הרב עמרם בינעט
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים י"א, כ"ו)
הפרשה שלנו פותחת בפסוק: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". חשבתי לומר בדרך הדרש, שיש עוד פסוק שמתחיל במילה 'ראה' – "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים", וחז"ל דרשו מהפסוק הזה, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם'.
ואכן, כל מגיד שיעור שמקבל שכר על עבודתו, מקבל 'שכר בטלה' על הזמן שהוא מפסיד, ולא על עצם הלימוד, כך נפסק להלכה.
על כל פנים אנחנו רואים שמהפסוק הזה לומדים הלכות תלמוד תורה, איך מלמדים תורה. ובפסוק "היום הזה באו מדבר סיני" ראינו שלומדים מהמילה 'היום', שהכוונה הזה שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו היום ניתנה התורה מסיני.
ואם כן נוכל ללמוד גם מהפסוק בפרשה שלנו: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", שבכל יום ויום, כשבאים ללמד תינוקות של בית רבן תורה, צריכים להתנהג כמו שהקב"ה מתנהג איתנו, ולשים בפניהם מדי יום ברכה וקללה – שיבחרו לאיזה צד הם רוצים ללכת.
הרעיון שאני מבקש לבטא כאן הוא שכל ילד חייב לקבל הזדמנות, ולא פעם אחת, אלא כל יום, עוד פעם ועוד פעם, עוד הזדמנות ועוד הזדמנות, זה תנאי הכרחי כדי לאפשר לו להיות תלמיד טוב, לתת לו לתקן את דרכיו ולהתעלות בעבודת ה'.
על אחת כמה וכמה ביום הראשון של שנת הלימודים, כמה חשוב שכל מלמד ייתן לכל אחד ואחד מתלמידיו את האופציה להתחיל מחדש! גם אם שמעת מהמלמד של השנה הקודמת שהילד הזה הוא ערמומי וצריכים להציב אותו במקום מהרגע הראשון – אל תעשה את זה על חשבון ההזדמנות שמגיעה לו להתחיל מחדש!
הערה מיותרת
לפני כמה שנים סיפר לי חבר סיפור נורא. הוא שפך בפני את הלב וסיפר לי אירוע שהתחולל יותר מ-15 שנה קודם לכן, ועדיין, כשהוא סיפר לי את זה היו לו דמעות בעיניים.
"הייתי בחור שובב", הוא מספר, "לא חיפשתי יותר מדי קשר לגמרא. כשנאלצתי הייתי יושב בבית המדרש ולומד מה שהייתי חייב, אבל בהזדמנות הראשונה שהיתה לי הייתי יוצא החוצה לשתות, לאכול, לפטפט, ובעיקר לא ללמוד.
"היה איזה 'משיב' אחד בישיבה שניסה כמה פעמים להתערב ולחנך אותי. זה לא היה התפקיד שלו, הוא סתם קיבל משרה כי אבא שלו היה אחד מאנשי ההנהלה של הישיבה, והוא היה אמור לשבת בקצה בית המדרש ולענות לשאלות של בחורים שמתקשים בהבנת הגמרא. לא יותר מזה. אבל הוא החליט להיות 'מחנך', והתחיל לנסות לחנך בחורים. כך הוא נטפל אלי כמה פעמים, ואני ניערתי אותו מהגב שלי מהר מאוד, הסברתי לו בכמה וכמה אופנים, שיחפש לעצמו מטופלים אחרים…
"אחרי תקופה, הרגשתי שאני מתדרדר ברוחניות. שהמצב שלי לא טוב. החלטתי שאני עושה שינוי בחיים, ומתחיל להיות בחור רציני.
"למחרת קמתי בבוקר השכם, רצתי לטבילת שחרית במקווה וישבתי בבית המדרש ולמדתי שעה שלמה בהנאה מרובה לפני התפילה. בסדר בוקר למדתי בהתמדה, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי באמת סיפוק והנאה מהלימוד. הרגשתי שהנה אני מתחיל להתעלות, ומי יודע לאן אגיע, אולי עוד יצא ממני ראש ישיבה גדול…
"בהפסקת הצהרים עוד למדתי קצת מוסר לפני שהלכתי לנוח מעט, ולסדר ב' הגעתי בדיוק בזמן, שלפתי את הגמרא מהארון והתחלתי ללמוד בשקידה.
"פתאום ניגש אלי אותו 'משיב' ושואל אותי בקול ארסי: "מה קרה איציק? פתאום נהיית לי צדיק, או שסתם שעמם לך במיטה והחלטת לנסות משהו חדש???".
"עד היום אני זוכר את התחושה הנוראה, איך שכל הרוח עזבה את המפרשים. ניסיתי להמשיך ללמוד, אבל כבר איבדתי את החשק, את המנוע שדחף אותי. נשארתי ככה נטוש בלב ים.
"אני אומר לך את האמת", השלים חברי את הסיפור, "אני לא יודע מה היה קורה אם הוא לא היה אומר לי מילה. יכול להיות שאחרי שעתיים או אחרי יומיים ממילא הייתי נחלש ונשאר אותו הדבר. אבל דבר אחד אני יכול לומר לך בביטחון – ה'עקיצה' הזאת שלו היתה מיותרת לחלוטין. שום תועלת לא צמחה ממנה, ואף אחד לא יכול לדעת להעריך כמה עצום היה הנזק שנגרם בעקבותיה".
קל וגם קשה
יבוא מלמד וישאל, איך אפשר לתת הזדמנות לילד שהוכיח שוב ושוב שהוא לא ראוי לעוד הזדמנות? התשובה היא שלא אמרתי לתת לו מרחב פעולה לעשות טעויות שוב ושוב, אפשר 'להחזיק אותו קצר', אבל תמיד לפקוח עין ולאפשר לו לתקן את הרושם, להשתדל להסתכל בעין חיובית על המעלות שיש לו, לאתר את המעלות האלו, להתבונן בהן, לראות שגם אם הוא ילד חסר משמעת, זה לא אומר שהוא לא שווה כלום חלילה וחס. שאלה טובה…
יום אחד הבת שלי חוזרת מבית הספר, ומספרת לי סיפור מדהים!
"ישבתי היום בכתה, היה אצלנו שקט, היינו באמצע לעשות מבחן ובכתה שררה דממה. פתאום אני שומעת מעבר לכתה, את המורה שבשנה שעברה היתה המחנכת שלי, כשהיא צורחת בקול נורא "גיי ארויס פון דא" (צאי מכאן) "איך וויל נישט זעהן דיין פנים נאך א מאהל, האסט גהערט???", (אני לא רוצה לראות יותר את הפנים שלך, שמעת???".
"נדהמתי. ממתי מורה מדברת כך לתלמידה, בכאלו צרחות, בצורה כזאת בוטה. והיא ממשיכה לצעוק עוד ועוד.
"במיוחד התפלאתי כי המורה הזאת היא מורה מאוד מיוחדת. למדתי אצלה שנה שלמה, והיא אף פעם לא כעסה על אף תלמידה. איך ייתכן שהיא פתאום נכנסה לכזה התקף זעם. זה לא הגיוני!
"הצמדתי את האוזן לקיר והקשבתי ברוב קשב, ואז הבנתי… היא מספרת את הסיפור של משה רבינו שהגיע לפני פרעה והזהיר אותו מפני מכת בכורות, ופרעה צרח עליו שיצא החוצה ואמר שלא יבוא לראות אותו שוב…".
רק אציין לטובת מי שלא יודע, שבאידיש "צא החוצה", או "צאי החוצה" נשמע ממש אותו הדבר, ולכן היא חשבה בתחילה שהמורה צועקת על תלמידה…
הרגשתי שמשמים שלחו לי סיפור נהדר כדי לאלף את הבת שלי בינה. אמרתי לה, "כל הכבוד לך שלא חשבת רע על המורה, והבנת שיש פה משהו שאת חייבת להבין מה גרם לה לצעוק בצורה כזאת. אבל אני רוצה שתגידי לי למה באמת לימדת עליה זכות??? התשובה היא כי את מעריכה אותה, את מכירה אותה כאישיות חיובית, לכן לא הצלחת לעכל את זה שהיא עושה דבר נורא כל כך, חייב להיות שיש לזה הסבר!
מה זה אומר? שלימוד זכות זה לא קשה כשאתה אוהב את השני, כשאתה מכבד ומעריך אותו. כמה קל ללמד זכות על מי שאתה אוהב, וכמה קשה ללמד זכות על מישהו שאתה שונא!
את התלמידים שלנו אנחנו צריכים לאהוב, אנחנו צריכים לתת להם הזדמנות בכל יום מחדש, ובוודאי בתחילת השנה. אנחנו צריכים ללמד עליהם זכות, ולהשתדל לדחוף אותם שוב ושוב לדרך טובה יותר ונכונה יותר. והקב"ה ישלח ברכה במעשה ידינו.
שמונה כללים להתחלה מוצלחת של שנת הלימודים
בעקבות תגובות נלהבות שקיבלנו בשנה שעברה לנוכח פרסום שמונת העצות של הרב עמרם בינעט, למלמדים ביומה הראשון של שנת הלימודים, אנו שבים ומפרסמים את הכלללים בקיצור נמרץ.
שנת לימודים חדשה מתחילה, ובלבו של כל מלמד מתנגב חשש קל: איזו כתה אני עומד לחנך השנה? הטובה היא אם … היש בה עץ אם אין?
"האמת שבשדה החינוך אין כללים קבועים" אומר הרב בינעט. "כל איש חינוך ייתן לכם עצות אחרות וכללים אחרים. אבל בכל זאת, אני אתן כמה כללים שאני למדתי מהניסיון שלי, ושכל מלמד יעשה איתם מה שלבו חפץ, ייקח את מה שמתאים לו ויוותר על מה שפחות מתאים לו.
- לפני הכל: תפילה
זה כל כך פשוט שלא צריך לכתוב את זה, אבל זה כל כך יסודי שאי אפשר לדלג על זה.
- בלי איומים!
להחזיק משמעת זה לא אומר להיות רע. אפשר בעדינות ובשפה נעימה. לשמור על כללי התנהגות ברורים באופן עקבי.
- בוא נתחיל ממך…
ילדים חייבים לדעת להיכנס בזמן לכתה, אבל כדי שהם ילמדו את זה, הם חייבים לקבל דוגמה אישית מהמלמד…
- עשר פעמים…
הילדים מנסים את המלמדים פעם אחר פעם. זה חוק טבע. הגבולות חייבים להישמר, אבל גם האווירה הטובה.
- יום של הקדמות
ביום הראשון לשנת הלימודים לא צריך ללמוד כלום, רק להקדים הקדמות שיכניסו אותם לנושא. כך, אנחנו בעצם מוציאים אותם בהדרגה מהאווירה של חופש ובין הזמנים, ומחדשים את הקשר שלהם עם תלמוד התורה.
- עזבו את הכיסאות
צריך לתת הזדמנות לבחור איפה לשבת. אם אתה רואה אחרי כמה ימים שזה שידוך לא מוצלח, אפשר להעביר בנחת וברוגע.
- להודות לקב"ה
בסוף יום הלימודים הראשון, ממתק לכל ילד, ולומר להם בפה מלא שזה כאות תודה והוקרה לבורא העולם, שאני מודה לו מכל הלב על כך שהוא זיכה אותי בכאלו תלמידים מופלאים. ילד לומד פי כמה וכמה יותר טוב אצל רב שהוא אוהב אותו, צריך להשקיע בזה!
- בלי לחץ!
לא משנה מה עשית, כשהילדים מרגישים אותות לחץ מכיוון המלמד, הם מתחילים לחגוג… מלמד חייב להיות חזק, נחוש, הגון ו… רגוע.
בסייעתא דשמיא עם הרבה תפילות, אני מקווה שהכללים האלו אכן יביאו תועלת למלמדים שנחשפים אליהם.