הרב אליהו שור
דוד לי, הרה"ח רבי יעקב רבינוביץ שליט"א שמו, והוא משפיע בחסידות באיאן לצאן קדשים, הוא שסיפר לי את הסיפור הבלתי יאומן דלהלן. וליתר דיוק, ולמען לא נשגה בפרטים כלשהם, אף שלח לי את כל הסיפור בכתיבת ידו המדוקדקת. ולהלן אף נצטט קטעים ממכתבו זה.
רבי יעקב גדל בנערותו בשכונת רמות פולין, שם התפלל תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן בקלויז דחסידי באיאן – רוז'ין אשר בשכונת רמות ברחוב מירסקי. התפילות נערכו בהתרוממות ובהתלהבות כמנהג חסידים ואנשי מעשה, בשבתות כבימים טובים בתפילה ל'קבל ברחמים וברצון את תפילותינו!'
באחת השבתות זה קרה.
או כלשונו במכתבו: "היה זה אחד מהמראות המפחידים ביותר שראיתי בחיי! באמצע קריאת התורה ביום שבת, בקלויז שבשכונת רמות, אחד המתפללים, שהקפיד לעמוד בשעת הקריאה, צעק לפתע בקול חנוק בבהלה: "הצלה! הצלה!"
הציבור נבהל. 'מה קרה?' הפנו כולם את ראשם לעברו. 'מדוע צריך 'הצלה'?'
אף הבעל קורא עצר ממרוצת שטף קריאתו לנוכח קריאת ההצלה הבהולה. ופני כולם היו מופנים לעבר האיש שעצר את הקהל בקריאת 'הצילו'. הלה לא היה יכול להוציא הגה מפיו, רק באצבעו החווה לעבר הבנין הגדול שממול…
מעקה נמוך וקטן
המחזה שנגלה לנגד עיני המתפללים היכם בתדהמה. הפחד הרעיד אותם ופיהם היה פעור נוכח המחזה…
מה היה המחזה המפחיד שכה הצמית את הקהל, ומה היו סיבותיו? זאת ניווכח לאחר שנכיר קצת את האיזור והסביבה. באשר באיזור מירסקי מול הקלויז המדובר שוכן לו בנין ישיבת הר"ן, בנין גבוה הוא בעל ארבע קומות, והוא שוכן על הר גבוה שמצדו האחד תהום פעורה לרגליו! ומחמת גובה הבנין וההר שמתחתיו, הרי שכשהיו עומדים על גגו היו יכולים להביט להתבונן בכל מרחבי ירושלים רבתי, אף בבית המדרש הגדול של 'בעלזא' הבחינו משם…
דא עקא, שהגג, גדר אבנים רחב סביב היה לו, ומשום מה רק מעקה נמוך וקטן סבב אותו, בלא מעקה ראוי הסוגר את המרחב. הוי אומר גדר קטן שאפשר לטפס עליו ללא שום קושי, עם מעקה נמוך מאוד. בכל העיתים היה גרם המדרגות המוביל אל הגג סגור ומסוגר על מסגר ובריח, אך בשבת זו היתה הדלת לגרם זה פתוחה, משום מה…
שני ילדים, אחים, חמודי עין ומשובבי לב, בנים לאחד ממתפללי הישיבה, התגנבו דרכו ועלו אל הגג בשובבות ילדים…
קרבו שני הילדים אל גדר הגג, והתפעמו מהמראות המשכרים ומהנופים המשובבים, הן את כל ירושלים ראו דרכו.
האחד גרר כסא, הצמידו עד לגדר האבנים הנמוך ונעמד עליו והתבונן באווירה של ירושלים ובאורה, ואילו אחיו התיישב על הגדר ממש (עם מעקה נמוך מאד עליו!) בלא אומר ודברים. כך ישבו שניהם בשלוה מוחלטת ובהנאה גלויה. כאשר, להזכירכם, רק מעקה קטן סובב אותם, ורק את רגליהם הקטנות, אך כל גופם חשוף לרוח השמים ופרציו. כפסע הוא ביניהם ובין היפך החיים ח"ו!
במראה הזה הבחין המתפלל וקריאת הצלה נפלטה מפיו במהרה. בוקה ומבולקה השתרר בקלויז בן רגע. המראה היה נורא ואיום. מראה של שני ילדי חמד שלא טעמו טעם חטא שיתכן שתוך שניות יכול לקרות להם אסון!
המתפללים איבדו מהרה את עשתונותיהם וישוב דעתם. חלקם רצו למהר לפתוח את החלונות ולצעוק בקול גדול לילדים שיסוגו במהרה, עקב סכנת החיים הנשקפת למולם. אך קריאה זו סכנה גדולה היא, באשר הילדים ייבהלו מאוד לנוכח הקריאות, ובשכך יתחילו להזיז גופם לכאן או לכאן, וכל תזוזה שלהם במיקום הקריטי שלהם – כשרוב גופם נמצא מחוץ לגדר, קריטית היא לחייהם.
אחרים רצו לצאת לרחוב להזעיק עזרה מכאן או משם, דבר שיתכן שאף הוא נידון לכישלון, שכן הזמן קצר הוא להצילם.
המצב היה נראה אבוד.
כאשר בכל העת הזאת יושבים להם שני הילדים על גדר האבן, וחוץ ממתפללי הקלויז אין איש שרואה אותם ואת הסכנה הנוראה…
כל התרחיש התרחש תוך שניות. הבלבול והפחד שימשו בערבוביא, שיתוק השכל ואיבוד העשתונות היו כמעט מוחלטים.
חלץ נעליו בזריזות
היה אחד שלא התבלבל.
החסיד רבי פסח ברנדווין קראו לו.
במאמר המוסגר מספר דודי על כך ש: "מלבד ליבו הזהב של ר' פסח ז"ל שהיה פתוח לכל אחד ואחד, בפרט לשבורי לב, ידע גם להגיש 'עזרה ראשונה' בכל עת מצוא, ויהודים רבים חבים לו את חייהם".
ר' פסח לא איבד את עשתונותיו ולו לרגע. מהרה קלט את המצב לאשורו, ולקח את הפיקוד. הוא הורה לכולם להישאר לשבת בשקט, לבל ינסה אחד לצעוק לעברם לא מעבר לחלון, לא מהרחוב. באשר כאמור קריאה זו, היא סכנה לילדים התמימים ח"ו. תוך כדי כך הסיר את הטלית מעל כתפיו במהרה, פשט את הבעקיטשע ואת הטלית קטן מעל גופו, זרק את צרור מפתחותיו ארצה, ואף את נעליו חלץ בזריזות, ורץ לעבר הבנין ממול.
כל זאת עשה ר' פסח בשניות אחדות תוך הפעלת שיקול דעת מפתיע ובקור רוח מושלם!
הוא עשה זאת כדי שבריצתו אל עבר הילדים ובהשתחלו אל הגג, לא ישימו אלו לב אליו. באשר יתכן שאילו ישימו הילדים לב לפתע למבוגר המתקרב אליהם, יבהלו כהוגן, והסכנה תיגבר ח"ו.
מתפללי הקלויז עקבו בדאגה רבה אחר ר' פסח. כשהם 'משתאים ומחרישים לדעת' את אשר יקרהו, והנה הם רואים אותו שועט אל עבר הבנין של ישיבת הר"ן, מטפס במדרגות המובילות לגג בשקט מוחלט, כשהוא צועד על ארבעתיו, לבל ישמע קולו בבואו אל הגג, וכך הוא מתקדם והולך. כך עקבו אחריו בסקרנות רבה מהולה בחרדה עצומה.
ולבטח תוהים אתם. ההצליח ר' פסח במעשיו?
נעביר את השרביט לדודי רבי יעקב המתאר את ההתרחשות הדרמטית: "וכאשר הגיע ר' פסח אל הגג, רכן על הרצפה כמו נחש, עד שהתקרב אליהם, וכל זאת מבלי שראו או שמעו אותו מתקרב. ואז התרומם בשקט בשקט מתנוחת שכיבתו, כאשר רק שתי ידיו מורמות אל על. ומבלי שהם ירגישו, לפתו ידיו של ר' פסח את שני הילדים, כשהוא מקיפם ונועלם על ידי ידיו לבל יפלו, וכך החזיקם בחוזקה עד שנעמד על רגליו, הורידם בבטחה ושילחם לביתם!".
אהה. אנחת רווחה התפשטה בקרב קהל המתפללים שראו בסיום כי טוב, והאיך ר' פסח אכן הצליח להציל את הילדים ממוות לחיים!
רבי יעקב מוסיף במאמר המוסגר: "אגב, אבי מורי הרה"ח רבי שמואל ז"ל שהיה הגבאי של הקלויז, לא נח אחרי מעשה כזה, ועשה הכול, וכעבור אך ימים אחדים, כבר עשו מעקה גבוה סביב כל הגדר של הבנין ממול!"
צרוב בזכרונם
עתה בואו ונחשב חשבונו של עולם.
ר' פסח אכן הצליח להציל את הילדים.
אך את דקות החרדה שהתחוללו בקרב המתפללים לא הצליח לעצור. שכן על אף שבמושגי שעון לא התרחשה הדרמה זמן רב, כדקה וחצי התחוללה כל המהומה, לא יותר. אכן במקרים כאלו של פחד וחרדה, ובסיטואציה דרמטית שכזו, הרי שכל שניה נדמית היא כנצח. ובפרט במקרה זה שהחשש לילדים הולך וגובר, והאופק להצלה אין. לבטח צרוב מקרה זה בזכרונם של המתפללים כשעות של יראה!
עתה ננסה לדרג את התנהגותם של כל הנוגעים בדבר וכל המעורבים בסיפור. הנכונה היתה אם לא? ובאיזו מידה?
אין ספק שגיבור הסיפור הוא ר' פסח שלא איבד את קור רוחו, ושלט באירוע בהשכל ובדעת, לדעת מה תפקידו והאיך עליו לפעול. הוא הוא הדוגמא לאדם היודע איך להתנהג בכל מצב. קטן וגדול, לפי הצורך.
הוא הבין את הענין, עשה מעשה, והציל חיי נפש של שני ילדי ישראל תמימים וטהורים! שני עולמות שלמים של תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא מעולם!
אין זכות גדולה מזו!
מצד שני. מתפללי הקלויז הרבים אף הם הבינו את גודל הסכנה, והחרדה תקפה אותם בעוצמה. אך הם לא ידעו לתרגם את הרגשות לשפת המעשה, כאשר מבולבלים היו לנוכח הסיטואציה המחרידה ולכן לא עשו מעשה למען הצלת הילדים. זהו חידלון חושים מסוים לנוכח הנסיבות.
ובוודאי אלו שטמנו ראשם בטליתותיהם לבל יחזו במה שמתקרב, אין לך בלבול גדול מזה. בכל זאת איננו יכולים לשופטם לכף חובה, הרי במרכזו של אירוע נורא היו המה שרוים כשבן רגע הוא יכול להפוך לטראגי!
מהיכן השלוה?
היחידים שלא היו בליבם כלל לא פחד ולא מורא, היו איך לא – – –
שני האחים!!!
– – – הילדים…
הם שהיוו את המקור לדרמה הגדולה. הם ישבו בטח, התבוננו בנופים הקסומים בשלוה מוחלטת, ולא חשו בסכנה הגדולה העומדת לפתחם…
ועתה נעשה חשבון נוסף: האם זה בא מהפעלת קור רוח? מיישוב הדעת כלשהוא?
לא ולא!
יישוב הדעת והרוגע בה היו שרויים בא להם אך ורק מכוח אי ידיעת מצבם ועתידם, כאשר בשכלם הקט לא הכירו את אשר עומד לפניהם, ואת הסכנה בה הם שרויים!
זאת אומרת, שישוב דעתם אינו מעלה אצלם כלל, רק מחוסר שכלם בא להם!
יתכן לומר, אחים יקרים, שכקבוצות אלו – – –
כך אנו נראים ביום ראש השנה!
עומדים אנו לקראת יום הדין הגדול והנורא, בו יחרץ גורלו של כל אחד ואחד מבאי העולם לשנה הקרובה בכל העניינים, ואף בחיתוך החיים.
ולענין גזר הדין של החיים לכל אחד יתכן שאפשר להגדיר את מצבנו אנו שאנו מצויים כמעט במצב מדויק של שני הילדים שעמדו על הגדר תוך סכנת חיים עצומה, ואינננו יודעים מה יהיה!
כך אנו!
כל אחד ואחד מצוי לפני יום גורלי בו יקבע עתידו בעולמינו דידן, כאשר פסיעה אחת בלתי מחושבת יכולה להיות סכנה גדולה. הפחד אמור להקיף את כולנו, הן יום הדין פחד אימים הוא משרה!
וכאן זה מתחלק לפי קבוצות.
משום מה ישנם כאלו שאינם מבינים את משמעות יום הדין ופחדו, ואינם מתעמקים בהשלכותיו. ולכך כשמגיע יום ראש השנה, הרי הוא בשבילם אך יום חג, וההכנה לקראתו מסתכמת בדאגה ל'סימנים' השונים, לקניית המקום המכובד בבית הכנסת ולבגדי החג. בכך מסתכמת הכנתם ליום הדין!
אף במהלך יום הדין עצמו נתונה דעתם כל העת לגודל הקהל, לרוחב הפארענטשע'ס בחצרות הצדיקים השונים, לסלסולי החזן בקטעים המרגשים ולאי הצלחתו של הבעל תוקע בהשמעת תקיעותיו…
בדברים בטלים אלו נתונים דעתם. רק לא במהות יום הדין ובמעשים והפעולות שתובעים מעימנו בעקבות כך!
מרותקים הם לנופים הקסומים – הקהל, החזן ובעל התוקע, ואינם שמים לב שהגדר יכולה להתמוטט בכל רגע ואזי כבר יהיה מאוחר…
והרי בהצלת עולם מלא אנו עוסקים, שכן כל אחד כלפי עצמו, הרי הוא עולם מלא, וחובה עליו להצילו ע"י עצמו! וכיצד יתמכר לנופים הקסומים ויתעלם מהתכלית האמיתית של יום הדין?!
משתדלים לעשות מעשה
נעבור לסגנון אחר של אנשים.
ישנם כאלו שאכן מבינים את משמעות יום הדין ופחדו, אך מרוב פחד וחרדה הרי הם מבולבלים לגמרי ואינם יודעים מימינם ומשמאלם.
תוהים באיזה קטע לכוון, איזו קבלה טובה לקיים, ובמה לגשת אל ימי ראש השנה.
רק את החרדה הם מרגישים. אך היא אינה גוררת מעשה בעקבותיה, והתוצאה היא שהם טומנים ראשם בטליתותיהם כתוצאה מהבלבול המוחלט בו הם שרוים!
לעומתם ישנם יהודים שהם, כר' פסח בסיפורינו… מבינים את משמעות יום הדין ופחדו, ויודעים הם גם את אשר מוטל עליהם לעשות ולפעול. בהתאם לכך הם תופסים פיקוד, מכריחים את יצר הרע לזוז הצידה, ופועלים באופן אקטיבי להינצל ביום זה ולהיכתב בספרן של צדיקים!
כאשר בהתאם לכך הם מכוונים בתפילה כראוי, שופכים הם ליבם כמים ומתחננים קדם מרן די בשמיא שיוציאם זכאים בדין.
במקביל אינם מסתפקים רק בתפילה, אלא אף משתדלים לעשות מעשה, בקבלם עליהם 'קבלות טובות', לשנות את הרגליהם הבלתי נכונים, ומשתדלים לעמוד בהם. ועל ידי כך זוכים הם להינצל ביום דין זה, להיכתב ולהיחתם בספרם של צדיקים גמורים ביום ראש השנה.
וזוכים הם – – –
להציל עולם מלא מרדת שחת.
עולמם שלהם!!