ראש ישיבת מיר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, עמד אחר אמירת 'קידוש לבנה' כשהוא מוקף תלמידים ומעריצים. הללו התקרבו אל הרועה הרחימאי, מטים אוזן למוצא פיו ומקפידים שלא לגרוע עין מתואר פניו ההדורות. הם ידעו, כי שעה זו זוהי שעתו של סיפור המעשה אותו נהג ראש הישיבה לספר דרך קבע אחר ברכת הלבנה, ולמרות שהדבר הפך לנוהג החוזר על עצמו מדי חודש, לא נס ליחו של מעמד הסיפור המרטיט, והוא הפך בכל פעם לחרדת אלוקים.
ר' חיים התבונן בנוכחים בעיניו הטובות כשהוא חופן את זקנו המצחיר. יהלומי דמעות בצבצו בקשרי עפעפיו. רטט עבר בגופו והוא החל בקול נרעד לספר את סיפורו, נפשו יוצאת בדברו ובהגיגו זולגים זרזיפים של רגש נמס. הסובבים מוחים אחריו אף הם לחלוחית-עיניים פורצת.
וכה סיפר אמן-ההרגשים: פגשתי פעם יהודי אחד, אוד מוצל מאש, אשר שרד באופן פלאי את מחנות התופת במשך כל שנות השואה האיומה. הוא עבר בין ציפורני החיה הנאצית את שבעת מדורי הגיהנום. חווה סבל-שאול בל יתואר. ראה זוועות-חלחלה שלא תשוערנה. עמד על סף תהומות של רשע ואכזריות שלא תסבלם מסגרת השפה.
חרף כל אלה, התרומם אותו יהודי מן האפר, קם על רגליו והמשיך אחרי המלחמה לחיות חיי תורה ועבודת הבורא מתוך רוממות ושלימות נפש. שאלתיו אפוא בתמיהה רבתית, איכה ואיככה מצא כוחות בנפשו להחזיק את עצמו בתוך קלחת התרעלה והתבערה ולשרוד את ימי הרעה כשהוא איתן ויציב ברוחו ובנשמתו.
שמעו נא את תשובתו – זלגו עיני ראש הישיבה אגלי דמע – מצווה אחת ויחידה הייתה לנו במחנה, עליה מסרנו את נפשנו לקיימה בכל תנאי. הייתה זו מצוות 'קידוש לבנה'. בכל חודש שמרנו בליבנו את הימים המיועדים לברכה זו, ובעת רצון, כשהבחנו כי שמי הלילה בהירים, היינו חומקים אל תחת כיפת השמים תוך הסתכנות ממשית במיתה של לחיצת הדק. נאספנו מחוץ לצריף, קבוצת שלדים מהלכים, וקידשנו את הלבנה המתחדשת. ובכל פעם, סיפר אותו ניצול, כשאמרתי 'שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו' היו עצמותיי היבשות מתמלאות עדנה וזרם נעורים. רוח חיים הייתה מתנשבת בקרבי וקילוח של נחמה שטף את מכותיי. התבשרתי באותה שעה, כי הלבנה הפגומה ההולכת ונשלמת בראשית החודש הרי היא אות עטרת-תפארת לעם ישראל השרוי בגלותו הארוכה, לאמור – כשם שבלב אופל הלילה, נתלית תקווה מחודשת מדי שלושים יום כי הנה הנה תושלם הלבנה במילואה ושוב תשוב אל גדלות אורה הגדול כמקדם, כן מובטחים אנו לקץ ישועת עם ה', למלאות פגימתנו ולהיות אורנו מצהיר כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית.
העם הנרדף על נפשו זה שנות דור, מאז חורבן בית קדשו ותפארתו, איננו שוקע בייאוש חדלון. אף בלכתו בארץ גזירה אין מגמתו לקבוע שם את מושבו ולבוסס בהעדר ובחורבן. מידת המלכות דלית לה מגרמה כלום מייחלת בריחוקה לחדש כנשר נעוריה ולשוב לקבל את מלוא האור מאלופו של עולם תוך התבטלות גמורה אליו. ועל כן, בכייתה ואבלותה אינן כשל איבוד דבר שנפל למצולות. אלא הן תולדת כאב הריחוק הצורב עם חרטה אוכלת וגעגוע מפעפע עד עומק השיתין אשר מכוחם ומתוכם הולכת ונרקמת בשורת הגאולה.
'כל המתאבל – זוכה ורואה'. צער ההרחקה יוצר ובונה תכלית חדשה של קשר עולם בל ינתק. לפיכך שנינו כי בשעה שנכרים חיללו את ההיכל כבר היו פני הכרובים איש אל אחיו, ובעיצומו של יום תשעה-באב מפציע אורו של משיח. ללמדנו, כי ההעדר איננו תכלית בפני עצמו, הוא נועד לגרור אפוא מדרגת 'חולת-אהבה' המתקנת את העבר, וצפיית-רשפי-אש המולידה שיר חדש במסכת ברית הנצח בין ישראל לאביהם שבשמים.
(הרב מ.ב.ש. – גיליון 'למען דעת')