"וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא" (דברים י"ז, ה')
בפרשתן, "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך", וברש"י מפרש "המתרגם אל שערך – לתרע בית דינך (לשער בית הדין שנים אותו) טועה, שכן שנינו "אל שעריך זה שער שעבד בו".
רמז לזה אמר הרה"ק בה'בית ישראל' זיע"א, שהמתעורר לשוב מדרכיו ולתקן את מעשיו רק ב'שער שנידון בו' – היינו בראש השנה שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, אינו אלא טועה, אלא עליו לשוב אל ה' אלוקיו ב'שער שעבד בו' מיד אחר שעבר על רצון קונו, והיינו שבחודש אלול (באותה שנה שחטא) כבר ישוב ויטהר עצמו מכל אשר עשה שלא כשורה, ולא ימתין עד יום הדין.
ואף כי ימים אלו נראים כסוף השנה, מכל מקום יש לדעת שהם כראש וראשית לשנה הבאה – וכמו שגופו של אדם תלוי בראשו, כך כל השנה הבאה תלויה בימים אלו, אם אך ישכיל לנצלם כראוי.
וכבר הובא ב'תורת אבות' (אלול) וז"ל: הרה"ק רבי יחיאל ממוש ז"ל היה אומר, הלכה פסוקה מהק' מלעכאוויטש ז"ל , אלול איז דער אנהייב יאר" (אלול הוא תחילת השנה , ואל תביט עליו כסוף שנה)". כלומר, שהגוף נגרר אחר הראש.
אורח בלתי קרוא
שמעתי מהרה"ח ר' יודל בערגער שבימי בחרותו הרבה להתאבק בעפר רגלי 'גדולי ישראל' מכל העדות והקהילות, באחת השבתות נסע מישיבתו (שבעי"ת נתניה) לשבות בעי"ת בני ברק בכדי לזכות לקרבתו של הגאון גאב"ד פוניבז' זצ"ל.
מה עשה, את תפילת ליל שב"ק התפלל בישיבת פוניבז', ואחר התפילה עקב מרחוק אחר הרב, משראה שהרב נפרד מהתלמידים סמוך לביתו ונכנס הביתה, וכבר עזבו אחרוני התלמידים את המקום, נקש ר' יודל על הדלת, והיא נפתחה ע"י הרבנית ע"ה, משראתה חסיד'שער בחור עומד בדלת שאלה אותו לרצונו, ענה ר' יודל, לא הוכן לי מקום לסעוד בו סעודת שבת, האם אוכל להתארח אצלכם?
ענתה הרבנית, הן הן, בוא ברוך ה', וקראה לרב, ר' יוסף שלמה, יש לנו אורח היום… (ר' יודל מציין, שנס עשה עמו הבורא שלא שלחה אותו לסעוד בישיבה עם שאר הבחורים, כי אז כל תחבולתו הייתה יורדת לטמיון).
ואכן, זכרונה של אותה סעודה לא מש מזכרונו של ר' יודל, וסיפר שבין הדיבורים סיפר לו הרב מעשה נורא שבדידיה הוה עובדא.
בתחילת דרכו כשהחליט גאב"ד פוניבז' על בניית הישיבה הוזקק לממון ודמים מרובים, בסך ריבי רבבות, לשם כך החיש פעמיו לגולה, בהגיעו לארה"ב עם תכנית (פלאן) לשהות שם כמחצית השנה, אחר כמה ימים החל הרב להרגיש כאבים עזים ברגלו, וככל שעברו השעות כך גדלו והתחזקו הייסורים נורא נוראות, בלית ברירה פנה לדרוש ברופאים, והללו בדקו אותו בבדיקה אחר בדיקה, עד שהגיעו למסקנא שהסוכר משתולל בגופו וכבר גרם לנמק ברגליו, ומוכרחים המה לכרות את רגלו כי בלאו הכי יתפשט הנמק בכל גופו, ויש בזה סכנת חיים וודאית.
דעת תורה
והנה, לא לבדו שהה שם הרב, אלא כל ראשי הישיבות שבארה"ב עמו, ויהיה בשמוע הרב את מצבו הכריז קבל עם ועדה, שמצדו אין כל הסכמה לטיפול רק אם יקבל הוראה מפורשת על כך מהגה"ק ה'חזון איש' זי"ע.
לעומתו שאלוהו הרופאים מי הוא החזו"א, וכי רופא או פרופסור הוא… הסבירו להם ראשי הישיבות שהוא רב גדול בישראל, ודר בארץ ישראל והחולה סומך דעתו רק עליו.
הרופאים שמימיהם לא נתקלו בכגון דא, יושב לו יהודי כשסכנה וודאית מרחפת על ראשו, ועדיין זמנו פנוי לשלוח שאלתו עד ארה"ק הרחוקה, הודיעו הרופאים כי לדעתם עד שתבוא התשובה כבר לא יהא את מי לנתח בכלל…
לשמע דעתם הנחרצת, אמרו ראשי הישבות לרב , אם כן, עפ"י דעת תורה אסור לכם להתנגד, פקוח נפש דוחה כל התורה כולה.
אך הרב בשלו, הודיע ב'עקשנות דקדושה' (שבה ניחן מן השמים, ורק בזכות עקשנות קדושה זו הגיע להיכן שהגיע, ובנה את הישיבה ושאר מפעלותיו בקודש) ה'דעת תורה' שלי הוא החזו"א, ולא אזוז כמלא נימא מבלי תשובותו.
משראו ראשי הישיבות כי המצב רציני ביותר שלחו בדחיפות 'טעלעגראם' (מברק) לארה"ק, ואכן, כעבור כמה ימים חזרה תשובת החזו"א לא בא' רבתי – בשום אופן לא לכרות את רגלו של הרב…
הרופאים שכאמור מעולם לא ראו כזאת, הודיעו שאינם נוטלים כל אחריות על הרב ועל מצבו, וחייבו את הרב להעלות על הכתב ולחתום על דבריו שכל האחריות מוטלת עליו עצמו, גם פסקו מלטפל בו, וכי סתם יעניקו טיפול למאבד עצמו לדעת…
כעבור כמה ימים קרה הנס, היסורים החלו פוחתים והלכים, עד שהרב החל מהלך טיפין טיפין על רגליו… באותו היום רעשו וגעשו כותלי בית החולים, כי מעולם לא נראה בין כתליו 'נס רפואי' כזה אפילו במעין דמעין…
שוב עברו כמה ימים והרופאים מצאו בבדיקות שהנמק פוחת והולך – מצטמק ויפה לו, עד שאחר כמה ימים נוספים שוחרר הרב לביתו כשהוא בריא ושלם.
כעבור מחצית השנה סיים הרב את מגביתו בארה"ב מתוך הצלחה גדולה (בפרט אחר מעשה כזה) וחזר לארה"ק.
עצה הוגנת
בהגיעו ארצה פנה מיד לביתו של הגה"ק החזו"א (בטרם יפנה לביתו), החזו"א קבלו בפנים מאירות, שאלו הרב, ילמדנו רבינו, הרי רבינו אינו נמנה על החסידי'שע רבי'ס (אדמורי"ם חסידיים, שהורגלו בכגון דא) מאין וכיצד ענה תשובה כזאת – כשכל הרופאים עונים ואומרים פה אחד שאין להתעכב מכריתת הרגל אפילו שעה אחת?
ענה החזו"א, אכן, כשהגיע אלי הטעלעגראם הייתי באמצע הלימוד, נשאתי עיני השמיימה וחשבתי לעצמי, אוי, ריבונו של עולם, הנני יושב בבני ברק והשאלה באה מניו יורק הרחוקה, כיצד אענה על שאלה כזו, כש'הן' שלי יהיה הן ו'לאו' יהיה לאו? כלומר, מוות וחיים תלויים עתה בתשובתי!
לכן בקשתי מאת הבורא יתב"ש, אנא, האר עיני בתורתך, והראני תשובה נכונה בדברי תורתך, מיד הבטתי בגמרא 'מסכת שבת' שהייתה פתוחה לפני, ונפלו עיני על התיבות 'פסיק רישיה ולא ימות' (והוא לשון שאלה, וכי יש לך אדם שקוטעים את ראשו והוא עצמו נשאר בין החיים…) חשבתי לעצמי, הרי רגלו של גאב"ד פוניבז' אינה נחשבת כ'רגל' אלא כ'ראש', כי ברגלים הללו תלוי ועומד כל המפעל… אם לא יכתת רגליו בין דלתי הנדיבים לא תשיג ידו כדי בניית הישיבה וכו' והכל ירד לטמיון, ובוודאי לזה כוונו מן השמים להראות, שאין לכרות ולפסוק את רגלו של הרב הנחשבת כ'ראש' ורק כך ישאר לחיות, וכן הווה …
לדידן ייאמר, בל נחשוב כי ימים הללו סוף השנה כ'רגלו' של השנה המה, אלא אדרבה, רגלים אלו הן 'ראש' לשנה הבאה עלינו לטובה. בימים אלו תלוי כל עתידנו, אם נמלא אותם בתשובה ומעש"ט בבקשת רחמים כראוי וכהוגן, בוודאי נשיג לעצמנו חיים טובים , לאורך ימים ושנות חיים.
יש בכוחך
אגב אורחא, הרה"ח ר' יצחק גרשטנקורן ז"ל היה ממייסדי העיר בני-ברק. הלה מסר את נפשו לבנות את העיר ודאג לכל צרכיה על הצד היותר טוב, אמנם 'אם אין קמח אין תורה' והוכרח ליטול על כתפו הלוואות וחובות עצומים, ומשהגיע זמן הפירעון הוכרח לכתת רגליו בגולה לאסוף מעות מנדיבי עם.
פעם אחת הגיע לאחת העיירות, וסיפר למרא דאתרא על מפעליו הכבירים בארה"ק, הרב התפעל מאד והפליא את מעשיו הטובים, ובתוך דבריו אף אמר לו, שהוא מקנא בו על שהוא זוכה לבנות עיר ואם בישראל ברוח התורה והיראה.
נענה רבי יצחק והשיב שהוא מוכן ומזומן לוותר על זכויות גדולות אלו, אם יבוא אי מי ויטול על שכמו גם את החובות העצומים שהשתרגו על צווארו מחמת הקמת העיר.
שמע המרא דאתרא לדבריו והפריך את דבריו מתוך פרשתינו, בסדר המלחמה (כ ה-ח) שהמשוח מלחמה היה מכריז לפני אנשי הצבא 'מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו… ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו, מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו.
ובמשנה שנינו (סוטה מד.) על המשך הפסוק 'והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם' – ובעקיבו של עם מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם, וכשילין של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו, שתחילת נפילה ניסה' (כלומר הזקיפין רשאים לההעניש בחומרה רבה את מי שמנסה להימלט משדה המערכה לאחר היציאה לקרב).
הוכחה ניצחת
ויש לדקדק, שבתחילה היה משוח מלחמה רך כקנה ונותן רשות לכל הרוצה לחזור לביתו, ואילו בסוף נקט בלשון קשה, והחמיר על החפץ לחזור לביתו עד שהתיר לקפח את שוקיו.
אלא ביאורו, כי בטרם שייכנס האדם לשדה המלחמה הרשות נתונה בידו לבחון ולבדוק אם בידו ללכת למלחמה אם לאו, ואם מרגיש שיש לו לב רך יכול לחזור לביתו. אבל אחר שקיבל על עצמו ללחום נגד האויב עליו לקיים את קבלתו במסירות נפש כי אם קיבל על עצמו, בוודאי יש בו כוח ותעצומות לעמוד בזה!
ובזאת סיים הרב ואמר לרבי יצחק ז"ל, אם קיבלתם על עצמכם לבנות את העיר, הרי זה עצמו מוכיח שיש בכם את כוחות הנפש להוציאם מן הכח לפועל, ובוודאי שה' לא יעזוב אותך… ולא ייתן למוט רגלך.
והדברים אמורים לכל אחד ואחד, שלא ישתמט מקיום קבלותיו בטענת 'אונס'… כי אם כבר קיבל שמע מינה שאכן יש בכוחו לעמוד בזאת.
('באר הפרשה' – שופטים תש"פ)