הרב אברהם פוקס
אִם יִרְאֶה אִישׁ… (א לה)
הרה"ח רבי אהרן וינברג שליט"א סיפר בשם דודו הרה"ק בעל הנתיבות שלום מסלונים זצ"ל על הרה"ח ר' מתתיהו לוריא זצ"ל, שהיה חסיד סלונים מפורסם: כאשר הוא התחתן, והחל לגדל ילדים, הם קנו ארון בגדים חדש.
דלת הארון הייתה מכוסה במראה ענקית ור' מתתיהו הוטרד מכך, מאחר והיה מקפיד שלא להביט במראה. אבל אשתו אמרה לו, "אנחנו צריכים את זה, הילדים צריכים את זה". לכבודה של אשתו הוא לא אמר כלום.
אחרי ארבעים שנה, היא נפטרה, ויום אחרי שקם מהשבעה, הוא ביקש מילדיו להזמין סבלים. "בבקשה תוציאו את ארון הבגדים. זה תמיד הפריע לי. אבל למען אשתי, לכבוד אשתי, לא רציתי להפריע לה".
באותה שנה, ר' מתתיהו השיא נכד. באותה חתונה, סבי, האדמו"ר מסלונים, הברכת אברהם, זכותו יגן עלינו, השתתף, והוא ישב יחד עם ר' מתתיהו. ומישהו צילם תמונה יפה של שניהם יושבים יחד. חודש אחרי החתונה, הנכד בא לסבא, ר' מתתיהו, והראה לו את התמונה. ר' מתתיהו לקח את התמונה ואמר, "וואו, זה הרבי. אבל מי זה לידו? זה נראה כמו יהודי ירא שמים. מי זה היהודי הזה?" והנכד הביט בו בחוסר אמון. "סבא, זו תמונה שלך. זו הדמות שלך". ר' מתתיהו היה בהלם. הוא הסמיק. הוא חייך ואמר, "אה, חשבתי שזה יהודי ירא שמים".
והוא פנה לנכד ואמר לו, "אני מזהיר אותך לעולם לא לחזור על הסיפור הזה לאף אחד. אל תספר לאיש שלא זיהיתי את עצמי בתמונה".
בר"ח תמוז, תשל"ו הוא נפטר, ורק אז פתח הנכד את פיו וסיפר את הסיפור. כאשר ה'נתיבות שלום' שמע על זה – באותו הזמן הם בנו מחדש את בית הכנסת של סלונים, והם היו צריכים ארון קודש זמני – הוא אמר, "בבקשה תביאו לי את ארון הבגדים הזה. אני רוצה שזה ישמש כארון הקודש. ארון בגדים עם מראה שיהודי מסר נפש עליה. עשרות פעמים ביום, הוא עבר ליד המראה הזאת בדירתו הקטנה, ומעולם לא הציץ בה כדי לראות את דמותו. אני רוצה שזה יהיה ארון הקודש בסלונים".
רבי ברוך בער התיישב במקומו, ולצדו רבי שלום אישישוקר. הרעבעצין הגישה כוס תה. והרב גרוסנס? הוא רכון כל העת מתחת למטה, מתאמץ שלא להשמיע קול – ומטה את אזנו…
בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ (א לג)
מגיד המישרים הגה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל סיפר על הרב גרוסנס שלמד בבחרותו בתחילה בראדין, אצל החפץ חיים, ואחר כך עבר ללמוד בקמניץ, אצל רבי ברוך בער זצ״ל.
ביתו של רבי ברוך בער היה סיפור בפני עצמו. כי היה בית פתוח וממש הפקר לכולם. הבחורים היו נכנסים ויוצאים, עושים להם בבית מה שהצטרכו, בישלו וטיגנו וכיוצא בזה. רבי ברוך בער ישב לו בחדרו ולמד וכל ההמולה לא היתה נוגעת לו. הרבנית מצידה, היא הפקירה הכל, לא היתה לה פינה משלה, הכל נתנה לאחרים – לבחורים, שכאמור, עשו לעצמם בבית מה שרק רצו.
אבל יוצא מן הכלל היה, כאשר בא לבית איזה אורח חשוב ורצה לדבר איתו ביחידות, אז כבר דאגה הרבנית לומר לבחורים, לכו לשלום, ואחר שיצאו היתה סוגרת את הדלת ורבי ברוך בער היה מסתגר עם האורח ומשוחח עמו.
ערב אחד ראה הרב גרוסנס בתפילת ערבית את רבי שלום אישישוקר שהיה תלמיד מובהק של החפץ חיים [אגב תלמיד מובהק – ותיקי ראדין היו מספרים שפעם בראש־השנה השמיע החפץ חיים דברי התעוררות וכשסיים העיר רבי שלום איישישוקר לחבירו רבי אלחנן: ״כמדומה כבר אמר הכל אשתקד מלה במלה״ אך רבי אלחנן לא הסכים אתו: ״אין ביהמ״ד בלא חידוש, הפעם הכילו דבריו שמונה מלים חדשות!״], והבין שלאחר התפילה הוא יכנס לרבי ברוך בער.
אנשים רבים רצו להיות נוכחים במפגש המענין הזה, אבל הרבנית של רבי ברוך בער לא אפשרה להם להיכנס פנימה.
הרב גרוסנס הסתקרן מאד לשמוע את הדברים, מה עשה? הוא התגנב מבעוד מועד לביתו של רבי ברוך בער, נשכב מתחת למטה בחדר והמתין בסבלנות…
רבי שלום אישישוקר עשה את דרכו לביתו של רבי ברוך בער. כשהגיע, הורתה הרבנית לכולם לעזוב את הבית. ר׳ ברוך בער התיישב במקומו, ולצדו רבי שלום אישישוקר. הרעבעצין הגישה כוס תה. והרב גרוסנס? הוא רכון כל העת מתחת למטה, מתאמץ שלא להשמיע קול – ומטה את אזנו… ואז פותח רבי ברוך בער: "נו, נשמע קצת, מה אתה מספר על הרבי הקדוש ה׳חפץ חיים׳?"
ור׳ שלום אישישוק מספר לר׳ ברוך בער: ה׳חפץ חיים׳ תיאר באוזנינו כיצד הוא ׳סידר׳ את רבו ר׳ נחומק׳ה שעקב אחריו לראות את מעשיו באישון ליל בבית הכנסת וראה אש לוהטת סביבו בשעת לימודו. וגם אני עשיתי זאת לרב׳ה שלי – ה׳חפץ חיים'…
והוא מוסיף ומספר: שמתי לב שה׳חפץ חיים׳ יוצא מפעם לפעם מחוץ לעיר לבדו, בלי בני לויה. הסתקרנתי לדעת מה ה׳חפץ חיים׳ עושה שם. פעם אחת עקבתי אחריו ביציאתו מן העיר והתחבאתי במקום מסתור. ממקום מחבואי עקבתי מרחוק אחר מעשיו. ומה אני רואה לנגד עיני שהוא נוטל מקל וצר צורה של עיגול באדמה, ממש כמעשהו של חוני המעגל!
הוא נעמד בתוך העיגול, ואז הוא אומר בקול: "רבונו של עולם, אני לא יוצא מכאן עד שתענה לי" לא חולפות כמה דקות, והחפץ חיים יוצא בנחת מתוך העיגול, ניתן היה להבין מכך שהקדוש ברוך הוא נענה לו…
המשכילים גייסו את השלטונות לרעיון הנואל, ושר ההשכלה אובארוב נתן הסכמתו. יתר על כן: קרא למנהיג הדור הגאון רבי איצלה מוולוז'ין זצ"ל, ודרש ממנו לפעול בענין. רבי איצלה הסכים לכך, מהסיבה ההפוכה
אַל תִּתְגָּרוּ בָם (ב ה)
סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, בשעתו, ביקשו המשכילים לקעקע את חומת היהדות בליטא. מה עשו, יסדו בחסות – השלטונות "בית מדרש לרבנים" בו חינכו "רבנים" לעתיד לכפירה, וללעג לכל קודש. מובן שהמוסד רכש שם רע ואיש לא שלח לשם את צאצאיו. הוגיעו ראשיו את מוחם, כיצד יקנו לו הילה של יוקרה.
שמו של הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ"ל היה נערץ בפי כל, החליטו שאם יסכים להעניק חסות למוסד, לעמוד בנשיאותו שיקרא שמו עליו, לא יהססו ההורים לרשום אליו את הנערים.
גייסו את השלטונות לרעיון הנואל, ושר ההשכלה אובארוב נתן הסכמתו. יתר על כן: קרא למנהיג הדור הגאון רבי איצלה מוולוז'ין זצ"ל, ודרש ממנו לפעול בענין. רבי איצלה הסכים לכך, מהסיבה ההפוכה. סבר שאם רבי ישראל יעמוד בראש המוסד יחולל בו מהפכה ברוכה. יפטר את המורים הכופרים, יבחר במורים יראי שמים, וישפיע בדמותו הכבירה וביראתו הקודמת חכמתו העצומה על החניכים.
וכך שר ההשכלה הרוסי התלוה אל רבם של ישראל, ויחדיו פנו לרבי ישראל שהיה אז אברך – בשנות השלושים לחייו שייעתר לבקשה. – רבי ישראל שלל את הרעיון מכל וכל. הוא סבר שהמוסד רקוב מיסודו, ומינויו רק יתן גושפנקא לשחיתותו, כחותמת הכשר למוצר טרף. וכדי שלא להתגרות במלכות מצד אחד וגם לא להיות תחת מרות גדול הדור בליטא שחיבב את הרעיון, ברח לעיר הנמל ממל שבצפון גרמניה.
המצב הרוחני של הקהילה היהודית בממל היה בשפל המדרגה. יהודים הגיעו לשם כדי להתערות בחיי הכלכלה, וכלכלת העיר סבבה סביב הנמל הגדול. פריקה וטעינה, יבוא ויצוא. הנמל עבד ששה ימים בשבוע, ושבת ביום ראשון, יום השבתון של הגויים. ועסקי היהודים עשו שבתם חול, רחמנא לצלן.
ידע רבי ישראל שלא יעלה בידו לשכנעם לסגור עסקיהם [כעשר שנים מאוחר יותר, כשהגיע לממל לתקופה ממושכת, עלה בידו לפעול לסגירת כל עסקי היהודים בשבת. אבל זו פרשה בפני עצמה]. עבדו ביום ששי כרגיל, סגרו עסקיהם עם ערב והחליפו בגדיהם, ובאו לבית הכנסת לקבלת שבת. שבו לקידוש וסעודת שבת, ולמחרת השכימו ליום מסחר רגיל!
ביקש רשות הדיבור בין קבלת שבת לערבית. עלה ואמר: "טייערע ברידער", אחים יקרים, הרי כולנו יהודים, וכולנו מאמינים, וכולנו רוצים לשמור את התורה. והראיה, שאתם כאן. שלאחר יום עבודה מפרך ומתיש התכנסתם לקבלת שבת חגיגית. אלא מאי, גדול נסיון הפרנסה, ואינכם עומדים בו. לא אחווה דעתי, 'כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע' (יבמות סה:). אבל בדבר אחד תסכימו אתי – גם אם 'חייבים' אתם לפתוח את העסק, אין שום הכרח ואין שום היתר לעשן! אין שום היתר לכתוב, ולו אות אחת, במה שאינו נוגע לעסק. לפחות זה!".
"כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים" (ברכות ו:), הדברים היוצאים מן הלב נכנסו לליבותיהם, וקיימו וקבלו עליהם לשמור שבת כהלכתה, בכל פרטיה – מלבד בעסקיהם.
לא, לא היה לכך היתר. אבל כמה חילולי שבת נמנעו בעקבות אותה דרשה!
ובהיותי בארצות הברית, סיפר לי שם רב אלו שאלות מגיעות אליו. אחד טלפן, אביו נפטר, ועליו לשבת שבעה. אבל אינו יכול להשבית את העסק שבוע שלם. יאמר הרב, מה המינימום שעליו לשבת. והשיבו על אתר: המינימום הוא ארבעה ימים.
סבר וקיבל.
שמעתי ותמהתי: אני מכיר "שלושה ימים לבכי, שבעה להספד, שלושים לתספורת" (מועד קטן כז:). אבל ארבעה ימים, מה המקור?
הסביר לי: "הוא נפטר ביום רביעי". נו, אז מה? "שלפחות בשבת יהיה העסק סגור".