, מי שהיה הרב הראשון של שכונת זכרון מאיר בבני ברק. הוא היה חתנו של יהודי אחד מחסידי וויזניץ, ואחר חתונתו, כשחמיו נסע לרבו בוויזיניץ לימים הנוראים, הוכרח גם  הוא לנסוע לשם מטעמי דרך ארץ כנהוג באותם הימים.

במשך התפילה לא הרגיש החסיד את עצמו כל כך בנוח, כיון שלא היה מורגל בצורת התפילה שם. בטשורטקוב היה נהוג להתפלל בנחת ובלחישה כמנהג בית רוז'ין, ולעומת זאת בוויזניץ התפללו בהתלהבות עצומה ובקול רעש גדול.

בליל ראש השנה היתה התעוררות עצומה בקרב הקהל, וכשהגיעו לתיבות "ולא נשבע למרמה" שבפרק "לדוד מזמור", שמע איך שמתפללי בית המדרש מתאנחים מרה מקרב לב, והוא חשב לעצמו בתמיהה: מה הרעש הגדול הזה? וכי האנשים האלו נשבעו למרמה ח"ו במשך השנה, שהם  מתאנחים כל כך על חטא חמור זה, אשר אפילו אנשים  פשוטים ביותר אינם עוברים עליו?

אחרי התפילה, כשעבר לאמירת גוט יו"ט בין אלפי החסידים, עצר אותו ה'אהבת ישראל' ואמר לו: "פארשטייסט, יונגערמאן? (האם אתה מבין, אברך?) – משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע"… או אז הבין על מה נאנחו כל כך מתפללי בית המדרש.

 

רבו לא היה שבע רצון מהקושיא, ואמר לו, גם אני למדתי גמרא זו, אך היתה לי קושיא אחרת

"שנרבה זכויות כרימון"

הרמ"א (סי' תקפ"ג) מביא את המנהג של אכילת רימון בליל ראש השנה, ואומרים 'נרבה זכויות כרימון'. והקשה בפרי חדש שם מדברי הגמרא בברכות (נז) 'אפילו ריקנין שבישראל מלאים מצוות כרימון', ואם כן מה ה'רבותא' בתפילה זו, האם שאיפתינו להיות ריקנים?

על קושיא זו נאמרו עשרות תירוצים, בקובץ נזר התורה (אלול תשס"ו עמוד רעט) כתב לתרץ הרה"ג ר' חזקיהו יוסף פלמן זצ"ל בשם אביו הרה"ג רבי בן ציון זצ"ל שהביא מהחפץ חיים שמצוות וזכויות הם שני דברים שונים. לדוגמא אם יש אחד שבא לשיעור תורה ואינו מבין את הנלמד, אין לו זכות בעצם הלימוד, אך יש לו מצוה ושכר על כך שאינו מדבר באותו זמן לשון הרע ורכילות, וגם על מה שמתאמץ. אבל מי שמבין וחי את הדברים הנלמדים, אצלו יש גם זכויות של הלימוד, וזהו שאנו מבקשים שנרבה זכויות כרימון ולא רק מצוות כרימון.

מסופר על יהודי שהקשה לרבו על דברי הגמרא שאפילו ריקנים מלאים במצוות, והלא דבר והיפוכו הוא, אם הם ריקנין, איך הם מלאים? רבו לא היה שבע רצון מהקושיא, ואמר לו, גם אני למדתי גמרא זו, אך היתה לי קושיא אחרת, אם הם מלאים במצוות, האיך אפשר לומר עליהם ריקנין…

 

הרב השיב שכאשר למד בישיבת סלבודקה שמע את ראש הישיבה מרן הגר״א שר זצ"ל שאמר שברכת ה'שהחיינו' על פרי חדש איננה באה בגלל הטעם החדש של הפרי

"שהחיינו וקיימנו והגיענו"

בגליון 'קול ברמה' שהתפרסם בתקופת הקורונה, בתשרי תשפ"א הובא מה שסיפר הגר״י זילברשטיין בליל ראש השנה, שבאו לשאול אותו האם מי שנתקף בנגיף הקורונה, ואין לו טעם וריח, יוכל לברך 'שהחיינו' על פרי חדש, כמו שנוהגים בלילה השני של ר״ה? משתתפי השיעור ניסו לומר שיברך על ראיית הפרי, אבל הרב השיב שלא פוסקים כך.

הרב השיב שכאשר למד בישיבת סלבודקה שמע את ראש הישיבה מרן הגר״א שר זצ"ל שאמר שברכת ה'שהחיינו' על פרי חדש איננה באה בגלל הטעם החדש של הפרי, אלא שכאשר אדם מתבונן שהנה עברה עונה נוספת, והגיעו פירות חדשים, והוא זכה לחיים – הוא שמח על כך, ומברך 'שהחיינו'! יוצא אפוא שהברכה היא על ה׳חיים' שניתנו לאדם, ולא על הפרי עצמו. ולכן אפשר לברך שהחיינו על הפרי החדש, גם אם אין למברך טעם וריח.

למעשה, תוך כדי העיסוק בתורה מתבזבזים רגעים קטנים, זעיר פה וזעיר שם. אך ביום ראש השנה אין רגע לבזבז

"זה היום תחילת מעשיך"

ב'פניני פרשת השבוע' מסופר שביום ראש השנה, היה הרב מבריסק, הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק זצ"ל, רבן של ישראל, עוסק בכל רגע פנוי לאורך כל היום באמירת תהלים.

הדבר היה לפלא בעיני מבקרים שלא הכירו את המנהג משנים קודמות. 'והלא – כבוד הרב יכול לעסוק בסוגיות חמורות בגמרא בעיון ובעמקות. מדוע הרב עוסק כל היום כולו אך ורק באמירת תהלים?' שאלו – הגאון מחרקוב זצ"ל .

השיבו הרב מבריסק: 'ראה נא. בראש השנה, העולם כולו מתאפס, כל יצורי אנוש חוזרים לרגעי הבראשית, בהם אין להם לא עושר ולא נכסים, אפס ידיעות ואפס אמצעים. באותם רגעים כל אחד מחפש להתחיל לרכוש לעצמו ידע חדש, להתחיל לקנות נכסים – חדשים, ולפיכך גם אני בצעירותי הייתי עוסק בתורה במשך ימי ראש השנה, כדי לקנות נכסים תורניים חדשים בשנה החדשה.

אחר כך גיליתי, הוסיף הרב מבריסק שלמעשה, תוך כדי העיסוק בתורה מתבזבזים רגעים קטנים, זעיר פה וזעיר שם. פעמים אני צריך לדפדף, או לקום מהכסא להביא ספר. לפעמים שואלים אותי שאלות, ואז אני ממתין לרגע. אך ביום ראש השנה אין רגע לבזבז, אי אפשר לוותר על אף שניה, וזה אפשרי רק באמירה רציפה של תהלים, בלי לאבד אף רגע!'

 

להפתעתי, אמר לי החזון איש: "איני מבין מה אתה שח! הלא אמרת קדיש!" חשבתי לרגע שמרן לא הבין אותי, וחזרתי ואמרתי לו: "לא כן, לא אמרתי קדיש!" חזר והשיב לי מרן: "טועה אתה, אכן אמרת קדיש!!!"

"ויאתיו כל לעבדך"

בראשית שנת תשי"ג -מספר הר"ר שלמה לורינץ זצ"ל בספרו 'במחיצתם' – נסעתי לאנגליה, כדי לשהות בימי ראש השנה ויום הכיפורים בעיר בורנמות' – עיר נופש ידועה, שבתקופה זו התרכזו בה עשירים רבים. מטרת הנסיעה היתה גיוס כספים עבור כפר הנוער 'חזון יחזקאל'.

בהתקדש החג, לפני תפילת ערבית, דרשתי בפני הקהל בבית המלון שם, וההצלחה האירה לי פנים. כך עשיתי בבתי מלון נוספים שהיו במקום. אולם, כאשר הגיעה שעת התפילה, וראיתי את טיב המחיצה המפרידה בין גברים לנשים, שספק אם היה ניתן לכנותה שם 'מחיצה', ואולי היתה כשרה בדיעבד, העדפתי להתפלל לבדי בחדרי.

יום הזיכרון ('יאהרצייט') של אבי זצ"ל חל בראש השנה, וכמובן התכוונתי לומר קדיש כבכל שנה, אולם מאחר שבאותו ערב לא התפללתי בציבור, שכחתי לומר את הקדיש, ונשכח ממני עניין היאהרצייט של אבי בכלל. עובדה זו גרמה לכך, שגם למחרת, כאשר התפללתי בציבור במקום כשר, נשכח ממני שעלי לומר קדיש. כך עבר עלי ראש השנה, בלי שאגיד קדיש אחרי אבי.

כאשר נזכרתי בכך, היה מאוחר מידי. לא ניתן לתאר במילים את גודל הצער ואת שברון הלב שאחזני. נפשי היתה עגומה עלי עד כדי כך, שגמלה החלטה בלבי, שמאחר שעבודתי הציבורית הביאה אותי למצב שאשכח לומר קדיש על אבי, עלי להסיק את המסקנה ולפרוש ממנה לאלתר. היתה זו החלטה ברורה וסופית.

חזרתי לארץ ישראל, ומיד פניתי למרן החזון איש, על מנת להודיע לו על החלטתי הנחושה והסופית, לחזור ללימודי כמאז ומקדם, מאחר שנכשלתי בדבר חמור כל כך, והזנחתי את יום הזיכרון של אבי בעקבות התמסרותי לעבודת הציבור.

להפתעתי, אמר לי החזון איש: "איני מבין מה אתה שח! הלא אמרת קדיש!"

חשבתי לרגע שמרן לא הבין אותי, וחזרתי ואמרתי לו: "לא כן, לא אמרתי קדיש!"

חזר והשיב לי מרן: "טועה אתה, אכן אמרת קדיש!!!"

"וכי מה עניינו של קדיש ביום היאהרצייט? – הוסיף מרן – כאשר הבן מקדש את שמו של הקב"ה ברבים, עושה הוא נחת רוח לנשמת הוריו. וכי יכולה להיות נחת רוח גדולה מזו, שויתרת על נוחיותך הפרטית, נסעת למרחקים, התפללת בראש השנה ביחידות ללא מנין – הכל כדי לשאת בעול הציבור?! אין לך קדיש גדול מזה!!!".

אין צורך לומר, שמילים אלה שיצאו מפי מרן, השפיעו עלי וחזרתי בי מכוונתי לפרוש מעבודת הציבור, ואכן בזכות מרן זכיתי להמשיך ולשמש בעבודה זו במשך שלושים ושלוש שנים נוספות.