ויכוח מפורסם היה בחלם, זה שנים רבות שעדיין לא הגיעו שלל חכמיהם להחלטה מוסכמת וברורה, והדבר היווה טירדה מרובה לחכמיהם, היו שאף בלילות דנו חשבו והתייעצו, אך דבר מוסכם וברור לא היה.
"אי אפשר להמשיך ככה!" החליטו חכמי חלם, "הדבר טורד את מנוחתנו ואת שגרת חיינו! עלינו אפוא לכנס את כל חכמי חלם הגדולים והקטנים, את כל פרנסי הקהילה, ואת שלל דייניה, וכשכולנו נתאסף למקום אחד, נשב על ויכוח זה במחשבה רבה, ועד שלא נגיע לכלל דרך ומוצא – אין סוגרים את הכינוס!".
הרעיון החל לעורר התלהבות רבה בקרב אנשי חלם. "סוף סוף תהיה הסכמה ברורה על ויכוח עתיק יומן זה", סחו איש לרעהו. תאריך כבר נקבע לכינוס, והזמן המיוחל הולך ומתקרב.
וכשיום הכינוס הגיע, הרחובות לבשו חג, והשמחה ניכרה היטב בחלל העיר חלם. חכמי חלם על כל דייניה ורבניה, החלו גודשים את האולם, כל אחד התיישב במקום המיועד לו מראש, ומנחה הכינוס עלה לבימה לאמר דברי פתיחה:
"ידוע לכל על דבר הויכוח שהתעורר לפני עשור שנים, רבים וטובים ישבו על מדוכה זו, ולכלל החלטה ומוצא לא הגיעו, בכינוס זה נעשה היסטוריה, ונגיע לכלל החלטה ומוצא עם נימוק בצידו! ולמען חידודי הדברים, אחזור בפניכם על דבר הויכוח: מה מיטיב יותר עם בני האדם – האם השמש או שמא ואולי הירח? עליכם למצוא תשובה לויכוח זה, ועד אז אין האסיפה ננעלת!".
אכן שאלה גדולה: מה מטיב יותר עם בני האדם – השמש או אולי הירח? ובודאי ששווה להשקיע לצורך התשובה משאבים והכנות כה מרובות.
הדיון המיוחד החל, וכך לאור הנרות המרצדים, התנצחו ביניהם חכמי חלם, זה מביא ראיה, אחד מפריך את השני, ואילו השלישי מנסה כוחו ממקום אחר, למשך שבעה ימים ושישה לילות ארכה תקופת ההתנצחות, ובעיניים טרוטות וליאות מחוסר שינה, כולם החליטו פה אחד: "אין ספק שהלבנה מטיבה יותר עם בני אדם!".
וזאת מסיבה מאוד פשוטה, כי הנה השמש זורחת לה בשעות היום, וביום ממילא העולם נתון באור חזק, אולם הלבנה הינה מאירה בלילה כשחשוך ואפל, לולי הירח, היה העולם נתון בחושך כבד, והיינו כולנו מגששים כסומים באפילה! ממילא ברור כירח וללא צל של שמש, שהלבנה מיטיבה עם בני האדם הרבה יותר מהשמש!
אכן גדולים הם בחכמה אנשי חלם!
אם נשאל כל אדם באשר הוא: מי יותר צריך להודות להשם יתברך, האם אדם עיוור מלידה שלפתע באמצע חייו החל לראות, או שמא אדם שכל חייו ראה היטב, הלוא בוודאי כולם יאמרו פה אחד שהעיוור שהחל לראות – הוא שצריך להודות יותר.
אולם העונה כך, כנראה שנדבק בו מידת מה של חלמאיות, כיון שאדם שכל חייו התרגל למציאות שהוא רואה בשני עיניו – הוא לא מרגיש כלל שיש להודות על כך.
"הרי אני מסתדר לבד – ואיני צריך בנס מה' כאותו עיוור!" – יאמר.
אך אין הדבר כן, כי כל רגע ורגע השי"ת מאיר לנו את העיניים, וכמו שלולא השמש היינו מגששים באפילה, כך בלי חסד השם בכל רגע ורגע – האדם לא היה יכול לראות. רק מה? הוא התרגל שבחיי היום יום יש אור! ומי צריך את השמש? אני רואה היטב – ומי צריך את השגחת השי"ת?
(מתוך הגיליון השבוע הנפלא 'מי באר' היו"ל ע"י ידידנו מזכה הרבים הרה"ג רבי ישראל מאיר אלטמן שליט"א. תשו"ח לו)