הרב עמרם בינעט
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם" (דברים כ"ד, ט')
מדי שנה, כשאני אומר 'שניים מקרא ואחד תרגום' על פרשת 'כי תצא', אני מתרגש מחדש בפסוק שבו אנחנו מצווים לזכור את אשר עשה ה' אלוקינו למרים בדרך בצאתנו ממצרים.
תשאלו, מה כל כך מרגש? הרי זו לא המצווה היחידה בתורה… התשובה היא שזה בדיוק מה שכל כך משמח במצווה הזאת. זאת מצווה שאנחנו זוכים לקיים יום יום ושעה שעה, בלי שנשים לב בכלל, והיא רק אחת מיני רבות.
יש לנו שש זכירות בתורה הקדושה, שש מצוות שאנחנו מצווים לזכור, ומאחר ואנחנו תמיד זוכרים אותן, אנחנו מקיימים בכל רגע נתון לפחות שש מצוות.
תוסיפו על זה את המצוה של 'לא תלבש', שמופיעה גם היא בפרשה שלנו, וקחו בחשבוןש בכל רגע שאנחנו לובשים בגדים, אנחנו זוכים למצווה על כך שאנחנו לא לובשים בבגדים של נשים.
וכי תאמרו מנין לי שזה נקרא בכלל לקיים מצווה? אולי רק מי שחישב לעבור עבירה וכבש את יצרו והתגבר זוכה למצווה, אבל מי שלא עלתה על דעתו לנהוג אחרת לא יקבל שכר?
אף אני אענה לכם במשנה מפורשת במסכת מכות (ג טו): "רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי אוֹמֵר… וּמָה אִם הַדָּם, שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה מִמֶּנּוּ, הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּו מְקַבֵּל שָׂכָר – גָּזֵל וַעֲרָיוֹת שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמְּדַתָּן, הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו וּלְדוֹרוֹת דּוֹרוֹתָיו, עַד סוֹף כָל הַדּוֹרוֹת".
נמצאנו למדים שאפילו על כך שאנחנו לא אוכלים דבר מאוס כמו דם אנו זוכים לשכר, ואם כן לא גרע עניין לבישת הבגדים מעניין הפרישה מאכילת דם, וממילא יוצא שכל יהודי מקיים בכל רגע נתון מספר רב של מצוות כשהוא נמנע מלעבור איסורים, ומקיים מצוות תמידיות.
חבילות של מצוות
באחת השבתות האחרונות היה אצלי אורח, שהגיע איתי להתפלל בליל שבת בבית הכנסת של הרבי מויזשניץ בית שמש. אחרי התפילה הוא הבחין במחזה פלאי, כולם נעמדים בתור מסודר כדי לאחל 'גוט שבת' לרבי, וכל אחד לוקח בידו ספר, מי חומש מי תהילים, ומי ספר חסידות או אחד ממפרשי התורה.
"מה העניין עם הספרים שכולם מחזיקים ביד", הוא שאל, "בסך הכל הולכים לומר שבת שלום לאדמו"ר…".
חייכתי ואמרתי לו: "בעוד חמש דקות תבין לבד…".
עמדנו בתור, ואחרי חמש דקות הוא התחיל להבין. מתברר שהתור מתקדם בקצב איטי למדי, כל אורח זוכה ליחס אישי, הרבי מתעניין מי הוא, כל אברך שעובר מקבל מחמאה על הבן שלו שהתפלל מאוד יפה או שהרבי ראה שהוא שוקד על תלמודו בימי בין הזמנים ועוד כהנה וכהנה…
כעבור רבע שעה הגיע תורנו, וגם הוא זכה להתעניינות מלאה וליחס לבבי.
"אני מקנא ברבי", אמר לי לאחר מכן כשצעדנו לביתנו. "ראיתי כמה מצוות הוא הספיק לאסוף בתוך רבע שעה, זה היה מדהים. כל כך הרבה אנשים זכו לצאת ממנו עם חיוך ועם תחושת הנאה שהוא התעניין בהם, החמיא להם, שיבח את הילדים שלהם, בירך אותם… אתה יודע מה זה לעמוד כך ולפזר כל כך הרב טוב מסביב… זה חבילות חבילות של מצוות!".
הנה כי כן, בדבריו העיר האורח הנלבב נקודה נוספת של אותו רעיון. יהודי יכול לקיים מצוות בכמויות עצומות, לא רק כשהוא לומד ומתפלל, לא רק כשהוא נותן צדקה ואופה מצות בעמל וביזע – גם כשהוא אומר לזולת שבת שלום, מחייך אליו ונותן לו מחמאה קטנה. בכל דרכיך דעהו! אפשר לעשות את רצון ה' ולעבוד אותו בכל פעולה קטנה וגדולה שאנחנו עושים.
לנצל את הזקנה
מאז הושקה תוכנית 'קנין ירושלמי' ב'דרשו', זכיתי למסור שיעור בדף היומי על הש"ס הירושלמי, ומטבע הדברים, מאחר והלימוד הזה אינו מוכר ורבים חששו לאורך שנים מללמוד ירושלמי, נמשכים לשיעור הזה גם יהודים בעלי צורה ואפילו תלמידי חכמים מופלגים.
אחד המשתתפים בשיעור היה הרה"ח ר' שלמה לונדנר ז"ל. הוא היה איש עסקים והתפרנס מיגיע כפיו, אבל היה מנצל כל רגע פנוי כדי לעסוק בתורה, ואחרי שיצא לפנסיה, כבר בכלל היה כל סדר היום שלו מורכב משהייה בבית המדרש עם גיחות קצרות הביתה.
היה זה מחזה נפוץ לראות אותו יוצא מבית המדרש בשעה 12 בלילה אחרי לימוד בעמל ויגיעה במשך שעות. הוא היה אומר בחיוך: "אני תיכף חוזר", ואכן בחמש לפנות בוקר הוא כבר היה שוב יושב והוגה בתורה, אולי אפילו מוקדם יותר.
בערוב ימיו התגורר בבית שמש, והיה משתתף קבוע בשיעור ב'ירושלמי'.
ביום מן הימים הוא התנצל בפני שבימים הקרובים לא יהיה בשיעור, כי הוא נוסע לחו"ל. התעניינתי לכבוד מה הוא נוסע, והוא הסביר לי שהוא נוסע להשתתף בכמה שמחות משפחתיות שיוצאות די צמודות זו לזו, ולכן הוא כבר מנצל את ההזדמנות כדי להשתתף בהן.
"האמת שהייתי מוותר על זה בשמחה", הוא אומר, "הזמן שלי יקר לי, הזקן שלי כבר לבן ואני רוצה לנצל את הזמן כדי ללמוד, אבל אתה יודע מה? שמתי לב לדבר מאוד מעניין, ככל שאני נהיה זקן יותר, כך אנשים מתרגשים יותר לראות אותי מגיע לשמחות שלהם. כשמגיע אברך בן 30 להשתתף בחתונה של בן דוד, מה אומרים לו? או, מזל טוב אנחנו שמחים שבאת… אבל כשמגיע יהודי בן 80, עם זקן לבן ארוך והגב קצת כפוף, והוא בקושי מצליח לטפס במדרגות הרבות עד לאולם כי בדיוק המעלית תקולה… ואז הוא נכנס לאולם, מה התגובה? המחותנים רצים לעברו בהתרגשות, כל כך שמחים ומתרגשים מזה שהוא הגיע, סוחבים את החתן מאמצע המעגל כדי שיהיה את הדוד הזקן שהגיע לכבודו, הצלם כמובן מקפיד להנציח את הרגע.
"יש לזה חשיבות גדולה כשמגיע יהודי מבוגר, ולכן הבנתי שאם אני אסע לאמריקה במיוחד כדי להשתתף בשמחות הללו, ההתרגשות שלהם תהיה גדולה. יהודי כזה זקן בא מארץ ישראל, עשה את כל הדרך בשביל השמחה שלנו???… נו, כדי לשמח כך יהודים בזמן שמחתם, זה שווה את המאמץ ואת המחיר בו כרוכה הנסיעה הזאת".
מעבר לכך שנהניתי לראות יהודי שכל כך מודע למעמדו ולעובדה שזה עניין של גיל ושל צבע הזקן… התלהבתי במיוחד מנקודה יותר עמוקה. היהודי היקר הזה הבין שיש לו מתנה מיוחדת, יש לו זקן לבן וגב כפוף, הוא הבין שעם המתנה הזאת הוא יכול לשמח יהודים, לגרום להם להתרגש, והוא החליט לנצל את המתנה הזאת עד הסוף. הוא רתם את הזקנה שלו לגמילות חסד עם יהודים.
זאת דוגמה מופלאה ל'בכל דרכיך דעהו', עם כל הנשמה.
נעליים מרופטות – מצווה גדולה
הרה"ק רבי דוד מלעלוב שואל מה הפשט בזה שאומרים חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא", מה זה 'בכל יום'? היה צריך להיות כתוב 'כל יום'. מי ששונה הלכות כל יום הרי הוא בן עולם הבא.
אלא אמר רבי דוד'ל מלעלוב, הכוונה היא שצריך לשנות הלכות 'מיט'ן גאנצ'ן טאג' – עם כל היום. לקחת את כל היום, כל מה שאתה עושה כל היום, אוכל, ישן, מתלבש, עובד וכו', ועם זה לשנות הלכות, להתלבש כמו שכתוב בהלכה, לאכול כדת וכדין, לעבוד כראוי וכנכון. זה נקרא 'שונה הלכות בכל יום', עם כל היום!
כעין זה שמעתי מיהודי יקר שאומר שידוע שרבינו האריז"ל היה אומר ש'הריעו לה' כל הארץ' זה ראשי תיבות הלכה. כי לימוד ההלכה הוא תרועה לקב"ה, זה מה שממליך אותו. אומר אותו יהודי, שיש כאן עומק, כשיהודי לומד הלכה ומקיים הלכה ממילא הוא מריע לה' עם כל הארץ, הוא לוקח את כל הארציות, ועם הארציות הגשמיות הזאת הוא מריע לה'.
הוא לוקח זוג נעליים מלוכלכות ומרופטות, ונועל קודם נעל ימין ורק לאחר מכן נעל שמאל, והוא מריע לה', כי על ידי כך שהוא מקפיד לנעול קודם את הנעל הזאת לפני הנעל השנייה, זה רצון ה', הוא ממליך את ה' בפעולה הפשוטה הזאת. לאחר מכן הוא קושר קודם את השרוך של נעל שמאל ולאחר מכן את השרוך של נעל ימין, ושוב מריע לה', עם הארציות, עם הדברים הכי גשמיים והכי פשוטים ופחותים.
גברא שהוא חפצא
בשנת תשנ"ה, הייתי תלמיד בישיבה קטנה בשכונת גבעת שאול בירושלים. בכ' אדר באותה שנה, כבו המאורות ומרן פוסק הדור הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל התעלה לישיבה של מעלה. היתה אז הלוויה המונית, כלל ישראל הגיע מכל קצווי הארץ, ואנחנו הירושלמים בוודאי שלא נפקד מקומנו בהלוויה.
בשלב שבו צעד מסע ההלוויה רגלית לכיוון גבעת שאול, היה איזשהו שלב שהיה בלבול גדול ולא ידעו לאיפה פנו נושאי הארון, הציבור התחיל לחפש את דרכו ונוצרה קצת אנדרלמוסיה. מאחר ולמדתי בגבעת שאול, הכרתי את המקום היטב, והחלטתי שאני צועד ישירות לכיוון הר המנוחות, ואכן בתוך זמן קצר כבר מצאתי את עצמי שם, וראיתי כמה יהודים עומדים סביב חלקה פנויה ועושים הכנות אחרונות לקראת הקבורה, הבנתי שפה עתיד להיות מקום מנוחתו של רבן של ישראל. מיהרתי לשם, ותפסתי לעצמי עמדה קרובה.
בתוך זמן קצר התמלא המקום בכמויות עצומות של אנשים, מסע ההלוויה הגיע אל סיומו, כולם נדחפים, צפיפות נוראה, ואילו אני, בחור צעיר, עומד בעמדת תצפית נוחה וצופה בכל המתרחש.
היה לי זמן לחשוב ולהרהר במה שרואות עיני. חשבתי לעצמי, הלא דבר הוא. ברור שרבי שלמה זלמן היה מלאך אלוקים, קדוש וטהור, אבל הוא הרי נפטר כבר… מה הדבר הזה שמכל קצווי ארץ באים ללוותו למנוחתו האחרונה? היתה זו הלוויה ענקית שלא היתה כמוה קודם לכן.
לאחר מכן אמרתי לעצמי, שהכל מובן. הרי נשמתו של רבי שלמה זלמן פרחה לה לעולם שכולו טוב, אבל נשאר כאן הגוף שלו, וזה גוף שכל כולו חפצא של מצווה. כמויות המצוות שהוא עשה עם הגוף הזה הן בלתי נתפסות. כמה עמל התורה, כמה שקידה ויגיעה, כמה מילים טובות, כמה ביקורי חולים, כמה מחמאות, כמה התגברויות ומלחמת היצר, כמה פעמים הוא מנע מעצמו אוכל כדי הרגיש שזה מיותר לו עכשיו וכמה פעמים הכריח את עצמו לאכול כי הבין שזה רצון הבורא. הגוף הקדוש והטהור הזה הוא כמו ספר תורה של ממש, קדושה עצומה ונוראה!
והאמת, שכל אחד ואחד מאתנו יכול להפוך את הגוף שלו לחפצא של מצווה. צריכים רק לשים לב, להפעיל את הראש ולהדליק את הלב לאהבת ה' וליראתו, וכך זוכים לאסוף זכויות בלי סוף בכל רגע נתון. אפשר לקיים כל כך הרבה מוות 'על הדרך', אתה קם בבוקר, אומר מודה אני, נוטל ידיים, מיד ממלא מים לנטילה גם לבני הבית, מתלבש נועל נעליים והלך להתפלל, כמה מצוות כבר קיימת? אינספור! סיימת להתפלל בדרך החוצה מבית הכנסת אתה מתכופף ומרים איזו עטיפה של חטיף שילד אכל ושכח לזרוק לפח… בחדר קפה אתה ממלא סוכר כי בדיוק נגמר ואתה רוצה שגם לאחרים יהיה, יוצא החוצה ואומר מילה טובה למנקה הרחובות שמזיע כל כולו מהעבודה הקשה, ויכול להתמוגג מהנאה צרופה לשמע ממחמאה קטנה ופשוטה… אפשר להביא עוד ועוד דוגמאות, אבל הרעיון ברור, לאסוף מצוות זה קל, קלי קלות! צריכים רק לקחת את זה לתשומת לב ולהתחיל 'לעבוד בזה'.