בימי הקיץ של שנת תרצ"ד, הבחינו מקורביו של מרנא ה'חזון איש' זיע"א כי חולשה גדולה שורה עליו, ובריאותו – שבלאו הכי לא הייתה מן המשופרות – מתרופפת והולכת. רופא שהגיע ובחן את מצבו קבע נחרצות כי הוא זקוק למנוחה מוחלטת על מנת להתאושש, להחליף כוח ולשוב לאיתנו.
משכך, ניאות ה'חזון איש' וקיבל את עצת הסובבים אותו לעבור לתקופת מנוחה אל עיה"ק צפת, שם העמידו לרשותו דירה מיוחדת, כדי שיוכל לשהות בה בהשקט, רחוק משאון הציבור, למצוא מרגוע לנפשו ולחלץ את עצמותיו היגעות.
ואם יש את נפשך לדעת – היאך הייתה צורתה של 'מנוחה' אצל ארז-הלבנון, אדיר-התורה, אשר כל ימיו מיצה את לשד-חלבו ודם-תמציתו בעיון התורה והשגת אמתותה עד קצה גבול היכולת? הרי לנו עדות קטנה מפי תלמיד אחד, אשר שהה אף הוא בצפת באותם ימים, וזכה לקשרי תלמוד ושיחות בירורי הלכה עם גאון-ישראל, ולפיכך היה יוצא ונכנס מפעם לפעם בבית האושפיזא, והוא אשר היה עד למחזה מרהיב ומרטיט מעולמו המוצנע והצפון של האי גאון אדיר, חסידא ופרישא.
היה זה באחת הפעמים, כשהגיע שוב אל הבית אשר ארון-הקודש שם, על מנת ללבן סוגיא בה היה עסוק. נקש אפוא על הדלת, אך לא נענה, המשיך בנקישותיו זמן ממושך, והדלת לא נפתחה. לאחר שהמתין פרק זמן ניכר, עשה את מה שכמה מן הקרובים אל ה'חזון איש' נהגו לעשות בכגון דא – פתח בעצמו את הדלת ונכנס.
נכנס – ועצר על עמדו בתדהמה.
ה'חזון איש' עמד סמוך לסטנדר כשפניו מוסבות אל הקיר. לפניו היה פתוח ספר 'ארבעה-טורים' אשר מתוכו למד בשקידה מרוכזת, וראה זה פלא, דפי הספר רטובים היו… ומעיניו הקדושות זלגו דמעות!
מאי משמע דמעות? מה מקום יש לבכייה תוך כדי לימוד קטעי 'טור' ו'בית יוסף'? האם תמצי לומר שכאב-חיצוני העיק עליו? חלילה! ה'חזון איש' העיד על עצמו כמה פעמים כי בעת עסקו בתורה כל ייסוריו בדלים ממנו, לא חל ולא מרגיש מאומה וכל כוחותיו כבושים נתונים אל לימודו. אם כן תהדר קושיא לדוכתא. אלא מאי?
אמור מעתה: כשרבן של ישראל עזב את ביתו תל תלפיות כדי 'לנוח' מטרדות הציבור – לא היה זה כדי להוסיף שינה על שנתו הכמעט-בלתי-קיימת, ואף לא לעצור להפוגה כלשהי מיגיעתו המבהילה בתורה.
אליבא דה'חזון איש' משמעותה של 'מנוחה' הייתה – להתנתק מכל העולם כולו, בעמידה מול 'טור' פתוח, לשקוע בו שקיעה מוחלטת ונטולת הפרעות, לנתח את דברי הפוסקים באיזמל התבוננות טהורה ובהיגיון חד כתער מתוך גיוס כל החושים, ללא צל של הסחת דעת ושמץ מחשבה אשר לא ממן העניין, וכך, מתוך הצלילה המושלמת הלזו אל שכל התורה – להכיר ולהרגיש את מי שאמר והיה העולם, להגיע לדבקות רוממה בנותן התורה, להתמכר אל נופת צוף החמדה הגנוזה ולהיסחף אל נהרות האפרסמון הנשפכים מתוך קדושת התורה, עד שהמוח המלופף במחשבת תלמודו יורה גץ מפעפע של אהבה כוספת אל תוככי חדרי הלב, והמה מתלקחים בלהבת-שלהבת כלפיד בוער עד לב השמים, הרגשות המזוככים נמוגים ונמסים, והרי הוא נמצא מתעלס באהבים, משתוקק אל בוראו, חושק אל יוצרו, מתקטר בחד קטירא ומתעלה עילוי אחר עילוי, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע.
שוב לא נשאל – מה פשרה של זליגת הדמעות. כל שכן שלא נתהה מדוע לא נענו נקישותיו של התלמיד על הפתח. אך זאת נפיק-לקח כהבנה משכלת: 'מנוחה' פירושה – 'מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת!'
(למען דעת – הרב מ.ב.ש.)