קפידות ועלבונות מסוגלים להחריב עולמות – להרוג, למנוע פרי בטן ולהחריב בתים ונשמות יקרות, ואילו הסליחה והפיוס בכוחן לבנות את החרבות, לשקם ולכונן דורות ישרים ומבורכים.
מעשה שארע בחודש אייר תשס"ו, וסופר על ידי רבי יעקב שיש, לאחר שיחה אישית שערך עם בעל המעשה, וכה היו דברי המספר:
מתוקף תפקידי הנני גבאי צדקה ושד"ר של אחד המוסדות הותיקים והמפורסמים בבני ברק. מדי שנה, בחודש אייר, אני נוסע במסלול קבוע – לונדון, ניו יורק ומונטריאול שבקנדה. בכל מקום יש לי ציבור קבוע שאותו אני מתרים לטובת המוסד.
הגעתי לקנדה, נכנסתי ליהודי שאני מכירו היטב, וקבלתי ממנו תרומה הגונה. במשך כל זמן המפגש אני מבחין בעננה של תוגה על פניו, עצב גדול ומסכנות.
"אפשר לשאול משהו אישי?" – אני מנסה, לבסוף.
הוא נושא אליי את עיניו ואני רואה בכך אישור וממשיך: "אני מכיר אותך כבר שנים רבות, ומרגיש שאתה עצוב מאד. במה הענין? אולי אוכל לעזור במשהו?"
"הכנס ותראה" – אמר היהודי והחווה לעבר ביתו.
יש סוג בתים, שכשמתחילים לטייל בהם צריכים להצטייד במצפן, כדי לא לאבד את הכיוון, ובמימייה, כדי לא להתייבש במסע הארוך, וכמובן לא לשכוח תפלת הדרך. גם הבית הזה היה נראה כך – אין ספור חדרים, קומות על גבי קומות ובריכות בכל מפלס, בית שלא מתחיל להיות במושגים של יהודי מהארץ. טיילתי וטיילתי, ולא ראיתי נפש חיה. לא הבנתי מה אני אמור לראות. עוד חדר ועוד חדר, עוד קומה ועוד קומה. קיויתי שאדע איך לחזור… בסופו של דבר מצאתי אותו. אמרתי: "לא ראיתי כלום, אין בבית נפש חיה".
"זאת הנקודה" – אמר לי – "בכל הבית הגדול הזה אין נפש חיה. כבר חלפו הרבה מאד שנים מאז נישואינו ולא זכינו להפקד".
– "התייעצתם? טיפלתם?" – אני שואל בזהירות.
– "עשינו כל מה שאפשר לעשות בעולם, הרופאים אומרים שאין שום סיבה לבעיה והכל בסדר" – הוא הגיב, ופתאום, ללא הודעה מוקדמת פורץ בבכי – "אבל הבעיה היא שאני יודע מה הסיבה, ואני מפחד שבגללה לעולם לא יהיו לי ילדים".
הוא שתק לרגע ואחר אמר: "הבעיה שלי התחילה בליל פורים תשנ"ד, באחת הישיבות בארץ. נבחרתי להיות ה'פורים רב' – הבדחן של פורים בישיבה.
איני יודע עד עצם הרגע הזה להסביר את פשר הטיפשות שנכנסה בי, אבל כשראיתי בין הבחורים בחור מסכן מהישיבה, החלטתי 'להתלבש' עליו. התחלתי לפגוע בו, להפוך אותו לחוכא ואטלולא, עקצתי אותו, זלזלתי בו ברבים – והכל תחת המעשה של 'פורים', כאלו אז הותרה הרצועה והכל מותר.
תוך כדי כך הגיע לידי פתק, שכתב לי אחד הבחורים. היו רשומות שם שתי מלים 'תפסיק כבר'! ואני, בלי שאדע להסביר את עצמי, ממשיך וממשיך… הפסקתי רק כשראיתי את עיניו זולגות דמעות ממש.
כעת, שנים אחר כך, אין לי אפילו אחוז אחד של ספק שזאת הסיבה שמונעת ממני פרי בטן. אינני יודע כיצד לאתר אותו היום, אין לי שום פרטים על חייו כיום, וגם אינני מאמין שהוא יסלח לי. האם תסכים לקחת על עצמך את הפרויקט הזה?"
הסכמתי, בתמורה קיבלתי ארבעה דברים: שם הישיבה, שם הבחור, שנות הלימודים המשותפות וגם מעטפה מלאה בדולרים לשעת חרום. חזרתי ארצה והתחלתי בנסיונות האיתור. מצאתי בכל הארץ כמה וכמה אנשים שנשאו את אותו שם, לאחר עבודה מאומצת הצלחתי להגיע לאיש המדובר. התקשרתי אליו, הצגתי את עצמי, ביררתי אם למד בישיבה פלונית בשנים מסוימות, וכשהשיב בחיוב, שאלתי אותו אם הוא מכיר את פלוני, שמתגורר כיום במונטריאול.
שמעתי התנשפות מעבר לקו, ולאחר כמה רגעים אמר: "איני מכיר אותך, ובכל זאת אני מסכים לדבר אתך. אבל את השם הזה איני רוצה לשמוע! הוא מעביר בי צמרמורות! הוא מוקצה מחמת מיאוס! תוכל לדבר על כל דבר בעולם – חוץ מעליו".
ביקשתי לקבוע איתו פגישה, והוא חזר והתנה אתי: "בין כותלי הבית שלי, אני לא מוכן לשמוע את השם הזה!"
הגעתי לביתו. פתחתי ואמרתי כי למרות ההתניה המוקדמת עלי לספר כי פגשתי את אותו יהודי במונטריאול. הוא יהודי אומלל, אין לו שמחת חיים, ביתו ריק מכל. "הוא יודע שהסיבה נעוצה בך, והוא מבקש ממך סליחה. תרחם עליו! אין לו ילדים!"
"הוא רוצח" – הגיב בן שיחי – למלבין פני חברו אין חלק לעולם הבא! הוא שפך את דמי בפני ישיבה שלמה, והיו כאלו שצחקו מהבדיחות שלו! אני יודע שניסו להפסיק אותו, ובכל זאת הוא המשיך! איך אתה מבקש ממני שאסלח לו?! אני לא מסוגל לשמוע את השם הזה בבית שלי, בבת אחת אני חוזר לשנים ההן!"
הוא היה כל כך נחרץ, עד שלא נותרו לי הרבה ברירות.
קמתי ללכת. מה עוד ביכולתי לעשות?! סמוך למפתן נשאתי בליבי תפלה: "רבונו של עולם, תעזור לי! אני בסך הכל רוצה להיות שליח לפיוס, שליח לעשיית שלום בין שני יהודים!"
עמדתי כבר ממש ליד הדלת, כשפתאום מצאתי את עצמי אומר לו: "אני רוצה לומר לך עוד משהו אחד. יבוא יום, לאחר אריכות ימים של שניכם, ואתה תעלה לשמים. הקב"ה יאמר לך: 'ר' איד, שמע, ליהודי ממונטריאול יכולים היו להיות בנים ובנות, נכדים ונינים – דור שלם, דורות שלמים, וכל השלשלת הזו נגדעה רק בגלל קפידה שיש לך וטינה שאתה שומר לו בלב!'
באותם רגעים, כבר יהיה העלבון קטן בעיניך – אבל אז יהיה מאוחר מדי מכדי לסלוח…
כולנו בני אדם, כולנו אומרים שלוש פעמים ביום: 'סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו, כי מוחל וסולח אתה'. אנחנו מבקשים מרבונו של עולם, שגם כאשר חטאנו לפניו, הוא יסלח לנו. הוא מודה שהוא פשע וחטא, הוא מתנצל לפניך, הוא מבקש סליחה. תרחם עליו!
אל תחכה לימים, שבהם גם אם תחליט לשנות כיוון, כבר יהיה מאוחר. זה יהיה בגדר של 'מעוות לא יוכל לתקון'".
היהודי הקשיב לי וביקש לחשוב על כך עם עצמו במשך רבע שעה.
נשארתי להמתין לו, וכשחזר אמר לי בפשטות: "אתה צודק".
– אוכל ליצור כעת קשר טלפוני ביניכם?" – תפסתי בחזקה את קצה החוט.
"נו, נו" – הגיב.
התקשרתי אל הגביר ממונטריאול, עדכנתי אותו על מקום המצאי כעת, והעברתי את השיחה ליהודי שלידי.
הוא התנצל בכל לבו, הודה במעשה הנורא שעשה, וביקש רחמים, משום שהוא יודע כי אם לא יסלח לו, הוא יעזוב את העולם ערירי.
שמעתי את היהודי אומר: "אני סולח".
– "ברך אותי!" – התחנן הגביר מעבר לקו.
– "קשה לי" – הוא התפתל.
– "אנא, ממך! תברך!"
והוא אוזר את כל כחות נפשו, ומברך…
באיר תשס"ז שוב נסעתי במסלול הקבוע. ללונדון, ניו יורק ומונטריאול. נכנסתי לבית הגביר, אור חדש זרח בעיניו. "מה נשמע?" – התעניינתי. – "היכנס ותראה" – השיב לי. שוב לקחתי מצפן ומימייה והתחלתי לטייל בבית. באחד החדרים מצאתי אותה – עריסה בת שלשה שבועות ובתוכה בנו בכורו!
(סימנא טבא)