היה זה בליל תשעה באב, בבית המדרש הגדול בקוזמיר. כל בני הקהילה היו ישובים על הארץ מקוננים על החורבן, ובראשם הרבי – הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זי"ע.
לפתע הבחין הרבי באחד מבני הקהילה פונה לידידו, ומבקש את עזרתו לנסח עבורו מכתב דחוף, לו הוא זקוק באופן בהול ממש…
הלה הופתע. "תשעה באב?!?!" – הביט בידידו בתמיהה. "בדיוק עכשיו?! – הרי לעת הזו אנו מקוננים על צער החורבן, שקועים בקינות ובמגילת איכה. עכשיו בוער לך מכתב כזה או אחר?! לא הגיוני!" – קבע, וסירב בעקשנות לקום ממקומו בבית המדרש ולסור עמו לחדר צדדי כדי לכתוב את המכתב…
הרבי הבחין בדו-שיח שנוצר ביניהם, קם ממקומו וניגש ליהודי שסירב. "מה מטרת הקינות והאבלות?" – שאל הרבי והשיב מיד, "הרי הכל נועד כדי לקרב את הגאולה. והלא זה בדיוק מה שאתה יכול לעשות עכשיו – לסייע לזולתך, להרבות אהבת חינם, לפעול למען חברך. זו התכלית של הקינות, הכיצד תעלה בדעתך לסרב לבקשה? הכיצד תוותר על הזדמנות פז כזו לקרב את הגאולה?!"
דברי ישראל