אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה
שח הגה"צ רבי אהרון טויסיג שליט"א: לפעמים ישנה מחלוקת בין גדולי ישראל בעניינים מסוימים, כדרכה של תורה, ואנשים קטני ערך מנסים להכניס ראשם בין הרים גדולים ולחוות דעה. על כל אחד מהם צריך להיזהר משנה זהירות בכבוד רעהו, לבל יפלוט פיו או קולמוסו שמץ של זלזול.
כאשר הגאון בעל ה'פרי מגדים' זצ"ל עמד להדפיס את ספרו, הוא פנה לכמה מגדולי דורו לבקש את הסכמותיהם. בהגיעו לפתחו של אחד מחשובי תלמידי החכמים שבדור, שכהן כרבו של אחד הכרכים הגדולים בפולין, התבטא עליו הלה בנימה מזלזלת במקצת שגרמה ל'פרי מגדים' חלישות הדעת.
כאשר הגיע לפתחו של גדול אחר מאבירי אותו הדור וסיפר לו את אשר קרהו, אמר לו אותו גאון: "בשכר זה – ספרך שהינך מדפיס עתה לא ירד משולחנם של תלמידי חכמים לעולם, בעוד שספרו של אותו שביזהו לא יזכה שילמדו בו רבים."
ואכן כך היה: הספר 'פרי מגדים' הפך להיות נכס צאן ברזל בעולם הפסק וההלכה – ואין לך רב ומורה הוראה שיפסוק הלכה למעשה בשולחן ערוך 'אורח חיים' ו'יורה דעה' מבלי לבסס דבריו על פסקי ה'פרי מגדים'.
מצאתיו יושב ולומד בפתח הבית, המתנתי עד שהבחין בי, ואז קם וקיבלני בחביבות והציע לי לשבת על הכסא עליו ישב
אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה.
סיפר הגאון רבי משה שטיינמן בן מרן רה"י רבינו הגראי"ל זצוק"ל: הרב יוסף ארלנגר ז"ל, לימים תושב בית וגן בירושלים, אמר לי: כיון שאחרי החתונה אבי מורי התגורר תקופה ארוכה בעיירת לוגנו שבשווייץ, אזי הוא כנער שוויצרי שכר במיוחד דירה בקרבת הבית בלוגנו, וכך יכול היה לזכות ללמוד יחד עם אבי מורי כמה שעות בחברותא כל יום. "ואכן זכיתי ולמדתי עמו כל אותה תקופה", אמר בשמחה.
אחר כך כאשר מרן עלה לארץ הקודש, הגיע רבי יוסף ארלנגר זצ"ל כמה פעמים במיוחד לבקרו בעיר כפר סבא.
וסיפר: "פעם אחת ביום קיץ רותח. הגעתי במיוחד עד כפר סבא ומצאתיו יושב ולומד בפתח הבית, המתנתי עד שהבחין בי, ואז קם וקיבלני בחביבות והציע לי לשבת על הכסא עליו ישב. "מיאנתי לשבת על כסא מורי ורבי, אבל משום מה האיץ בי לשבת דווקא על הכסא שלו. התעקשתי לא הייתי מסוגל לשבת על כסאו. אמרתי – אכנס פנימה להביא כסא אחר, אבל מורי ורבי מיאן.
"אחרי כמה דקות נכנסנו הביתה, ואז הבחנתי והבנתי היטב – כי בבית לא היה כסא נוסף לתת לי לשבת עליו! היו כמה ארגזי תפוזים שהילדים ישבו עליהם, והכסא עליו ישב רה"י הוא הכסא היחיד… הבנתי מדוע ביקש שאשב על כסאו.
בבכי ספרה: בנה יחידה נעלם זה שבועיים וכנראה נחטף, ואין שום מידע להיכן הלך או בידי מי נחטף
הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה
אשה עצובה הופיעה לפני רבי יעקב טייטלבויים זצ"ל ובבכי ספרה: בנה יחידה נעלם זה שבועיים וכנראה נחטף, ואין שום מידע להיכן הלך או בידי מי נחטף.
האזין הרב למצוקתה בלב רחום ואמר לה: "כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. האם את מבטיחה שאם בנך ימצא בריא ושלם, הוא יתמסר כולו ללימוד התורה?" שאל אותה הרב בנחרצות. ובלא היסוס ענתה האם בלב שלם: "בודאי שאני מסכימה!"
"אם כן", אמר הרב, "צאי וחפשי את בנך, ובעזהי"ת תמצאי אותו." לאחר כשעה חזרה האם עם בנה!
"אחרי שיצאתי מבית הרב חדורת אמונה מדברי החיזוק, עלה בליבי לפנות אל תחנת המשטרה הקרובה ולחפש את בני", סיפרה. "פניתי אל מפקד המשטרה וביקשתי ממנו בתקיפות: 'הביאו לי את בני!' הקצין שאל לשמו של הבן, ולאחר כמה דקות חזר מהחדר הסמוך עם הבן. לא התמהמהנו בתחנה אפילו רגע אחד, יצאנו משם מיד, והנה אנחנו כאן לפניכם."
כהבטחת האם, היא שלחה את בנה לארץ ישראל כדי שיוכל ללמוד שם תורה בהשקט ובטחה.
בעל הגאווה חושב שמגיע לו כל הון דעלמא, וכל מה שיש לו הוא בטוח שהקב"ה לא נותן לו למה שבאמת מגיע לו
וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה
מרגלא בפומיה דכ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב זצ"ל, ענווה מביאה שמחה וכן להיפך – גאווה מביאה לידי עצבות. והוסיף לבאר: מי שחי בענווה ובפשטות חושב בינו ובין עצמו שמעיקר הדין לא מגיע לו שום דבר, וכל מה שהקב"ה נתן לו הוא יותר ממה שמגיע לו. לכן איש כזה שמח ומרוצה ותמיד טוב לו.
אבל בעל הגאווה חושב שמגיע לו כל הון דעלמא, וכל מה שיש לו הוא בטוח שהקב"ה לא נותן לו למה שבאמת מגיע לו. לכן הוא תמיד מתעצב ומלא טרוניא על כך שלא זכה לקבל את חלקו הראוי לו. ועל זה אמר הכתוב: "והיה עקב" – אין 'והיה' אלא לשון שמחה. איך מגיעים לשמחה? על ידי 'עקב' – ענווה.
במקרה זה אי-אפשר לומר לה "כל המקבל עליו עול תורה" כיוון שמדובר באשה שעול-תורה אינו מוטל עליה. מה עשה רבי מאיר אריק?
מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ
סיפר מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א: רבים הגיעו אז לביתו של הגאון רבי מאיר אריק להתחנן שיושיע את בנם מגזירת הגיוס לצבא הפולני. ידוע היה: אם הגאון יאמר להורים שהדבר שיסייע להם הוא הספר 'נדחי ישראל' של החפץ חיים – אין סיכוי שהבן ישוחרר. אבל אם יאמר "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך-ארץ" – סימן ברור שהילד ישוחרר מן הצבא.
ויהי היום, והנה אשה בוכייה נכנסת למעון רבי מאיר ומספרת לו את גודל-צערה על כך שבנה נלקח לצבא. והנה, ידע הגאון שבמקרה זה אי-אפשר לומר לה "כל המקבל עליו עול תורה" כיוון שמדובר באשה שעול-תורה אינו מוטל עליה. מה עשה רבי מאיר אריק? הוא פנה אל האשה ושאל אותה: "האם כשבנך ישתחרר, תהיי מוכנה להקדיש אותו להשם יתברך ולהטיל עליו עול תורה?" והאם הבוכייה השיבה מיד: "בוודאי. אני מבטיחה!"
בשומעו זאת, אמר הגאון: "אם כן, בנך ישוחרר, ואת תחזרי על הבטחתך שאמרת לי עכשיו בהדלקת הנרות בערב-שבת!" וכפי שאמר, כן היה. הבן שוחרר, ואכן אימו קיימה את הבטחתה וגידלתו לתורה, עד שהפך לגדול-בתורה וכיהן כאחד האב"דים החשובים באותה תקופה.
הרבי לא נואש. הלך למטבח ומצא 50 דולר ועוד כמה מטבעות של 17 דולר. כך המשיך לגרד עוד כמה פרוטות עד שהגיע לסכום כולל של 9,995 דולרים
וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה
מעשה נפלא מסופר על הרה"ק רבי יואליש בעל ה'דברי יואל' מסאטמר זצ"ל: פעם בא אליו יהודי שביקש כסף לצדקה ותינה בפניו את צערו שהוא עומד לחתן את אחד מילדיו בשעה טובה. הגיע לאמריקה כדי לגייס סכום של עשרת אלפים דולרים למימון החתונה, אבל ההצלחה לא האירה לו פנים – לא הצליח לכסות אפילו את ההוצאות של כרטיס הטיסה, ותיכף הוא צריך לשוב לארץ.
הרבי מסאטמאר ראה שמדובר באדם כאוב מאוד וניכרים דברי אמת, והחליט לתת לו כל מחסורו. שאל הרבי: "כמה כסף חשבת לגייס פה באמריקה?" השיב: "עשרת אלפים דולרים."
אמר הרבי: "בוא נראה, אולי אני אוכל לעזור לך." פתח את המגירה והוציא חבילה של אלף דולר, אחר כך פתח מגירה נוספת והוציא עוד 700 דולרים, ניגש לארון והוציא עוד 3,000 דולר. כך הלך והניח על השולחן עוד ועוד שטרות עד שהגיע לסכום של 9,800 דולר – עדיין חסרו 200 דולר. הרבי לא נואש. המשיך לחפש במדף למעלה, בקופסה מתחת לארון, הלך למטבח ומצא 50 דולר ועוד כמה מטבעות של 17 דולר. כך המשיך לגרד עוד כמה פרוטות עד שהגיע לסכום כולל של 9,995 דולרים – חסרו רק חמישה דולרים.
המשיך לחפש עוד ועוד עד ש'התייאש' כביכול ואמר לאותו יהודי: "זהו, יותר מזה אני לא יכול לתת לך, אבל אני מקווה שתצליח לגייס בחזרת הש"ץ של מנחה את חמשת הדולרים החסרים ותשלים את הסכום לפני שתצא לשדה התעופה."
מיד כשיצא היהודי התפרץ הגבאי: "רבי! הרי יש כסף רב במגירה, מדוע עשה הרבי כאילו הוא מתקשה למצוא את הסכום המבוקש?"
השיב ה'דברי יואל': אם בו במקום הייתי שולף לו את מלוא הסכום ונותן לו אותו בשלמות? היהודי היה יוצא מכאן ומתחיל לייסר את עצמו: איזה שוטה הייתי, למה ביקשתי רק עשרת אלפים דולר? יכולתי לבקש חמישה עשר או עשרים ושלושים אלף! "עכשיו, כשחסרו לו חמישה דולרים והוא יוצא בהרגשה שנתתי לו את כל הכסף שהצלחתי למצוא בביתי, הוא טופח לעצמו על השכם ואומר: איזה מוצלח אתה! ידעת לנקוב בדיוק בסכום שהרבי יכול היה לתת!..
"אני שואל גבירים האם הם מקפידים להפריש מכספם מעשר, והם משיבים על אתר: 'ודאי שכן!' אבל כאשר הם בודקים באמת, בדרך כלל הם מגלים…"
מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר
כך אמר רבינו ראש הישיבה מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל: "הרבה פעמים אני שואל אנשים גבירים האם הם מקפידים להפריש מכספם מעשר או חומש, והם משיבים על אתר: 'ודאי שכן!' אבל כאשר הם בודקים באמת, בדרך כלל הם מגלים שאינם מגיעים למעשר וקל וחומר לא לחומש." אברך תלמיד חכם סיפר כי שמע את רבינו מעורר עשיר פלוני על אודות מעשר כספים:
"האם אתה נותן מעשר?" שאלו רבינו.
"בודאי", השיב העשיר.
המשיך רבינו ושאלו: "כמה נתת עד היום?"
הוא הרהר דקה ארוכה והשיב: "מיליון דולר."
"וכמה הרווחת עד הנה, רק עשרה מיליון?" השיב העשיר במבוכה: "לא, הרבה יותר…"
"יקום כאן אחד שהקפיד מאז ומתמיד על מעשר כספים, ועם כל זאת הוא הפסיד כעת בנפילות הגדולות של הבורסה!"
מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר
קבוצת עשירים שכמעט כולם ירדו מנכסיהם נכנסה לפני
מרן הגראי"ל שטיינמן שהתייחס אליהם בהוקרה ובחיבה גלויה, אך עם זאת הכריז: "יקום כאן אחד שהקפיד מאז ומתמיד על מעשר כספים. 'מאז ומתמיד' – כוונתי לא רק כאשר העסקים היו בשיא פריחתם, אלא גם בתקופות שפל. יקום אחד כזה ויגיד שעם כל זאת הוא הפסיד כעת בנפילות הגדולות של הבורסה!"
קם אחד מהנוכחים ואמר: "אני אכן הקפדתי, ובאמת לא נפלתי…"
צעקות וכמעט הכאות נזרקו אליו מכל עבר. הוא ישב מבוייש, כאוב ומתוסכל על מעשהו, מבלי שיש לו אף צד קטן כיצד להתגונן. רק אחד ישב, נשך את שפתיו ושתק!
סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה
מעשה נפלא סיפר מגיד המישרים רבי יעקב שיש על מעלת הבולם פיו בשעת מריבה: לפני שנים רבות בחודש ניסן תשס"ט, הגיעו בני משפחה מארה"ב לארץ ישראל כדי לחוג את חג הפסח. הם שהו בארץ כחודש ימים, חרשו אותה לאורכה ולרוחבה, ובמצלמה תיעדו כל מקום שאליו הלכו – בכל המקומות הקדושים ואתרי התיירות.
לאחר חודש הסתיים הביקור המוצלח, כשבאמתחתם חוויות מרגשות ונעלות שכולן ספונות בתוך המצלמה לזכרון מכל המקומות שהיו בארץ. כשישבו בני המשפחה במטוס, רצה אחד האחים לעבור על כל התמונות להיזכר במקומות הקדושים ובחוויות. והנה… בלחיצה אחת קטנה וטעות איומה – כל התמונות נמחקו כאחת!
צעקות וכמעט הכאות נזרקו אליו מכל עבר. הוא ישב מבוייש, כאוב ומתוסכל על מעשהו, מבלי שיש לו אף צד קטן כיצד להתגונן.
רק אחד ישב, נשך את שפתיו ושתק! היה זה האח בעל המצלמה, שהשקיע כחודש ימים עמל, יזע ויגיעה לצלם כל מקום בפוזה הכי טובה… הוא שתק! כשנחתו בשדה התעופה והגיעו לביתם, נגשה אחת האחיות לאחיה בעל המצלמה ובקשה ממנו להכנס לחדרה. כשהוא נכנס היא שפכה את כאב ליבה: על מצבה האומלל שהיא כבר בת עשרים ושבע שנים ועדיין לא רואים באופק שום ישועה לשידוך. היא ספרה לו על הטלטלות שהיא וההורים עוברים בכל מה שקשור לשידוכיה, וישועה אין!
ואז היא אמרה לו בקול בוכים: "עמדתי במטוס, ראיתי את כולם צועקים מרה על אחינו שמחק את התמונות, ואתה… בעל המצלמה והמצלם… שתקת! אחי היקר!", היא התחננה אליו בקול בוכים, "אתה יודע מה כתוב על הבולם פיו בשעת מריבה! אנא ברך אותי עכשיו שאמצא מהר את זיווגי!"
האח התרגש עד מאוד ובדמעות ברך את אחותו ואמר: "אני מברך אותך שעד יום ההולדת שלך תתארסי!" לא חלפו ימים רבים, ואחד השדכנים הציע הצעה שכלל לא עלתה עד עכשיו על הפרק. השידוך התקדם במהירות, ובראש חודש סיון, יומיים לפני יום הולדתה, שברו צלחת בשעה טובה ומצלחת!
כששמע הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל על המעשה המרגש הזה, אמר בהלצה: "על המעשה הזה ניתן להמליץ את אחת מברכות הנישואין 'אשר יצר את האדם בצלמו… והתקין לו ממנו בנין עדי עד' – המצלם ששתק 'בצלמו' זכה וממעשה זה 'התקין לו ממנו בנין עדי עד', ממצלמה זו הותקן בית בישראל לעדי עד!"