"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כ"ו, ג')
וברש"י: שתהיו עמלים בתורה
אבי זצ"ל אמר: סיפר לי מו"ר רבי אליהו לופיאן, שרצה להכניס את נכדו לישיבת בריסק אצל הגאון רבי יוסף דוב סולובייצ'יק זצ"ל, ומכיון שהנכד ידע שקשה להתקבל שם, שלח את סבו מו"ר רבי אליהו כדי לשכנע את ראש הישיבה לקבלו. כשהגיע רבי אליהו לביתו של הגרי"ד סולובייצ'יק קיבלו בכבוד גדול, שהרי ידע רבי יוסף דוב מה דעת מרן הגרי"ז מבריסק על רבי אליהו לופיאן, ושאלו: 'מה אתה רוצה?'
אמר לו: 'להכניס את נכדי!'
אמר לו הגרי"ד: 'אני לא יכול…'
'מדוע?' שאלו רבי אליהו..
אמר לו: 'אני מוסר שיעור בחדר זה', והיה זה חדר קטן.
'לדעתך', שאלו רבי יוסף דוב, 'כמה יכולים להיכנס בחדר?'
הביט רבי אליהו ואמר: 'כשלושים בחורים…'
אמר לו: 'אם אני אומר לך שנכנסים כאן שישים בחורים? הרי אין כאן מקום לסיכה… ואיך אכניס את נכדך?…'
אמר רבי אליהו: 'א"כ, בוודאי אתה צריך להכניס את נכדי..'
שאלו רבי יוסף דוב לפשר הדברים, ואמר לו: 'אם נכנסים כאן ע"פ דרך הטבע – אתה צודק שיותר משלושים אי אפשר להכניס, אבל אם נכנס שישים – בהכרח שהוא כבר לא בדרך הטבע, מכיון שהבחורים, כל מהותם הוא לימוד תורה ולא אכפת להם בדחקות ובצפיפות איומה.. א"כ לא יהיה אכפת להם אם יכנס עוד אחד.. שהרי חוץ לדרך הטבע יכול להיכנס עוד אחד…'
כך למדו פעם, בשיא הלחץ והדחקות, לא יכלו להחזיק גמרא גדולה כי לא היה מקום להחזיק גמרא גדולה, וכך למדו והתעלו בתורה ויראה.
איך ישנו מרן רבי איסר זלמן ומרן רבי ברוך בער
אבי זצ"ל סיפר: שמעתי מאחד התלמידים של רבי שמחה שעפס שלמד בבריסק, אז הוא אמר לי שלבריסקער רב היה לו את החבורה שלו שהיו מגיעים ללמוד אצלו קדשים לכמה שנים, ואחר כך היו מגיעים חבורה אחרת. זה לא היה קל ללמוד אצל הרב קדשים. הרב היה רב העיר ולא יכל לקבוע במדויק מתי השיעור יתחיל (הוא רצה בכך, אבל העניינים של העיר עיכבו אותו).
השיעור היה צריך להתחיל בשעה שש בלילה, והיה זמנים שהיה מתחיל בשבע ושמונה. בחוץ, בחורף, היה קר, היה שלג, ובבית הרב היה מאד חם. הבחורים התלמידים – היה להם מעילים חמים, אבל פחדו להוריד את זה. הילדים בחוץ יכלו לשחק עם המעילים ולקלקל אותם. אז היו כאלה שאחזו את המעיל לידם, ואחרים נשארו לבושים עם המעיל וזה היה מאד קשה.
הרב ראה את הצער של התלמידים, אז הוא פעם אמר להם: "אתם חושבים שאתם סובלים בשביל תורה?" אז הוא קרא להם והכניס אותם ל'בית דין שטיבל' (חדר הבית דין) שהיה אצלו בבית, הוא הוציא מתחת לשולחן ה'בית דין שטיבל' שני שקים ואמר להם: "על שני השקים האלו – על אחד ישן ר' איסר זלמן ועל השני ישן ר' ברוך בער במשך שנים, וכך הם למדו".
עידודו של החפץ חיים
ישנם אברכים שבאו מחו"ל והיה להם שם כל טוב, ואילו כאן חיים בתנאים של עוני ממש, כדי לחזקם הביא להם אבי זצ"ל את הסיפור מהחפץ חיים.
בערב יום כיפור, תלמידי הישיבה בראדין היו מתקבצים ובאים לביתו של הכהן הגדול. הם מבקשים לספוג עוד מעט לובן להתנקות מחטאים קודם יום הדין. ביתו של החפץ חיים הומה מאדם, רבינו יושב מהורהר, מביט בבחורים, בוחן אותם בזה אחר זה. והנה רואה הוא ביניהם את הבחורים שהגיעו לישיבה מאמריקה הרחוקה. ליבו גואה ורגשותיו מביאות אותו לומר כך: "התנא רבי נהוראי אשר גר בארץ הקודש אמר: הוי גולה למקום תורה", היהודים הלא מפוזרים ומפורדים המה כעת בעולם כולו. אמריקה הלא אף היא גלות היא".
הוא שותק לרגע מהרהר, מתוך עומק המחשבה, זוקף עיניו ומגביה קולו ואמר בהתלהבות: "הביטה וראה, ריבונו של עולם.. עומד לו בחור ועוזב את ביתו, את הוריו את קרוביו באמריקה, ארץ שמכילה כל טוב, כל התענוגות והנוחיות שם, והלא גם שם מצויות כבר ישיבות! ואילו הוא… בא לכאן… לעיירה קטנה ונידחת, ולמה? לחיות חיי צער!! הרי זו גלות בתוך גלות… לשם מי? לשם מי כל זאת? לשמך ולשם תורתך! בשל זה בלבד הלא עליך לרחם כבר על עמך ישראל, לקבץ אותו מכל גלויותיו.." הוא נאנח ומוסיף: "חייני, ריבונו של עולם, חייני.. העת הגיעה!!!" והוא פרץ בבכייה שהרטיטה את ליבם של כל הנוכחים, ובכו אף הם, דמעות שטפו את עיניהם.
דברים אלו, שיצאו מלבו הטהור השפיעו כל כך על הבחורים, עד ששכחו את כל בעיותיהם וחזרו ללמוד בתוספת כח ומרץ.
לימוד דף היומי בשואה
מצמרר לראות איך אחד מקדושי השואה, ר' יעקב ב"ר ברוך ריעדניץ מסיגעט, ציין בצד המסכת דברים מופלאים על הזמן שלמד בשואה.
מסכת זו נמצאת בידי אחי, הרה"ג רבי זונדל שטרן שליט"א, שקיבלה מחמיו, הרה"ג רבי מרדכי אפל זצ"ל, רבי יעקב ביקש לחרוט עלי נייר למזכרת נצח את מאורעותיו בשנות הזעם הנוראים, כשמבחוץ שיכלה חרב וחללים נפלו בכל רגע. בביטחון גמור רושם רבי יעקב בין דפי המסכת, כי למרות כל הרדיפות הנוראיות, כולו הודאה ליושב במרומים שהצליח בידו להמשיך וללמוד את הדף היומי במסתרים, ואף לסיים מסכת ועוד מסכת, עד כי לסיים את מסכת סוטה, האחרונה שבכרך זה לא עלה בידו, וכדורי המוות ככל הנראה הכריעוהו בעודו עוסק במעיין התלמוד.
בתחילת הכרך שלפנינו, כותב רבי יעקב את הודאתו ליושב במרומים, שזיכהו להתחיל ולסיים מסכת זו בשנת תרצ"ג, בעיר סיגעט, אלא שבבואו לרשום את לימודו בפעם השניה במחזור הבא,
היה זה בשנת תש"א בעיצומם של ימי התופת. והמלחמה. וכה רושם רבי יעקב בעמוד הראשון של מסכת נדרים, אלו דבריו המרטיטים:
מי אנוכי שאזכה להודות לד', כי עפר אני בחיי ורימה ותולעה אחר מיתתי, ובפרט לך דומיה תהילה. אבל לעצור במילים מי אוכל. הפעם אודה לה' בכפלים כי זה הפעם שנית שזכיתי להתחיל בש"ס ללמוד מסכת נדרים, וד' היה לי בעזרי וקל שקי יתן לי ולכל ישראל רחמים, שיכולים לעמוד כנגד הצרות שנתגברו עלינו, כי בצרה גדולה אנחנו עכשיו, כצאן לטבח יובל, וכעפר ארץ תחת רגלי כל האומות וכקוצים בעיניהם.
אהה רבש"ע, השקיפה ממעון קדשיך וברך את עמך ישראל במהרה, וידבר עמים תחת רגלינו ונזכה לביאת גואל צדק ישראל ולבנין בית המקדש במהרה, כי למה יאמרו הגויים איה אלוקיהם ובאמת אלוקינו בשמים, ובמהרה יחוס עלינו בישועות כלליות, והעושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל במהרה אכי"ר.
כה דברי השפל, והמדוכא בייסורים בכפלים שאי אפשר לפורטם, וקמיה שמיא גליה העותר והמצפה בכל רגע ורגע לישועה בתוך שאר ישראל, יעקב ב"ר ברוך ריעדנץ סיגעט א שלח תש"א.
ובהמשך כותב:
ב"ה. אבקש מאדון כל העולמים שימחול לי בסליחה גמורה, על מה שלא למדתי מידי יום ביומו את הדף היומי כמו רגילות שלי, כי חלילה לא במרד ובמעל עשיתי זאת, אלא אנוס הייתי מחמת הרדיפות של הרשעים יש"ו, שהיו רצונם לגלות אותי עם כל ב"ב תלינה בגלותי, לדאבון נפשי, עם שאר אחינו בני ישראל. ומחמת צרות וצרות שונים שנגעו בי, לא היה לי פנאי ללמוד, כי טרוד הייתי להציל אותי עם כתב תעודות, והקב"ה ברב רחמיו היה לי בעזרי והציל אותי עם כל בני ביתי, ומעתה אודה לו בכל לבבי הנשבר, ואקוה דבעזרת ד' להשלים מה שחסרתי, אם יתן לי כח. והיום סיימתי פעם שניה מסכת זו, פה סיגעט מש"ק שמות תש"ב לפ"ק יעקב.
(מתוך 'מידות והנהגות טובות')