הרב משה ביניק
כשהייתי ילד שמעתי סיפורון שנחרט בי על שני צעירים שנחשפו בפעם הראשונה למכשיר הרדיו. זה היה בתחילת המאה העשרים, והטכנולוגיה הייתה בראשית דרכה. הם נדהמו לשמוע קולות של בני אדם בוקעים מתוך קופסה.
כנראה היה להם קשה לקבל שיש משהו בעולם שהם אינם יודעים, והקושי הזה הביא אותם לפרק את המכשיר ולהביט פנימה כדי למצוא קצה חוט. פתאום צעק אחד מהם: "אה! זה פשוט! תראה, יש פה ספרינג'רינה!" (קפיץ בלועזית).
אני רוצה לדמיין איתכם מה היה קורה לו הייתם אתם ממציאי הרדיו והייתם שומעים אנשים מדברים על ההמצאה שלכם במנגינה של מביני דבר: "זה בסך הכול ספרינג'רינה".
אני עוצר פה, כי האגרופים שלכם כבר נקמצים בזעם והגיחוך עולה על השפתיים.
***
אנחנו חיים בדור שבו הידע על העולם מתרבה מיום ליום ברמה שלא היה לה תקדים. לפנינו נחשף עולם מופלא ומורכב שאינו נותן לאדם שפוי להישאר אדיש מולו – ואז מגיעים אנשים ומנסים להגיד: "זה פשוט – בסך הכול אבולוציה!" כאילו הייתה זו טענה הגיונית.
בתור יהודי שתפקידו לגלות את השם בעולם ההקטנה הזאת מקוממת אותי. ולכן במדור זה ננסה לגעת בקצה הקרחון של החוכמה האין-סופית שיש בבריאה. להתפעל, להתרגש ולהבין עד כמה אנחנו קטנים ואפסיים מול הבורא ולחיות עם האמת הפשוטה והברורה שצועקת בקול: "מה רבו מעשיך השם, כולם בחכמה עשית!"
היום נתמקד באחד היצורים הנפלאים שברא הבורא – דוב הקוטב.
מדובר ביצור מרשים בגודל שלושה מטרים החי אי שם בקוטב הצפוני. הוא חי בבדידות, ומה שמייחד אותו הוא חוש ריח יוצא דופן. זהו חוש הריח החזק ביותר הקיים בממלכת החיות.
לדוב יכולת להריח כלב ים ממרחק של יותר משלושים קילומטרים – פי אלפיים לפחות מבן אדם! אם הטרף של דוב הקוטב יימצא מתחת לקרח בעומק מטר יוכל הדוב להריח אותו ממרחק של קילומטר!
השוואה קצרה ומתבקשת: אנו מריחים ממרחק של חמישה עד עשרה מטרים. אם מקור הריח יהיה מתחת לקרח, גם אם ממש מתחת לרגלינו, לא נריח מאומה כל עוד אנחנו בני אדם.
בואו ניקח צעד נוסף פנימה ונעמיק במסע ההתפעלות מפלא הבריאה בדמות דוב קוטב.
דוב הקוטב חי לבדו, וכל מה שמסביבו כולל אלפי קילומטרים של גושי קרח לבנים וזהים ושקט תהומי. אפילו הרוח שותקת, כי אין לה במה להתנגש. בעולם נטול גירוי חושי חוש הריח הוא קריטי והרבה מעבר לכלי למציאת אוכל. הוא מחבר את הדוב לסביבה. הדוב יכול להריח מי עבר במקום לפני כמה ימים ולהתמצא במרחב אך ורק דרך הריח. החוש הזה הוא המצפן שלו, זו השפה שבה העולם 'מדבר' אליו.
נוכל להבין איך היה דוב קוטב מרגיש אילולי היה לו חוש הריח המפעים – אם נכיר את החדר השקט בעולם שנבנה במינסוטה, ארצות הברית.
החדר סופג כל רעש, ורמת המסוגלות של אנשים לשהות בו עומדת על דקות בלבד. בשלב מוקדם הם מתחילים לחוות תחושת ניתוק, חרדה ומודעות מוגברת לגוף שלהם, עד כדי שהם שומעים את פעימות הלב וקול תנועות המפרקים. דבר זה ממחיש היטב איך בלי גירוי חושי הקשר עם הסביבה נשבר.
איזה חסד נפלא עשה הקדוש ברוך הוא שברא את העולם בדיוק הנכון, עם חושים מותאמים לסביבה ולא יותר מדי. כן כן, רק נסו לדמיין מה היינו מרגישים לו היה לנו את חוש הריח של דוב הקוטב.
אפשר להתבונן שוב ושוב בדיוק המופלא שבו נתן השם נתן לכל אחד בדיוק מה שהוא צריך כדי להצליח, לא פחות ולא יותר.
מה אמרת? ספירנג'רינה? אפילו דוב הקוטב צוחק כשהוא שומע את זה.
(להזמנת תוכנית פלא הבריאה, ניתן להתקשר 058-3249548)