הרב מאיר בנימיני
"וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ" (דברים כ"ו, ה')
פירש רש"י על המילים "וענית ואמרת", לשון הרמת קול, וביאר בזה ה'בית ישראל' מגור זלה"ה, הרי בפסוק ג' כתב רש"י "ואמרת" שאינך כפוי טובה. ושני הפירושים אמת, כי האחד משלים את השני.
דרך העולם, אמר הרבי מגור, כשבאים לבקש מהקב"ה צועקים ומבקשים בכל פה, אבל להודות ולומר תודה, מסתפקים לומר בשפה רפה ובחצי פה. ומכאן נלמד, כי גם על הכרת הטוב, צריך להיות בהרמת קול, להודות ולהלל ולשבח להקב"ה על כל הטובה שעשה לנו, וכמו כן צריך להודות לחבירו על הטובה שעשה לו, ובהרמת הקול…
תפקידם של הגברים
המשגיח מרן הגרא"א דסלר, מבאר את מהות הכרת הטוב וכותב:
יש שאינם רוצים לקבל מחביריהם מרוע לב, כי לא ירצו להתחייב להם הכרת טובה. ובאמת ראוי להתנהג ככה כלפי הרשעים שלא לקבל טובות מהם כדי שלא להתחייב אליהם, כדי שלא נבוא להחניפם… המסרב לקבל משום זה, הוא בעל מדרגה גבוהה. זהו שורש ענין אמירת די להקב"ה, יש והנברא מרגיש את עצמו כל כך שפל ובטל כלפי השי"ת עד שמוצא בלבו בהרגשה אמיתית גמורה שכל מה שיעשה ויאמר להכיר טובה ולהודות להשי"ת על רוב חסדיו הריהו ממש כלא כלום לעומת חובו… (מכתב מאליהו חלק ב עמוד רכב)
ואכן אין ספור עובדות על הקפדתו של המשגיח במידת "הכרת הטוב" מלוים את תולדות חייו, כך למשל סיפר הגה"צ רבי דב זאב שטיינהויז זצ"ל בזכרונותיו מתקופת 'גייטסהד': זכינו פעמים רבות לארח על שולחננו את הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, וכאשר הייתה הסעודה מסתיימת, היה בעצמו מוריד את כלי האוכל מן השולחן, באומרו: "זהו תפקידם של הגברים כהכרת הטוב לנשים אשר טרחו בהכנת הסעודה".
רצונך שאהיה מושחת?
עוד סיפר פעם תלמיד, כי בפתח תקוה התקיימה חתנוה של בחור נכבד מבחורי ישיבת פוניבז'. בנסיעה חזור ארגנו הבחורים אוטובוס מיוחד לנסיעה הלוקחת רבע שעה או חצי שעה בימים ההם. עלו הבחורים לאוטובוס, והנה המשגיח הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל עולה גם כן לאוטובוס. הראשון שישב ליד הדלת, נעמד ופינה לו את מקומו, הגרא"א דסלר התיישב, כי אכן היה חלש וזקוק למקום ישיבה. הוא הודה בחום לבחור: "אני מודה לך מאד, תזכה למצוות, אני אכן צריך לכך".
לאחר נסיעה של כמה מאות מטרים, הסתובב שוב הגרא"א דסלר אל הבחור ופנה אליו: "ברוך תהיה, נתת לי את מקומך, אה ממש החיית אותי, יישר כוחך". הם נוסעים עוד חמש דקות, והגרא"א דסלר הסתובב בשלישית: באמת, אני ממש לא יודע איך להכיר לך טובה, שיהיה לך למצוות, ושתבורך, החייתני!"
הבחור חשב לעצמו: "מה הוא רוצה ממני, מה נטפל אלי?!" אם עוד פעם יפנה אלי ויכיר טובה ויברך, אני כבר אענה לו משהו. וכך אכן היה. לפני שירדו תפס המשגיח אותו בשתי ידיו ובהתרגשות אמר: "מורידיגע, הכרת הטוב יש לי בשבילך, תודה רבה!" כעת הבחור הגיב: "המשגיח, אני חושב שלאחר כל כך הרבה ברכות ואיחולים, לא יהיה לי שכר על המצוה…" הגרא"א דסלר שמע את דבריו. פניו הרצינו, הרהר שנית והגיב: "מה אתה רוצה, שאני אהיה מושחת? אני הרי חייב הכרת הטוב!".
הכרת הטוב להורים
ומה נאים איפה הדברים שכתב המשגיח בחלק ג', נאים לאומרם ומי שיצג בכל מהותו את הכרת הטוב, וכפי שהוא מבאר: "הדרגה הראשונה בהכרת טובה כנה היא, שידע ויבין האדם שעליו להחזיק טובה, ולו גם להודות במלים לפחות על מה שחברו טרח עבורו. אולם צר העין עלול לומר שאין להכיר טובה להורים למשל, שטפלו והשקיעו מאמצים רבים בילדיהם, כי כבר הפיקו הנאה רבה ממסירותם, שכן הקב"ה נטע את טבע אהבת הבנים בלב ההורים, כדי שלא ימאסו בטרחת גידולם, ואם כן למען עצמם עשו, ואינם זכאים לתודה ולהוקרה.
לעיתים, נתקלים אנו בבני אדם, שנראים כיראים ושלמים, אך אתה מגלה, שחסרה מהם מידה בסיסית. זו המכונה "הכרת הטוב" יכולים הם להתנכר, ולהפנות עורף, למי שהעניק להם ועשה עבורם הרבה.
מקובל בשם מרנא ה'חתם סופר' זיע"א שהתבטא, כי כאשר הוא עושה טובה למישהו הוא שולח עימה אבן קטנה, כדי שכשהנהנה ישליך עליו אבן כגמול על הטובה שגמל עמו, לפחות תהא זו אבן קטנה…
להשקות את השיחים
כל קיומו של העולם, קובע רבי יצחק עראמה בעל ה"עקידה" בנוי על הכרת הטוב וכה הם דבריו: "אם הכרת הטובה תבטל על מה העולם עומד? וידוע שהבורא ברא העולם בחסד ואמת בתיתו מציאות ברצון ובנדבה, ואף על פי שעשה זאת שלא על מנת לקבל פרס, כי מציאותו יתברך מספיקה בעצמו, מכל מקום טבע הענין יחייב שיקבל מברואיו שכר ראוי חלף מעשהו, וזו הכרת החסד בהילול והודאה, ומזה לא מנע עצמו מלקבלו, ואדרבא בקשו מהם מהדין, לפי שהגורע חוקו בזה מציאותו לבטלה…"
כך סיפר הרב אביגדור נבנצאל שליט"א רב הרובע היהודי: ידוע על ראש ישיבת 'נצח ישראל' כאן בירושלים, הג"ר ישראל זאב גוסטמן זצ"ל, שהיה נוהג להשקות בעצמו את השיחים שעמדו בגינת הישיבה.
מדוע עשה זאת? וכי לא היה לו משהו יותר חשוב לעשות? הסביר הרב גוסטמן: היות וכשברח מוילנא (מן הקומוניסטים או מן הנאצים), השליך את עצמו בעת מנוסתו תחת אחד השיחים כדי להסתתר מרודפיו ועל ידי כך ניצל, על כן הוא מכיר טובה לשיחים, וכאות להכרת טובה זו הוא משקה אותם בעצמו.
אמנם השיחים בגינת הישיבה בירושלים לא היו אותם שיחים שהצילו אותו מן הסכנה בווילנא, אבל 'מין שיחים' הציל אותו, ועל כן הכיר טובה למין נברא זה.
לשיחים לא היתה נפקא מינה מכך שהגרי"ז גוסטמן עצמו היה משקה אותם. אם הגנן או אחד התלמידים היו משקים אותם היו מקבלים מסתמא אותה כמות של מים. אף על פי כן הגרי"ז גוסטמן מצידו היה חייב בהכרת הטוב כלפיהם, ולכן חלק להם את הכבוד הזה, להשקות אותם בעצמו. זו הרגשה של אדם גדול, מה זו הכרת הטוב, ואפילו לדומם.
הכרת הטוב למרחץ
ב'שיטה מקובצת' (ב"ק צב, ב) מובא מעשה מופלא, ממנו רואים עד כמה היו גם הראשונים זהירים בהכרת טובה אפילו לדומם. מובא שם, שהרי"ף ז"ל חלה פעם, "ונכנס אצל אדם אחד במרחץ שהיה לו בביתו, ונתהנה מן המרחץ" עד שהבריא. לתקופות הימים, ירד אותו אדם מנכסיו, ונאלץ להעמיד את המרחץ למכירה, כדי לשלם את נִשְׁיוֹ. פנו העוסקים בַּדבר אל הרי"ף ובקשו ממנו לָשׁוּם את שוויו של המרחץ ולטפל במכירתו. אמר להם הרי"ף: "לא אדון ולא אוֹרֶה במרחץ הזה, לא בְּמֶכֶר ולא בשומא ולא בשום דבר המתיחד אליו, לפי שנתהניתי ממנו". לא אמר שאינו רוצה להזדקק לענין מפני שמכיר טובה לבעל המרחץ (שודאי גם לו הכיר טובה), אלא מפני שמכיר טובה למרחץ עצמו.