תוקפה של עבודת חודש אלול ב'קול תורה' הגיעה לשיאה מידי שנה בשנה בליל ערב ראש השנה. אז היה רבי גדליה מוסר את שיחתו המסורתית הקבועה, שיחה שחשמלה את האוירה, הרעידה את נימי הלב והנפש, והביאה בכנפיה רוח של חיזוק וטהרה.
בדרך כלל רבי גדליה היה מדבר בה אודות מעלתו וחשיבותו של ערב ראש השנה. הוא היה פותח בדברי הטור המפורסמים (או"ח סי' תקפ"א בשם מדרש תנחומא), מהם עולה כי חז"ל ייחסו לערב ראש השנה חשיבות כעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים והוא שקול כמותם. ובכל שנה ושנה הרחיב להסביר מזוית אחרת וממבט שונה את עומק משמעותו של היום, חשיבותו ומעלתו, אשר יכול להוות פתח להצלה לזכות בדין. תוך שהוא מפנה תביעה נוקבת לשומעים להבין את ההכרח להתעלות בו, לא לשקוט על השמרים, ולהשקיע מאמצים לתפוס את אורו וחשיבותו של היום במחשבה ובמעשה.
בשיחות הללו של ערב ראש השנה, גם היה רבי גדליה מדבר אודות עבודת המלכויות, שזה היסוד של כל ראש השנה. לקבל את עול מלכותו יתברך, ולהגיע במחשבה לידי הכרה אמיתית שהוא אדון כל הבריאה ומנהיג העולם, ו'אין עוד מלבדו'. אך הדגיש, כי זו עבודה שדורשת מהאדם יגיעה נוראה, כי מקטנותו הוא מוקף כולו בסיבות ומסובבים המסתירים ממנו את מלכות השם יתברך. לכן הדרך להגיע לזה הוא על ידי חיזוק בתפילה, אשר ממנה פינה ויתד להכל, בדגש על כוונת התפילה כדי שיגיע ממנה להכרת 'מלכויות'. כמו כן לברך ברכות בכוונה, ולא לזרוק שום ברכה מהפה בלי שימת לב. כך יקבע בהכרתו שד' יתברך הוא הבעלים של הבריאה, וזו ההכנה הטובה ביותר לעבודת ה'מלכויות' בראש השנה.
לאחר השיחה היה רבי גדליה עצמו יורד לפני התיבה לשמש כשליח ציבור לתפילת מעריב האחרונה בשנה. תפילתו היתה מלאת רגש, בקול ערב, בניגון משתפך, ובהטעמה והדגשה של כל תיבה ותיבה, אשר רוממה את כל בני הישיבה לפסגות גבוהות. עד כדי כך שהבחורים היו מתדיינים בינם לבין עצמם: "מתי התפילה רצינית יותר? ביום האחרון של השנה או בראש השנה עצמו"…
כך היו בני הישיבה נכנסים לראש השנה טבולים במי הדעת – מעיינותיו הזכים של רבי גדליה, ומלווים בתחושות ממשיות של משפט ושל יום דין.
"כי למשפטיך עמדו היום"
בליל ראש השנה הראשון, לאחר תפילת מעריב, היו עוברים מאות התלמידים והמתפללים לפני רבותיהם – ראשי וחכמי הישיבה הניצבים בכותל המזרח, לברך ולהתברך בברכת השנים. אצל רבי גדליה היתה זו 'עבודה' לכל דבר וענין. במשך מרבית השנים, עד לעת זקנותו, הוא התעקש להגיש את ידו לכל אחד ואחד ולאחל לו את כל הנוסח בשלימותו: 'לשנה טובה תכתב ותחתם לאלתר לחיים טובים ולשלום', בחמימות, ברגש הומה ומאור פנים, מבלי שנראה עליו כל סממן של עייפות, 'שגרה' ו'מלומדה'.
כה כותב ברשימותיו אחד מצעירי התלמידים, רבי דוד חילקו, תיאור מליל ראש השנה בשלהי שנות הנ': "לאחר התפילה עברו הבחורים לפני הרבנים במשך כשעה וחצי לברך ולהתברך בשנה טובה. פניו של המשגיח זצ"ל הפיקו זוהר מיוחד, בצורה לא רגילה, מראה שלא היינו רואים במשך השנה.
אבי מורי שליט"א היה מגיע במיוחד בליל ראש השנה כדי לראות את הפנים הזוהרות של המשגיח רבי גדליה בליל ראש השנה. היו אומרים לפניו את כל הנוסח – 'לשנה טובה תכתב' וכו' והוא היה חוזר בפני כל אחד ואחד על כל הנוסח. בשנים המאוחרות יותר, כשכבר לא היה בכוחו לאחל לכל אחד ואחד, שוב הוצרכו כל הרבנים לשנות המנהג. הבחורים הם שאמרו את הנוסח והרבנים רק ענו 'אמן' בתוספת האיחול 'וכן למר', ורק אז רבי גדליה הסכים גם כן לנהוג כך. ויש לציין עוד, כי רבי גדליה היה עומד בשארית כוחותיו במשך כל הזמן הזה שהבחורים עברו לפניו, ובסוף הזמן כבר היה עומד מוטה על צידו מרוב מאמץ, אך לא הסכים לשבת כלל מפני כבוד הציבור".
ואותו תלמיד כותב עוד ברשימותיו: "אפילו בראש השנה ויום הכיפורים, ימי הדין והמשפט, אשר אימת הדין ריחפה באויר, רבי גדליה הקפיד לקדם כל יהודי שפגש בדרכו או בהפסקה שבאמצע התפילה, בברכת 'א גוט יום-טוב' בחמימות. להראות שקדושת היום ותוקף יראת הרוממות אינם אמורים להפקיע מיהודי רגשי הטבה וכבוד לזולת. זכור אזכור, מה נפלא היה מראהו של רבי גדליה כאשר הוא בא שנה אחת בשעה מוקדמת לתפילת שחרית בראש השנה, ועל פניו רצינות של יום הדין. אך כאשר ראה את אחד המתפללים, רבי פנחס מנדל זצ"ל, יושב במקומו בבית מדרשו, מיד הוא פנה אליו וברכו בשנה טובה במאור פנים".
ואנקדוטה מעניינת בענין זה סיפר אחד התלמידים: "זכורני בליל ראש השנה באחת השנים, ניגש אליי אחד מרבני הישיבה ודבר בפיו: היות וסדר אמירת 'לשנה טובה' לרבני הישיבה אורך זמן רב, ישנה אפשרות לקצר מעט זמן זה. אם יבקשו מהמשגיח – שמקומו היה בסוף שורת המזרח – להתקדם ממקומו לאחר סיום התפילה ולעמוד לצד שאר רבני הישיבה ולא בפינה בה ישב, אז ייחסך זמן ההליכה למקומו וממנו. אמרתי לו שהוא עצמו ילך להציע זאת לרבי גדליה, אך רבי גדליה סירב להצעה, כשטעמו ונימוקו עימו: 'בחדר-אוכל בראש השנה, אמורים הבחורים לדבר רק על ראש-השנה, ולא על שום נושא אחר. אם אזוז ממקומי, יהיה ענין נוסף שידברו עליו, לכן אינני מעוניין לעבור למקום אחר'"…
"שמחתי מתוך יראתי"
נקודה חשובה מועלית בפי כמה תלמידים בהקשר לעבודת חודש האלול והימים הנוראים בצילו של רבי גדליה: לצד נוראות חרדת האלול וחרדת הדין שהשרה רבי גדליה בישיבה ביתר שאת ועוז, ולצד דרישותיו העצומות לשלמות, בד בבד הוא גם דאג כל העת שתהיה אוירה מתונה ומיושבת בישיבה. שהפחד והחרדה לא יגרמו לבחורים לשיתוק, קיפאון ואיבוד עשתונות, אלא יהוו כגורם מעודד ומדרבן להגיע לידי חיזוקים מעשיים. הוא היה עושה זאת באמצעות מסרים מלאי תקוה שהעביר כסדר, שהחיזוק המעשי הנדרש מהאדם בימים אלו נתון בידו וביכולתו של כל אחד ואחד ולא בשמים היא.
זה בא לידי ביטוי תמידי בשיחותיו. לאחר התביעות הרמות והנוקבות שתבע מהתלמידים, הוא היה מסיים בנימה מרגיעה עם משפטים מעין אלו: "אם נעשה את מה שנדרש מאיתנו, נעבור בעזרת ד' את יום הדין בשלום". "אם נקיף את עצמנו בדברים האלו, זה כבר יחשב לנו הכנה ליום הדין כפי כוחנו". "כמובן עלינו לזכור מה שאנו אומרים תמיד, שאין דורשים מהאדם יותר ממה שבכוחו לעשות, ואם אדם עושה מה שיכול, צריך הוא להאמין באמונת אומן בכח הנפש האלוקית שבו, ובקרבתו לד' יתברך כאיש-ישראל וכאיש התורה, ואז הקדוש ברוך הוא עצמו ישפיע עליו הארת פניו יתברך ביתר שאת", ועוד כהנה וכהנה ביטויים מדרבנים שנסכו תקווה טובה בלב.
לא אחת כאשר רבי גדליה הבחין בבחור שנמצא במתח גדול מידי, והפחד והחרדה משתקים אותו, מעציבים ומעכירים את רוחו, ומונעים ממנו ליישם את העבודה הנדרשת ממנו, הוא היה ניגש אליו ומוריד את העול הגדול מעליו. לתלמיד כזה שהתאונן פעם בפניו על לחץ שהוא מצוי בו בימים אלו, השיבו רבי גדליה תשובה הפוכה כל כך ממשנתו ודרכו: "אין לך סיבה לפחד, הרי אחרי הכל הרי אנחנו מתפללים יחד ציבור גדול כל כך, וזה לכשעצמו זכות גדולה".
כיוצא בו גם אירע פעם באחד מימי חודש אלול, כאשר רבי גדליה הבחין בבחור שמתהלך בארשת פנים קודרת, מתוח ועצוב. הוא ניגש אליו ואמר לו: "השנה, האלול שלך הוא לסגור את ה'רבינו יונה' וללכת לקנות שוקולדים בחנות"…
וכעין זה סיפר רבי אביגדור צבי שינדלהיים, ראש ישיבת 'דרכי משה' בבני-ברק: "באחת השנים, סמוך ונראה לראש-השנה, פנה תלמיד לרבי גדליה, ותינה בפניו את מועקתו: 'אני סובל ממתח גדול בגלל ימי הדין שמתקרבים, והמתח הזה גורם לי לבלבול דעת ועצבים'. רבי גדליה השיבו על אתר באופן נחרץ: 'הפחד והאימה לפני יום הדין נועד כולו רק לתועלת, ורצון הבורא הוא במקום שהתועלת שם. אולם אם באופן אישי זה מפריע לך, הרי שהעבודה שלך בימים אלו היא לשלוט ולהתגבר על עצמך שתחושת הפחד של אלול לא תחול עליך כלל', והפטיר בקביעה: 'העבודה שלך השנה היא שהאלול שלך – לא יהיה אלול, וזה יהיה האלול הכי גדול שלך!"…
"כי חדוות ד' היא מעוזכם"
גם היה חשוב לו לרבי גדליה שהתלמידים לא יראו בראש השנה יום מעיק ומכביד של אימה בלבד, אלא גם כיום של חג ושמחה. אמת שיש לדאוג מאימת הדין, אבל אין לשכוח שהוא יום טוב פשוטו כמשמעו ויש לשמוח בו, ככתוב: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים… ואל תעצבו כי חדות ד' היא מעוזכם" (נחמיה ח, י). ועוד אומרים חז"ל: "שישראל אוכלים ושותים ושמחים ובטוחים שיעשה להם נס" (ירושלמי ר"ה א, ג), וזהו שאמרו בתנא דבי אליהו (ריש פרק ג): "שמחתי מתוך יראתי". זאת היא אחת העבודות המרכזיות של ראש-השנה, לשלב בין שתי ההרגשות הללו יחדיו: יראה ושמחה, בבחינת 'גילו ברעדה'. מחד גיסא, יראה ופחד מעומק הדין, ומאידך גיסא, שמחה וחדוה בישועת ד' ומעוזו שיוציאנו מלפניו בדימוס בגזר דין של חסד.
סיפר אחד התלמידים, רבי יהודה אריה רפפורט, ר"מ בישיבת 'בית מתתיהו', כי באחת השנים שלמד ב'קול תורה', הוא הלך רגלית ביום שני של ראש השנה לאחר התפילה מהישיבה בשכונת 'בית וגן' לחצר הקודש גור במרכז העיר. אביו רבי יצחק זצ"ל היה מתפלל שם מידי שנה במחיצתו של הרבי בעל ה'בית ישראל' מגור זצ"ל, והוא רצה לאחל לו שנה טובה. מאוחר יותר כשחזר לישיבה רבי גדליה התעניין אצלו איך היה בגור? והוא השיב: "כאן בישיבה מרגישים את יום הדין, ואילו שם מרגישים את היום-טוב". המשפט הזה מאד צרם לאוזניו של רבי גדליה, והוא אמר לו בתהייה: "מה פתאום?! גם כאן צריכים להרגיש את היום-טוב, את השמחה של יום טוב. את ה'חדוות ד' היא מעוזכם', ואין זו סתירה כלל ליום הדין ולעבודה הנדרשת מאיתנו ביום זה".
ומסופר, כי שנה אחת בליל יום טוב ראשון של ראש השנה, כאשר עברו הבחורים לאחל לרבי גדליה 'שנה טובה', הוא העיר לאחד מהם על המתח והעצבות שאוחזים בו. כה אמר לו: "בחור צריך להיות שמח! בחור צריך להיות חברה'מן! בחור צריך להיות עם כל המרץ והשמחה!… בשום פנים ואופן לא עצוב ומדוכדך…
"שנה אחת באחד מימי חודש אלול", סיפר רבי מיכאל קוט, "עורר רבי גדליה בשיחה כהרגלו בקודש להתחזק בתורה ויראת-שמים. למחרת ניגשתי אליו ושאלתי: איך נוכל לבצע את מה ששמענו בשיחה הלכה למעשה? הרי מחד גיסא, אנחנו זוכים לשמוע מהמשגיח דברי חיזוק בתורה ויראת שמים, ומאידך גיסא, מיד לאחר גמר השיחה אנחנו עומדים בנסיון בחדר-אוכל. כי לא ימלט שמבין כולם ישנם תלמידים שגורמים לאוירה של קלות ראש, בזה שמדברים על נושאים שונים ומשתפים את האחרים בדבריהם, ומוציאים את כל האוירה המרוממת של הימים-הנוראים שאנחנו שומעים בשיחות? השיב לי רבי גדליה כך: 'זה דווקא דבר חיובי מאד. הרי האדם לא יכול כל הזמן להיות בשמים, הוא צריך להיות גם מעורב בדעת עם הבריות, ולדעת איך לדרוך על הקרקע. הרי אחרי הכל אנחנו אנשים חומריים, וצריכים להתחשב גם בצרכי הגוף. בשביל בני הישיבה נחשבים דיבורים אלו כמו 'התעמלות', כי בני תורה הרי לא עושים התעמלות כמו אחרים שקופצים אנה ואנה, אז לפחות שזה יהיה ההתעמלות שלנו, להתאוורר קצת מהשאיפות הגדולות שלנו ברוחניות, וזה גם חשוב בשביל הרוגע ומנוחת הנפש בחודש אלול. לכן זה טוב גם להיכנס מדי פעם לחדר-אוכל ולרדת מהדרגות הגבוהות. אבל כמובן צריך לקחת את הכל בערבון מוגבל, ולדעת את הגבול הנדרש".
('רבי גדליה')