"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו, עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" (יומא ט ע"ב).
והרי הפסוק בירמיהו אומר: "על מה אבדה הארץ… ויאמר ה' על עזבם את תורתי". (ירמיהו ט יא-יב), אם כן, מדוע חרבה הארץ – על ג' עבירות חמורות או על עוזבם את תורת ה'?
האלשיך הקדוש שואל את השאלה, ועונה עליה על פי משל:
מלך אדיר אחד היה מחבב ביותר את נגינת הכינור. כל יום, בעת שסעד את סעודת המלכים שלו, וכמובן בכל סעודה גדולה שערך לאורחיו הנכבדים, היתה נגינת הכינור מושמעת עבורו ברקע.
חיפשו עבורו בכל ערי הממלכה, הקרובות והרחוקות, את נגני הכינור הטובים והמעולים ביותר. הביאו את מיטיבי הנגן אל עיר הבירה, והניחום לנגן לפני טובי המוסיקאים, ובחרו מביניהם את הטוב ביותר שבין הטובים.
הנגן שנבחר הובא אחר כבוד, עם אשתו וילדיו, לדור בארמון המלך. מלחם המלך היה מאכלם, ומיין המלך שתו, וזכו לכבוד גדול ולחיים טובים ומשופרים ביותר.
אותו כנר ישב עם המלך יום יום. תפקידו היחיד היה לנגן בכינורו לפני המלך, ולגרום לו קורת רוח בנגינתו.
יום אחד תקפה את הכנר רוח שטות. הוא חטא נגד המלך חטא איום ונורא, החציף פניו וביזהו.
תפסוהו שומרי הראש, כבלו את ידיו ורגליו והכניסוהו לבית האסורים עד שייגזר דינו. לאחר זמן מה נגזר גזר הדין, ונפסק שייתלה אותו מורד נקלה בכיכר העיר, קבל עם ועדה.
הגיע יום ההוצאה להורג, אלפי אנשים כבר התאספו בכיכר. עמוד התלייה עומד מוכן. מוליכים את הכנר המורד אל העמוד, והתליין כמעט ניגש לבצע את מלאכתו, אך אז קורא המלך: "עצרו!"
ההמון רוגש. איש אינו מבין מה מונע את מותו של הכנר המורד, כפוי הטובה, ברגע האחרון ממש.
המלך מורה לתליין לשחרר את הכנר, ולהשיב אותו אל כנו בארמון המלך!
וכל זאת למה? משום שהמלך שמח בנגינתו של הכנר. אמנם ראוי הכנר לעונש מוות על עזותו ומרידתו, ועל כפיות הטובה הנוראה, אך אם ימיתוהו – מי יוכל להנעים כמוהו בנגינת הכינור?
הכנר שב לארמון המלך, לחיים הטובים שהיו לו טרם מעשהו הנורא, אך גזר הדין הוסיף לרחף מעל ראשו.
הזמן חלף לו, ובאחד הימים חש המלך שנגינתו של הכנר אינה כתמול שלשום. ניגוניו כבר אינם ערבים כפי שהיו בעבר. שאל המלך את הנגן לפשר הדבר, וסיפר לו שתקפה אותו מחלה חשוכת מרפא, המונעת ממנו לשלוט כראוי בתנועות ידיו.
שמע המלך, וציווה לבצע מיד את פסק הדין שנגזר על הכנר זמן רב לפני כן, אך טרם בוצע.
תפסוהו השומרים, והוציאוהו להורג.
תמהו כולם: "וכי מאחר שלקה בידיו מוציאים אותו להורג?"
אמר להם המלך: "הנה כל הרעה אשר עשה היתה לפני, ולא פקדתי עליו, על [-בגלל] היותי משתעשע בניגונו, אך עתה שלא ינגן ביד כי איננה, כל רעתו זכרתי, ואתלה אותו על עץ.
"כך העוסק בתורה, משתעשע קונו בו, ומאריך לו על כל פשעיו, אך בהתבטלו מהתורה ואבד שעשועו, אז יפקוד עליו רעתו".
אם כן, אין כאן כל סתירה. עם ישראל איבד את זכותו לבית המקדש הראשון בגלל ג' עבירות חמורות, אך הקב"ה האריך אף, ואמר – כל עוד עם ישראל עוסק בתורה הקדושה, לא יבוא החורבן.
"על מה אבדה הארץ?" – מה גרם שתילקח מהם ההגנה המיוחדת?
"על עזבם את תורתי"! כשמפסיקים לנגן בכינור – כשעוזבים את התורה, כבר אין חסינות, ונענשים בעונש הנורא בשל ג' עבירות חמורות.
אם יש בעם ישראל תורה, מתקיים בהם "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב). אם חלק מעם ישראל חוטא, אך עדיין מצויים לומדי תורה בבתי מדרשיות, ועדיין נשות ישראל מוותרות על פרנסה כדי שבעליהן ילמדו תורה – הקב"ה מאריך אף.
כאשר יש לימוד תורה, יש קיום לעם ישראל ולעולם כולו.
אנחנו אומרים בתפילת נחם, במנחה של תשעה באב, "באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה".
בגלל אש התורה, שלא היתה עם כל הברען, הצתה באש את בית המקדש. ובאש התורה שתחזור ותבער בעם ישראל, אתה עתיד לבנותה.
(רבי ישראל מאיר שושן שליט"א – דורש טוב בין המצרים)