הרב אברהם פוקס
"וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוֹקֵיכֶם" (יב, יב)
הגאון רבי שלמה זלמן פרידמן, אב"ד סאנטוב שליט"א מספר מעשה שהיה עם הגה"צ רבי שמעון מזעליכוב זי"ע המשגיח המפורסם דישיבת "חכמי לובלין", אירח פעם אחת אורח זקן על שולחנו בליל הסדר, מספר תלמיד אחד שהתארח גם הוא באותה שנה, שכאשר רבי שמעון הבחין ששיני הזקן נשרו, אמר לו שיטבול את המצה במרק לרככה, וכשהזקן חשש לאכול מצה שרויה, אמר לו רבי שמעון, שאם הוא חושש לאכול מצה שרויה אזי גם הוא יאכל עמו מהמצה השרויה…
לאחר מכן סיפר לו על הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל מווילנא, אשר פעם בחג הסוכות היה מצונן ושוכב על מיטת חוליו, ואז הגיע אליו איזה אורח לבקרו, והוא הורה לבני הבית שיערכו את השולחן בסוכה לכבוד האורח, וכשהתחיל האורח לאכול, פתאום רואה הוא את הגאון כשהוא מעוטף במעיל עבה מגיע, גם כן לאכול בסוכה.
נחרד האורח ואמר לו: רבינו, הרי חולה אתה ומצטער פטור מן הסוכה!
ענה לו רבי חיים עוזר: צודק אתה שהמצטער פטור מן הסוכה, אבל המצטער אינו פטור מהכנסת אורחים, ואיזה הכנסת אורחים הוא זה כשאתה יושב ואוכל בסוכה לבדך, ולכן באתי הנה…
מדוע נוהגים אנו כדעת לבן הארמי שלא לישא את הצעירה לפני הבכירה כמו שאמר לבן ליעקב "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה", ולא כדעת יעקב אבינו
הִשָּׁמֶר לְךָ (יב ל)
פעם שאל הרב מפוניבז' זצ"ל שאלה מעניינת, את הרבי ה'דברי יואל' מסאטמאר זיע"א. מדוע נוהגים אנו כדעת לבן הארמי שלא לישא את הצעירה לפני הבכירה כמו שאמר לבן ליעקב "לא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה", ולא כדעת יעקב אבינו שביקש לישא את רחל הצעירה לפני לאה הבכירה?!
תירץ לו הרבי מסאטמר, הרי מה שלא נושאים את הצעירה לפני הבכירה, כדי שלא לצער את הבכירה, ולכן כאשר היא מסכימה ומוחלת, רשאית הצעירה להקדימה. וכך סבר גם יעקב אבינו, ובוודאי לא חשב לשאת את רחל ללא הסכמה ומחילה מצד לאה. אלא שעל זה אמר לבן ליעקב לא יעשה "כן" במקומינו. "כן" במובן אמת [כנות] כדרך הנאמר 'כן בנות צלפחד דוברות'. כלומר, מקומינו הוא מקור השקר והמרמה ואין מצוי כאן כלל אמת, עד כדי כך שאף אם הבכירה אומרת בפיה שמוחלת ומסכימה, הרי בליבה אינה מסכימה כלל ודבריה הם בגדר של "אחד בפה ואחד בלב" ואי אפשר לסמוך על זה, לכן במקומינו אין לשאת הצעירה קודם.
והיה מי שהמליץ בדרך צחות, לבן אמר ליעקב "לא – יעשה כן במקומינו". כלומר, אין כל ערך למילה וכשאומרים במקומינו "לא" כוונתינו הפוכה וה"לא" נעשה ל"כן". וכשאומרים "כן" זה "לא". ומובן לפי זה מדוע הזהיר הקב"ה את לבן "השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע"…
ענה לה: "הוא חי". שוב שאלה: רק תאמר לי אם הוא השתמד, ענה לה: "לא". ושוב שאלה: רק תאמר לי אם יחזור, ענה לה: "יחזור". ולאחר זמן אכן חזר הבעל חי בריא ושלם. אמרו לבית הלוי כי הנה מופת גדול….
וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת (יג ג)
בגיליון 'א דעדאנק' הובא שסיפר מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, כי הרופא הגוי שבא מארה"ב לנתח את חמיו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ביקש ברכה מחמיו, ושאלו: על מה אתה רוצה ברכה?"
וענהו, שהניתוח יצליח. ונתן לו ברכה. ואמר הגר"א מן למרן הגר"ח שאם כן נמצא שהניתוח עבר ב"ה בהצלחה מכח ברכת חמיו, רק שתמיד הרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין אכן כאן הרי היה זה ברכה לגוי, ועי"ז אינו בגדר "מתיר עצמו".
הוסיף הגר"ח קנייבסקי: היתה פעם אשה עגונה שבעלה נעלם ולא ידעה אם הוא חי או שמא השתמד ח"ו, באה אל ה'בית הלוי' ואמר לה: מה אוכל לעזור לך, אמרה לו: רבי רק תאמר לי אם הוא חי, ענה לה: הוא חי. שוב שאלה: רק תאמר לי אם הוא השתמד, ענה לה: לא. ושוב שאלה: רק תאמר לי אם יחזור, ענה לה: יחזור. ולאחר זמן אכן חזר הבעל חי בריא ושלם.
אמרו לבית הלוי כי הנה מופת גדול. אמר להם אין זה מופת כלל, כי מה שאמרתי שהוא חי, משום "חזקת חיים". מה שאמרתי שלא השתמד, משום "חזקת כשרות". ומה שאמרתי שישוב, כי אם הוא חי, וכשר, מדוע שלא יחזור…
פעם בעיצומו של חורף היה הקור עז כל כך עד שכל הבורות והבארות קפאו וגלד של קרח מנע את השאיבה מהם, רק באר אחת לא קפאה…
"כִּי תַעֲשֶׂה הַטוֹב וְהַיָשָׁר" (יב, כח)
בספר 'חפץ חיים החדש' הובא מעשה נורא שסיפר המגיד מוודיסלאב זצ"ל, ומקורו ב'אוצר פנינים ועובדות': בימי אברכותו של מרן ה'חפץ חיים' זצ״ל ניהלה הרבנית חנות מכולת, ועליה היה פרנסת ה׳חפץ חיים'. חשש ה'חפץ חיים' שמא קופח אי מי, שמא הייתה טעות במדות ובמשקלות או פגם כלשהו בסחורה, והלכה היא: ״גזל ואינו יודע ממי גזל, יעשה בהם צרכי רבים״. על כן חפר ה'חפץ חיים' באר מכיסו, ומסר אותה לרבים.
פעם בעיצומו של חורף היה הקור עז כל כך עד שכל הבורות והבארות קפאו וגלד של קרח מנע את השאיבה מהם, רק באר אחת לא קפאה: הבאר שחפר ה'חפץ חיים'’ היה זה מופת, נס גלוי. והודיעו לו על כך בהתפעלות.
נענה ואמר: ״אכן, חסדי שמים!״ והסביר: ״הן חפרתי באר זו כדי שיהנו ממנה רבים, ובתוכם מי שאולי גזלתיו, ויתכפר לי. אך מה תועיל באר זו, אם כמעט לכל אחד יש באר בחצרו ובקרבת ביתו! מה עשה הקדוש ברוך הוא, גרם לכל הבארות שיקפאו, ומנע מבאר זו את הקיפאון. בעל כרחם יבואו הנגזלים וישאבו מים, ויהיה לי תיקון״…
הגֵר בירך בהתרגשות "שהחיינו" על הפרי, וטעם ממנו, ולאחר מכן נטל את כוסית הליקר, ועמד לברך עליה, אלא, שלפתע עצרה אותו אשתו (שגם היא התגיירה): "מה אתך – הרי אתה בשרי!…".
לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ (יד כא)
מעשה בגוי שחשקה נפשו לעזוב את עמו ולהסתפח לעם הקודש. הוא עבר תהליך גיור כדת וכהלכה, והנה, לאחר טבילת הגיור שלו, והפיכתו לגר צדק, הגיש לו הרב שעסק בגיורו מתנה מיוחדת – בקבוק ליקר חלבי מיוחד במינו, ששוויו רב מאוד, וגם פרי חדש, כדי שהגר יוכל לברך עליו "שהחיינו", ולפטור בברכה גם את גירותו.
הגֵר בירך בהתרגשות "שהחיינו" על הפרי, וטעם ממנו, ולאחר מכן נטל את כוסית הליקר, ועמד לברך עליה, אלא, שלפתע עצרה אותו אשתו (שגם היא התגיירה): "מה אתך – הרי אתה בשרי!…".
"בשרי?! – תמה למולה – מתי בדיוק אכלתי בשר?". והאשה הזכירה לו: "לפני שעתיים אכלנו יחד סעודה בשרית, והרי למדנו שבטרם חלוף שש שעות שלימות אסור לאכול חלב!".
טען הבעל: "אולי בכל זאת מותר לי לשתות חלב, שכן כשאכלתי הייתי גוי, וכעת אני יהודי…".
נשאלת אפוא השאלה – האם אכן צריך הגר להמתין שש שעות עד לאכילת חלב, או שמא מותר לו לשתות את המשקה החלבי, היות ואכל את הבשר בהיותו גוי, וכעת הוא אדם אחר, 'בריה חדשה', שכן 'גר שנתגייר כתינוק שנולד דמי', ואין להתחשב במה שאכל לפני הגירות
המעשה והשאלה הובאו בספר 'ופריו מתוק' עם התשובה שהשיב הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שליט"א: שהלא יש שני טעמים בחיוב המתנת שש שעות בין אכילת בשר לחלב (כפי שכותב הטור ביו"ד ריש סי' פ"ט):
לשיטת רש"י הטעם הוא, כיון שהבשר מוציא שומן הנדבק בפיו ומושך טעם לזמן רב, ושיערו חכמים שרק אחר שש שעות כבר נתעכל לגמרי ואז מותר לאכול גבינה.
לשיטת הרמב"ם הטעם הוא, משום החשש שמא נשאר בשר בין השיניים (ולאחר שש שעות גם אם נשאר בשר הוא נחשב כמעוכל).
לאור זאת, היה מקום לומר, שגם הגר שלפנינו יצטרך להמתין שש שעות כדי לאכול מאכלי חלב, כיון ששני טעמי ההמתנה שייכים גם בו; הבשר שאכל עדיין לא התעכל והוא מושך טעם, וגם יתכן שיש בשר בין שיניו, ולכן עליו להמתין שש שעות שלימות עד לאכילת מאכלי חלב!
אמנם, יש מקום גדול לטעון, שטעמים אלו אינם שייכים בגר שנתגייר; הטעם הראשון של טעם הבשר הנמשך, לא שייך בענייננו, שכן ידוע מרבינו החתם סופר, שגופו של גוי אינו דומה לגופו של ישראל (כי גוי 'חביל גופיה' מפני שאוכל נבילות וטריפות, ובשרו בשר חמורים), ולכן אכילתו בהיותו גוי, אינה מחייבת אותו בהנהגה זו של המתנה בין בשר וחלב, לאחר שהפך לגוף אחר ומהות חדשה של ישראל. וכדברי הרמב"ם (זבים פ"ב מ"ג) 'כלל הוא אצלינו: גר שנתגייר כקטן שנולד, ואין משגיחים במאומה על מצבו הקודם'
וגם הטעם של חשש הבשר בין השיניים לא שייך בגר, מפני שלפני שהגר טובל עליו להקפיד שלא יהיה עליו שום חציצה, וממילא הוא מנקה היטב את שיניו, וברור שלא נשאר שם בשר כלל. ואמנם בישראל אין זה מועיל כדי לאכול חלב, כי לא חילקו רבותינו בגזירתם, ובכל אופן תיקנו שאין לאכול חלב תוך שש שעות, אבל ביחס לאחד שאכל בהיותו גוי, נראה שהנהגה מיוחדת זו לא נאמרה ולכן היה נראה שהגר רשאי לאכול לאחר גירותו מאכלי חלב, אף שהוא תוך שש שעות לאכילת הבשר שאכל בהיותו נכרי.
אולם, כאשר הצעתי את דבריי לפני גיסי מרן הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל, לא קיבלם, ואמר שלמעשה יש להורות לגר שלא לאכול חלב עד שיעברו שש שעות שלימות מאכילת הבשר, אף שאכלו בגיותו.
לסיכום: אסור לגֵר לאכול מאכלי חלב תוך שש שעות לאכילת הבשר, הגם שאכל את הבשר בהיותו נכרי.