סיפר הגאון ר' שלום שבדרון זצ"ל מעשה שהיה אתו פעם בנוסעו לחוץ לארץ דרך הים. בעודו בדרך חלפה האניה מרחוק, על פני העיר הנקראת וונציה, כל היושבים בספינה קמו ורצו מהר אל הסיפון להשקיף מרחוק בנוף אותה העיר, ואף אני פסעתי אחרי כולם לראות היש ממש בדברים שמשבחים אותה, אך נוכחתי שאין כל יופי במקום, אדרבה ראיתי רק צלמים רבים, ולכן אמרתי את הפסוק 'שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא' ושבתי למקומי.
אך לאחר זמן כששבתי לארץ ישראל וחלפנו שוב על פני אותו מקום ושוב כולם רצו כבראשונה, הלכתי שוב לראות, אלא שעתה הרגשתי כי כבר איני מתעב את המקום, ואף התגנבה בלבי מחשבה אולי יש בדבריהם על יופי המקום, אך עדיין לא התפעלתי כלל.
והנה ראה זה פלא לאחר זמן ארוך כששוב נזדמן לי לחלוף בדרך הימים ליד אותו מקום ושוב האנשים שבספינה רצו לראות, הרגשתי שאני כבר מחיש את צעדי כמו כולם ואף היתה בי התפעלות לרגע עד שבקשתי מהעומד על ידי לראות דרך המשקפת…
כשחשתי זאת בעצמי נתתי אל לבי להבין מה ששמעתי מאדמו"ר ר' לייב חסמן זצ"ל ומהרב מבריסק זצ"ל שאמרו שניהם דבר נפלא ונוקב על הפסוק 'כי אתם ידעתם את אשר עברנו בארץ מצרים ובקרב הגויים אשר עברתם ותראו את שיקוציהם ואת גילוליהם, עץ ואבן, כסף וזהב אשר עמהם' (דברים כט,טו), ופרשו זאת כך: בפעם הראשונה כשרואה אדם עבודה זרה נחשבת היא אצלו כשיקוץ וגילול, אבל כיון שסוף סוף ראה והביט בע"ז, מתקרר הדבר אצלו ובפעם השניה נהיה מהשיקוץ והגילול עץ ואבן, כבר לא כל כך נורא, בפעם השלישית כבר מתהפך הכל ונראית העבודה זרה בעיניו יותר נחמד – ממש כסף וזהב אשר עמהם.
קורה שאדם אומר לעצמו: אני יודע שהחומר שלפני אסור לקריאה, אבל אני קורא רק בכדי לראות את אפסיותם, לראות כמה הדברים חמורים… אבל לא, התורה מזהירה אל תפנה אליהם כלל, אל תעיף בהם מבט, מה שאסור אסור! אמרו לא להסתכל, לא לקרוא, לא לשמוע, אז אסור לגמרי! לא ידבק בידך מן החרם, שלא ידבק בך כלום. מטאטא שמטאטא את הלכלוך מהבית, אף שכל מטרת המטאטא להוציא את האבק והפסולת, להביא את הרצפה לנקיון, אבל המטאטא בעצמו נדבק בו מן האבק והלכלוך, כך גם כאשר מסתכל בדברים בכדי לגנות, בכדי להציל אחרים, נדבק בו מאותן הדיבורים, עושים הם בו נזק, ולכן מזהירה התורה בפרשת קדושים 'אל תפנו אל האלילים', אף לא הפניית הראש לכיוונם.
וכמו שסיפר הרב גלינסקי זצ"ל על הפסוק 'ולא תטמאו בהם, ונטמתם בם' (ויקרא יא, מג) ותרגומו: ולא תסתאבון בהון ותסתאבון פון בהון. מה כתוב כאן, למה הכפילות, הלא ודאי שהמסתאב – מסתאב?
אבל החפץ חיים סיפר סיפור: מעשה בבשם, בעל חנות בשמים, שחנותו היתה פתוחה לרחוב, וכל העובר על פניה שאף לקרבתו מניחוחות ריחה ונמשך אליה לקנות בשמים יקרים ומשיבי נפש. יום אחד חשכו עיניו: ליד חנותו פתח בורסקי את מפעלו.
היו הריחות הבוקעים משם מחליאים ומקבסים, והבשם עדין הנפש נאלץ להגיף את הדלתות ולהסתגר בחנותו. יושב היה בחנות הסגורה, ושופך את זעמו על הבורסקי בפני צנצנות הבשמים האילמות ובחלל החנות הריקה, כי התרוקנה החנות. אנשים לא חלפו עוד על פניה בסלידתם מפני צחנת עיבוד העורות הנוראה, וגם אם חשבו להכנס אליה ראו את הדלת המוגפת ושבו על עקבותיהם.
הפרנסה שבתה והבית תבע את צרכיו, ויום אחד תלה הבשם על חנותו את השלט 'למכירה'. ואז, סוף סוף, נפתחה דלת החנות. בפתח עמד השכן הבורסקי, עוטה סינר ואפוף סרחון. במבט אומד סקר את השטח. 'מקום נאה הוא' קבע, 'יש לי הצעה עבורך. כסף אין לי כדי לרכוש את המקום, אבל נרחיב את המפעל ונעבוד יחדיו, תהיה לשותפי, ונתחלק ברווחים'.
אשקול את הדברים, אמר הבשם בקרירות, כשהוא כולא את נשימתו. הרעיון קומם אותו, לא עלה בדעתו להסכים להצעה. כל חפצו היה לברוח מכאן, למכור את החנות ולפתחה במקום שאוירו צח. אבל יום רדף יום, וקונה לא בא. ההוצאות גדלו, החובות השתרגו, צפוי היה לחרפת רעב, ההכרח לא יגונה. נשם עמוקות מניחוחות חנותו, ופנה להידפק על דלתות שכנו. בקצרה הודיע על הסכמתו ומיהר לשוב לחנותו. לא עברה שעה ארוכה, והלמות פטישים נשמעה. הקיר המשותף נפרץ, וענן צחנה אפפו… לא היתה עוד חזרה מהצעד שנעשה.
למחרת התיצב וחגר סינר, חפת שרוולים וערבל את בריכת הסיד. נשם בכבדות דרך פיו, כדג ששלוהו מן המים. מפעם לפעם שגה ושאף אויר בנחיריו, והקבס החליאו. הבורסקי נד ברחמים לאיסטניס שהיה לשותפו.
ביום השני עומעם הסרחון מעט, ביום השלישי כבר היה כמעט נסבל. ביום הרביעי הוטרד אך במעט, וביום החמישי נשם בטבעיות. אמנם אין אלו הבשמים להם הורגל, אבל בשום פנים ואופן אין זה נורא כל כך. עסק העורות הניב רווחים נאים, עלה בידו לחסוך סכום נכבד. הציעו לו בני המשפחה: אולי תפתח עתה בכסף זה חנות בשמים בלב העיר? עיוה פניו בסלידה, ואמר: איני סובל את האנשים הרככוכיים שאינם מסוגלים לשאוף אויר פשוט, וזקוקים לניחוחות של בשמים…
זו כוונת הכתוב בפרשתנו, המזהירנו: 'אל תפנו אל האלילים' – אל תפנו אליהם כלל, כי לבסוף זה עוד ימצא חן בעיניכם. וזו כוונת הכתוב 'ולא תטמאו בהם – ונטמתם בם' (ויקרא יא, מג). אל תנסו כלל להתקרב לצחנה כי תדבק בכם, תתרגלו אליה וסופכם מתפלשים בה ומסתגלים אליה, ככתוב 'וילכו אחרי ההבל – ויהבלו'.
(מתוך 'להתחזק', מבית כי אתה עמדי על אמונה והודיה ועוד / 053,31,31,700)