"הקב"ה חפץ שילמדו זכות על בניו", פתח ואמר המגיד המפורסם הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א בשיעורו השבועי לקראת ימי הרחמים והסליחות.
"רבותי, צריך לפעמים ראש עקום בשביל ללמד זכות. זכות זה לא דבר קל, אבל זה מה שהתורה דורשת מכל אחד מאיתנו! המשנה באבות אומרת: "והווי דן את כל האדם לכף זכות". רבותי, בשביל למצוא כף זכות לפעמים צריך להפעיל שכל, ולפעמים השכל ממש לא ישר כדי ללמד זכות למצוא".
בדבריו המשיך ואמר: "אני רוצה לשאול אתכם: אתה הולך בשתיים בלילה ורואה מישהו עולה על המרזב עם כובע גרב, כפפות ולום. כן, כפשוטם של הדברים. הוא עולה על המרזב בלילה, עם כפפות, כובע גרב ולום. מה? למה הוא עולה? מה לא ברור? שוד מזויין, הוא עולה אל הזקנה בקומה השלישית, עכשיו היא הוציאה ביטוח לאומי ב-28 בחודש, הולך לסחוב לה תיק ושלום על ישראל…
"לא! חס וחלילה, זה צדיק! למה? הוא עולה למעלה לעשות שילוח הקן. מה? שילוח הקן? כן, שילוח הקן. אז למה כובע גרב? כי הוא מפחד שהיונה תעוף לו על הראש. ולמה כפפות? הוא צריך לקחת את הביצים והוא אסטניס. ולמה לום? כדי לדחוף את היונה. אבל השכל הישר אומר: לא יותר פשוט להגיד שהוא גנב? לא! התורה רוצה שתלמד לחשוב. זה מה שהתורה רוצה".
אחד המשתתפים בשיעורו של הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א, שמע את הדברים וסיפר על כך סיפור אישי, על החובה לדון לכף זכות למרות שכל המחשבות הישרות באות ואומרות לחשוב שלילי על האיש שלפנינו. וכך סיפר:
בדידי הווה עובדא: לפני כמה חודשים חזרתי בטיסה מניו-יורק ופגשתי במטוס ראש ישיבה ידוע ומפורסם, שישב לפניי. בלי משים הסתכלתי עליו כי הוא ישב בשדה הראיה שלי, והנה מיד לאחר ההמראה, התארגנה קבוצת נוסעים לתפילת ערבית. מיודענו ראש הישיבה לא קם להתפלל, למרות שניגשו אליו וביקשו ממנו להצטרף. הנחתי שבוודאי התפלל כבר ערבית לפני שיצא לדרך, כפי שרבים אחרים עשו.
הגיעה עת הארוחה, כולם אוכלים את מה שמגישים לפניהם הדיילים, אבל ראש הישיבה מיודענו סירב לאכול מהאוכל הכשר שהוגש במטוס. במקום זה, הוא הוציא מתיקו כריך והחל נוגס ממנו ללא נטילת ידים וללא ברכה… חשבתי לעצמי, אולי נטל את ידיו בשדה התעופה והתכוון להמשיך את הסעודה במטוס, אולם לאחר האכילה הבחנתי כי לא בירך ברכת המזון…
עתה כבר התנהגותו צרמה לי, והחלטתי לעקוב אחריו כדי לראות מה עוד הוא מרשה לעצמו לבעוט ולזלזל ללא מצפון מוסרי ויהודי, בפרט לאיש חשוב כמוהו.
עם שחר התארגנו שוב הנוסעים החרדים לתפילת שחרית בסמוך לחדרי השירותים במטוס, אך ראש הישיבה ממשיך לישון. גם כשניסו מספר פעמים להעיר אותו אף למנין השני, הוא לא הצטרף ללא אומר ודברים… בארוחת בוקר שוב הוציא כריך מתיקו ואכל ללא נטילת ידים וללא ברכה, לא ראשונה ולא אחרונה. הפעם תמהתי וגם התפלאתי, ממש חילול השם!!!
וכך המשכנו לטוס.
לאחר הנחיתה, ראיתי אותו יורד ונשאר ליד המטוס ולא מצטרף לשאר הנוסעים, החלטתי לעמוד ולעקוב אחר מעשיו. לפתע התקרב אמבולנס ומתוכו הורידו ארון מתים, כפי שהתברר לי היה זה ארונו של אביו ז"ל…
רק באותו רגע הבנתי את מה שלא הצלחתי לחשוב משך כל זמן הטיסה הארוכה מניו-יורק לארץ ישראל: הרי ראש ישיבה זה הוא 'אונן' עד הקבורה ואסור לו לקיים מצוות. איך לא השכלתי לדון אותו לכף זכות?!
"זוהי דוגמה אחת וקטנה מני רבות שכל אחד מאיתנו נתקל בהן במהלך חיי היום-יום", סיכם הגר"ב רוזנבלום את הסיפור המאלף ולקחו הנפלא בצידו. "כמה ימים לפני ראש השנה, כשכל אחד מאיתנו רוצה שהקב"ה ידון באותו לכף זכות ויחתמהו לשנה טובה ומתוקה, זהו בדיוק הזמן המתאים לקבל על עצמנו לדון גם את כל סביבתנו לכף זכות, לראות רק את מעלותיהם ולא חסרונם. כך ינהג איתנו הקב"ה במידה כנגד מידה ונזכה גם אנו להישפט מתוך כף זכות".
(הרב יוסף מאיר האס – המבשר תורני)