אמר האב בכעס ובחמת זעם: "אבריימל אתה יודע כמה דמעות שפך אבא עלי שאשאר דתי וזה לא עזר לו? גם לכם זה לא יעזור!". ואז קפץ מרן החזו"א ואמר: "דמעות אינן הולכות לריק, אם זה לא עזר לבן זה יעזור לנכד!!"

הרב מאיר בנימיני

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ד' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (דברים ג', כ"ג)

אמרו במדרש "בשעה שראו גלגלי המרכבה ושרפי להבה שאמר הקדוש ברוך הוא לא תקבלו תפלתו של משה, ולא נשא לו פנים, ולא נתן לו חיים, ולא הכניסו לארץ ישראל אמרו: 'ברוך כבוד ה' ממקומו' שאין לפניו משוא פנים, לא לקטן ולא לגדול, "ומנין שהתפלל משה באותו הפרק חמש מאות וחמשה עשר פעמים שנאמר: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור' 'ואתחנן' בגימטריא הכי הוי". (פרשה יא, י)

וכבר נודע ספרו של רבי נתן נטע שפירא מקרקא, בעל ה"מגלה עמוקות", שכתב רנ"ב (252) בגימטריה 'רב לך' הסברים לתפילת משה רבינו.

בנו רבי שלמה כותב בהקדמה, על מהות הספר "מה היה כוונת משה גבר לאיתיאל, בתפלתו אשר שאל, למה ועל מה תקט"ו תפלות התפלל לא-ל, הנדר להתיר ולהשאל, מפני מה נתאווה לארץ ישראל, וכי לאכול מפריו הוא צריך לשאל…".

עוד כתבו בניו בהקדמת הספר, שבאמת רצה אביהם לעשות אלף אופנים, ורק אחר שעשה רנ״ב נחלה, ונסתלק, ועשה אופנים כמנין ״רב לך״, ואח״כ אל תוסף דבר אלי וכו', עלה ראש הפסגה, שנסתלק לעולמו, ויש שכתבו שנתגלה אליו אליהו משמים ואמר לו "רב לך".

מעשה נפלא, המובא על חיבור זה של בעל ה"מגלה עמוקות", וכך מובא המעשה:

בימי הרב בעל מגלה עמוקות זללה״ה בק״ק קראקא בא לשם בחור אחד לא נודע מהיכן הגיע ומצא עבודה כמשרת בחנות גדולה ועשה עבודתו באמונה.

אותו בחור עשה תנאי עם בעל הבית, שיוכל ללכת ערב ובוקר לתפלה בבית הכנסת והסכים בעל החנות. תושבי עיר שמו לב שמאז בא הבחור המסתורי אל החנות, התברך העסק והמסחר בשפע ברכה.

פעם אחת הלך העובד האלמוני, לבית הכנסת להתפלל תפלת שחרית כמנהגו בתוך כך באו סוחרים ממרחקים ולקוחות רבים אל חנותו של בעל הביתף עד שלא היה יכול היה לעמוד בלחץ הלקוחות ולמלא את בקשותיהם. הבחור שיצא לתפילה, איחר לבוא לעבודה. בעל הבית שאל כמה פעמים על המשרת היכן הוא, והשיבו לו שעדיין לא בא מבית הכנסת.

ברוב כעסו השאיר בעל הבית את החנות עם העובדים הזוטרים, ויצא לבית הכנסת כדי לראות היכן הוא העובד שמתמהמה מלבוא.  "אם הוא מתפלל בכוונה גדולה, אוכל להבליג", חשב בינו ובין עצמו, "אבל אם הוא סתם מתבל ומתעצל, אוי לו ואוי לנפשו".

כשהגיע לבית הכנסת מצא את העובד שלו כשהוא עומד ומסתכל כלפי מעלה על ציורי התקרה של בית הכנסת, לא לומד ולא מתפלל, אלא רק מתבונן בציורים.

חמתו של בעל הבית בערה בו, הוא רץ אל העובד שהיו שקוע בציורים, והנחית על לחיו סטירה מצלצלת, שקולה נשמע מקצה בית המדרש עד קצהו האחר. כל המתפללים עצרו את תפילתם והסתכלו מי הוא המכה ומי הוא המוכה, בעל הבית נבהל ממעשיו, ומיהר לברוח החוצה בשהאירו את העובד המסור כשהוא מוכה ומבויש.

הבחור לא אמר מילה. הוא חלץ את תפיליו, קיפלן אל תוך התרמיל שלהן, ולא שב עוד אל החנות בה עבד. במקום זאת הוא הלך אל הרב הקדוש בעל 'מגלה עמוקות' שהיתה לו היכרות עמו, ליטול רשות ולהיפרד ממנו לפני שיעזוב את העיר.

הרב ניסה להניא אותו מהחלטתו, ושאל מה ימהר לעזוב את העיר, אבל הבחור המסתורי היה נחרץ בדעתו ולא הסכים להישאר עוד בעיר. משאה כי לא יצליח לשכנע אותו, אמר ה'מגלה עמוקות' לבחור, לכל הפחות אל תיפטר ממני אלא מתוך דבר הלכה למען יהיה לי למזכרת נצח. הנה עמלתי רבות על חיבורי מגלה עמוקות ואמרתי רנ״ב אופנים על פסוק זה ואתחנן וגו' "ויאמר ה׳ אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", כמנין ר״ב ל״ך, אולי אשמע ממך פירוש נוסף שלא הבאתי בספרי?

אמר לו הבחור, אכן יש אתי רמז שלא מובא בספרים. הן ידוע שיש ארבע חיות הקודש הנושאות המרכבה העליונה, ארבעת רגליו של כסא הכבוד, ואמרו חז"ל שהאבות הן המרכבה והאבות הקדושים המה שלשה כנגד שלשה רגלים ורצה משה רבינו ע"ה להיכנס לארץ ישראל ועל ידי קדושת הארץ יוכל להיות רגל רביעית של כסא הכבוד, ואמר לו הקב"ה רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה כי כבר הכינותי את דוד עבדי להיות הרגל הרביעית. הדבר הזה נרמז בפסוק "כי בדב״ר" ראשי תיבות ״בן ״דוד ״ברגל ״רביעי, לאחר שאמר לו את הדברים הללו "ופרח לו איש האמת".

בעל החנות בראותו כי העובד המסור שלו נעלם, התחרט מאוד על שבייש אותו ברבים, וזכר לו את נאמנותו הרבה בעבודה. הוא הלך במר נפשו לגאון בעל ה'מגלה עמוקות'.

אמר הרב לבעל החנות, העובד הנאמן שלך לא הרגיש בכלל את המכה שהכיתי אותו. הוא לא נפגע ממך, אבל לי עשית רע, כי על ידי המכה הזאת הוא התרחק ממני ויותר לא אזכה לראותו ולשמוע ממנו את דברי התורה הנפלאים.

אסור להתייאש

בעניין של ריבוי התפילות שהתפלל משה רבינו, הרבו המפרשים לעסוק, וגם בעל ה'מגלה עמוקות' כותב בפירושיו אודות הפעולות שפעל משה רבינו בתפילה החוזרת והנשנית, אך שהיא כביכול לא נענתה, בכל זאת פעלה פעולות גדולות מאוד לטובת כלל ישראל.

וכך כותב מרן הסטייפלר זצ"ל בספרו 'חיי עולם': "ואף אם יעברו כמה  ימים ושנים אשר ידמה לו שלא הועילה תפילתו כלום, אל יניח מלהתפלל, ובסופו של דבר יראה בעיניו שתפילתו הועילה לו עד מאד. וכפי שאמרו חז"ל  שיש תפילה שהיא נענית אפילו לאחר מאה שנה…".

בספר 'מעשה איש' מסופר: על בחור מישיבה בבני ברק שהצליח לקרב בחור חילוני מאחד הקיבוצים לתורת ישראל.

פעם הציע לו להתארח אצלו בשבת, ובבוקר יום השבת אמר הבחור הדתי לחברו הקיבוצניק: "אני הולך להתפלל, בוא עמי להתפלל!", השיב לו חברו: "אמנם איני יודע מה זו תפילה, אבל אם אתה מבקש ממני אלך עמך!".

בפעם הבאה הגיע שוב לשבות אצלו, והוא כבר מעצמו אמר שברצונו להתפלל, ולאט לאט החל לחזור בתשובה.

אביו של הבחור החילוני, בראותו שבנו נשמט ממנו ועומד להיות דתי, חרה לו מאד, והיות שבילדותו למד ביחד עם מרן החזו"א זצ"ל בחיידר, לכן בא אליו וטען: "החבר'ה שלך גנבו את בני!", השיב לו החזו"א: "כשגונבים ילד הולכים למשטרה!".

אמר לו האב: "יודע אני לעשות דברים חמורים יותר מהמשטרה!". אמר לו החזו"א: "אז תעשה!". אמר האב בכעס ובחמת זעם: "אבריימל (כך היה כינוי שמו של החזו"א בחיידר), אתה יודע כמה דמעות שפך אבא עלי שאשאר דתי וזה לא עזר לו? גם לכם זה לא יעזור!".

ואז קפץ מרן החזו"א ואמר: "דמעות אינן הולכות לריק, אם זה לא עזר לבן זה יעזור לנכד!!".

לאחר זמן התארס בעל התשובה עם כלה כדוגמתו, והזמין את החזו"א לחתונה. אמר לו מרן שיזמין גם את אביו ויכבדו, וכמדומה שבסופו של דבר גם האב חזר בתשובה. זה מה שכתב מרן החזו"א באגרות: "התפילה היא מטה עוז בידי כל אדם", אין תפילה ששבה ריקם.

השפעה ארוכה

בדומה לכך מסופר בספר 'מעשה איש' (ח"א עמ' רמג) על מרן החזון איש, שבערוב ימיו, במסגרת מאבקו חסר הפשרות כנגד מה שכונה "גזרת גיוס הבנות", נערכו עצרות תפילה המוניות, בהן נשפכו דמעות רבות למען הצלחת המערכה. וכאשר באותם ימים טרופים למורת רוח עברה לבסוף הצעת החוק וחוק גיוס הבנות אושר, העלה אחד מבאי ביתו של החזון איש את תמיהתו בפני רבו, כיצד זה קרה שתפילות ודמעות כה רבות הושבו ריקם?

בתגובה ענה לו החזון איש על אתר: בספרים נאמר שאין תפילה השבה ריקם, אם כן גם תפילות אלו, אף אם לא נענו מיד בוודאי תימשך השפעתן לאורך זמן.

כיצד מתפללין

בספר "מאיר עיני ישראל" מבואר מהי תפילה, וכיצד יש להתפלל כדי שיתקבל תפילתינו.

ומובא מה שסיפר הגה"צ רבי חיים חייקין זצ"ל ראש ישיבת "עקסלבן" בצרפת ומתלמידי מרנא ה'חפץ חיים':

באחד הימים הגיע יהודי מתושבי ראדין לבית ה'חפץ חיים', לבקשו שיעתיר בתפילה עבור דבר מה שהיה זקוק לו לישועה, אמר לו ה'חפץ חיים' האם אתה עצמך כבר התפללת על הענין? ענה לו האיש, כן, כבר התפללתי.

"לך נא והבא לי מביתך את ספר התהילים שבו התפללת", הורה ה'חפץ חיים' ליהודי, שהתגורר במרחק לא רב מביתו.

הלך הלה ושב כעבור זמן קצר, כשספר התהלים בידו, נטל ה'חפץ חיים' את הספר מידו, פתחו ודפדף בו אחת הנה ואחת הנה ואמר לאיש, "זה נקרא להתפלל? אני אראה לך תהלים שמתפללים בו!".

ניגש ה'חפץ חיים 'על אף זקנותו הרבה, אל ארון הספרים שבחדרו, טיפס על גבי הכסא, והוריד מלמעלה ספר תהלים ישן והגישו אל היהודי הלז, כשהוא פותח את דפי הספר ומצביע לו על הדפים הצהובים מיושן, ועל כתמי הדמעות שמפוזרים בו לרוב, תהלים הספוג בדמעות טהורות, ואמר לו. "זה ספר התהילים בו התפללה אמי ע"ה… תראה… אתה רואה את הדפים… את הדמעות… זה נקרא להתפלל, כך מתפללים!".

כוח התפילה

לפני כמאה וחמישים שנה, התגורר באירופה רבי ישעיה ברדקי זצ"ל, תלמידו של הגר"ח מוואלוזין, חשקה נפשו לעלות לארץ ישראל. אשתו עלתה לפניו על מנת לארגן את הענינים, וכשהכל סודר הודיעה לו שיבוא, רבי ישעיה עם בנו ובתו בני השבע והשמונה, החלו את המסע לארץ הקודש, עלו לספינה על מנת להפליג בה כמה שבועות.

שש עשרה נפשות מנתה ספינה זו, וכך הפליגו על מי מנוחות, לאחר כשבועיים החלה רוח סערה לנשוב, והספינה נזרקה בין הגלים שהחלו לגובה של כמה מטרים, רבי ישעיה הורה לילדיו להחזיק היטב, אך התכונן לגרוע ביותר. לא עברה שעה והספינה נבקעה לשנים…

רבי ישעיה העלה על כתפיו את שני ילדיו והחל שוחה… כוחותיו אט אט אזלו, חלפה שעה תמימה וחש רבי ישעיה כי הגיעו מים עד נפש. אם אמשיך כך הרהר, אצלול עם שני ילדי, אולם אם אטיל ילד אחד, ואת השני ארים על מרכז הגב אוכל להמשיך, אך את מי אשליך ואת מי אציל?

לפתע נזכר בגמרא (מסכת הוריות) שבהצלת נפשות יש דין קדימה כהן קודם ללוי, לוי לישראל ובן קודם לבת, כי הבן מחויב בתלמוד תורה, שמעה הבת את דברי אביה, וקבלה את גזר הדין, והחלה לומר שמע ישראל, האבא האיץ בה למהר כי כוחותיו אפסו… הורידה לאה יד אחת לים והחלה להרפות את ידה השניה, והנה חשה כי גופה עומד לשקוע, ואז פרצה בשאגה "אבא אבא רחם עלי".

העיד רבי ישעיה כי זעקה כזו לא שמע מעודו, מיד נתמלא לבו גל של אהבה ורחמים כלפי בתו, ואף כי היה באפיסת כוחות העלה אותה חזרה על כתפו, ואמר כי ינסה עוד כמה קילומטרים לשחות.

כך המשיך ר' ישעיה בשחיה, כששאגת בתו "אבא אבא" נוסכת בו כוחות חדשים ומרעננים, עד שראה מרחוק נקודת אור אות לחוף ים, סוף סוף לאחר מאמץ מרובה הגיעו לחוף הוא נפל תשוש כח וחסר אונים כשילדיו מנסים להשיב את נפשו, כשנרגע מעט הודתה לו בתו על שהצילה במסירות נפש ענה לה אביה, לא אני שהצלתיך, זו היתה את שהצלת את עצמך. הגעתי למצב של כלות הכוחות, ובשאגתך "אבא אבא" נסכת בי כוחות חדשים, כוחות שלא היו קיימים בי כבר…

הגיע רבי ישעיה לירושלים, וסיפר למכריו את כל אשר קרהו, ואמר, לא לשוא זימן לי הקב"ה סיפור נורא שכזה, מסר גדול רצה בורא עולם ללמדנו, ישנו מצב שאין לנו זכויות, וממילא אין לו כביכול כוחות להושיענו, אך על ידי כח התפילה שאנו שואגים שאגה אמיתית וחשים שנתונים אנו רק בידיו, מעוררים אצל הקב"ה געגועים, רחמים ואהבה, ואין הוא יכול לעמוד בפני קריאה זו, ומיד הוא מושיע אותנו.