הרב ישראל ליוש
"אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל… וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ…" (דברים ח', ט'-י')
הזכרת שבחה של ארץ ישראל כארץ ברזל ונחושת, בתוך עניני אכילת הלחם וברכת המזון, מבאר ה'כלי יקר', הכריחה את חז"ל לדרוש את הפסוק על לומדי התורה "אל תקרי אבניה אלא בוניה, אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם, והם מחדדים זה את זה כברזל" (תענית ד א).
ובדרך זו צועד הכלי יקר ומפרש את כל הפסוק על הנהגת לומדי תורה: "ארץ זו, לא בעבור מסכנות ודלות תאכל בה לחם כמות שהוא, שהרי לא תחסר כל בה! אלא לפי שהיא ארץ אשר אבניה – בוניה ברזל, מחדדים זה לזה בהלכה, וכל כך יהיה להם חשק בתורה, עד שלא ידרשו איזו מקומן של זבחים הרוג ושחוט בקר, אלא יסתפקו בלחם בלבד. ואל תאמר שבעבור זה יותש כוחם, אלא עכ"פ יהיו חזקים כברזל, כי התורה תוסיף תת כוחה להם…".
תלמידי חכמים השקועים בעמל התורה, מחדד הגאון רבי דב יפה זצ"ל, אינם מוותרים על התענוג של אכילת בשר, אלא הם כלל אינם זקוקים לו. החשק וההנאה מעמל התורה ומתיקותה ממלא אותם בהנאה וספוק עד שהם כלל לא זקוקים לתענוגות מן הסוג של אכילת בשר וכדו'.
חמאה או רמב"ם?
הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל מספר על גאון אחד שעניות גדולה היתה מנת חלקו וגורלו. היו שנים שלא היתה לו רק כתונת אחת, והוא החליפה מערב שבת לערב שבת.
פעם נכנס אליו יהודי וראה שאין לו מה למרוח על הלחם, לא חמאה ואף לא מרגרינה. שאל אותו היהודי: "כל כך שרוי רבינו בצער, עד כדי כך שאין לו מה למרוח על הלחם..?!"
השיב לו הגאון: "לחם עם מרגרינה…? לחם עם חמאה…? וכי טעמת פעם בארוחת בוקר לחם עם רמב"ם…?!"
עבודת האכילה…
בסוף ימיו התקרב ראש ישיבת חברון הגאון רבי אהרן כהן זצ"ל לאדמו"ר בעל ה'שומר אמונים' זי"ע. באותם ימים הגיע רבי אהרן אל מרן ה'חזון איש' זי"ע ואמר לו שאצלנו עובדים על התגברות על תאוות האכילה, אך הוא מרגיש שעדין לא כבשה די הצורך, מה העצה בכל זאת להתגבר על תאוות האכילה?
השיב לו ה'חזון איש': "אין לי עצה לענין זה, אבל דבר אחד אוכל לומר לך, כאשר אדם מתפעל מאיזה ענין, התפעלותו נמשכת עד אשר הוא רואה דבר מפעיל עוד יותר, ואז יורדת ההתפעלות מהדבר הראשון…
אם אדם מרגיש טעם אמיתי בתורה, הוא כבר לא מתפעל ואינו מתרגש מטעם באוכל…
אינני מאמין, סיים ה'חזון איש', שבעל ה'קצות החושן' הרגיש טעם ב'קוגל'…"
בהזדמנות אחרת, מסופר שרבי אהרן כהן שמע התבטאות ממרן ה'חזון איש' זי"ע שאינו מרגיש טעם ב'שוקולד' ואינו נהנה מזה. "היתכן?" – התפלא רבי אהרן – "אוכלים שוקולד ולא מרגישים בזה טעם…?!"
ענה לו ה'חזון איש': "הרי זה דומה למי ששותה קפה חריף, ובד בבד אוכל קובית שוקולד, הרי ברור שהטעם החריף של הקפה יגבר על טעמו של השוקולד, וממילא הוא לא יהנה מהשוקולד ולא ירגיש בו טעם. כך הוא בתורה, מי שזכה לטעום את טעם התורה, הרי הטעם כל כך חזק וחריף, ומבטל את כל טעמי האוכל…".