"אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ" (דברים א', מ"א)
הרוצח בשגגה, עליו לעזוב את המשפחה שלו, את בית הכנסת שלו, את הקהילה שלו, את העבודה שלו, ולנוס אל עיר מקלט. אם יש לו חתונות של קרובי משפחה, הקרובים אליו מאד, הוא לא יכול להשתתף בהן, משום שאם יֵצֵא מעיר המקלט – גואל הדם רשאי יהיה להרוג אותו. אם בעיר המקלט רוצים לכבד אותו – עליו להודיע מפורשות: "רוצח אני" כדי שאולי יימנעו ולא ייתנו לו כבוד. לדעה אחת, גם כששב לעירו לאחר מות הכהן הגדול – אינו יכול לשוב לשררה שלו כבראשונה, ואם שימש, למשל, כדיין – אינו יכול לשוב לתפקידו.
ויש להבין, מה רוצים ממנו? הרי הוא היה שוגג!
המשגיח ממיר רבי ירוחם זצ"ל אומר כאן הרגש נפלא, על פי מעשה שהיה עם שניים מתלמידיו:
הצבא הרוסי גייס לשרותיו את כל הבחורים שהגיעו לגיל גיוס. מדובר על צבא קשוח, עם מפקדים רשעים גמורים, שמתעמר בחייליו ללא חשבון. כדי להיפטר מהשירות הצבאי היו בחורי הישיבה צמים, עושים סיגופים, כדי להיראות חולים וחלשים. היו כאלו שקיבלו "סמיכה" לרבנות, ועל ידי זה נפטרו מהשירות.
דא עקא, לא כולם מצאו דרך להתחמק, ושני בחורים מהישיבה נאלצו להתגייס. בחופשה הראשונה שקיבלו מהצבא, המקום הראשון שאליו הגיעו היה: הישיבה. לרבי ירוחם.
שאל אותם רבי ירוחם: "הרי אתם בחורי ישיבה עדינים. בקושי מסוגלים להזיז יד ורגל. איך אתם מסתדרים עם כל הנוקשות של הצבא הרוסי?"
והם סיפרו: "מימינו לא רכבנו על סוסים. אדרבה! כל פעם שראינו סוס – ברחנו לצד השני כדי שלא ייתן לנו בעיטה… כשהגענו לצבא, קבוצה של חיילים, פקד המפקד: 'כולם עולים על הסוסים ודוהרים קדימה! עוד כמה עשרות מטרים יש תעלה עמוקה – צריך לדלג עליה! מי שיצליח – יישאר חי, ומי שלא יצליח – יקבל כדור בראש! קדימה'! הוא נתן שריקה וכולם, ללא יוצא מהכלל, הצליחו לדלג על התעלה! גם אנחנו, שמעודנו לא רכבנו על סוס"…
אמר רבי ירוחם: איך הם באמת הצליחו? מה הסוד? הסוד הוא: כשאדם "מוכרח" – הוא מצליח. כשאדם מסתפק אם הוא יכול או לא יכול – הוא עלול להיכשל. כשאדם לא מסתפק, אין דבר כזה "לא יכול", והוא מרגיש שהוא "מוכרח" – הוא יצליח!
אם רוצח בשגגה היה יודע: אני "מוכרח" להציל נפש! אני "מוכרח" שדבר כזה לא יקרה! הוא לא היה הורג אותו! הוא היה מצליח לעשות שמיניות באוויר ומצליח לא להרוג אותו. הסיבה שהוא הרג אותו היא, כיון שלא הרגיש הכרח להציל נפש. הוא הרגיש שעליו לעשות את כל מה שיש באפשרותו לעשות – ואת זה הוא עשה!
על כך שלא הרגיש "מוכרח", הוא נשלח לגלות.
ומכאן יש ליהודי ללמוד מוסר השכל: גם בעבודת ה' עליו להרגיש "מוכרח". הוא אינו עובד את ה' כי נוח לו, מתאים לו או כי יש לו כוח, אלא כי הוא "מוכרח" לעבוד את ה'. או אז, הוא יגלה את מלוא הכוחות הטמונים בו, שאפילו לא ידע אודות קיומם. הוא יהיה מסוגל לעשות דברים שאפילו לא חלם ולא האמין שהוא מסוגל לעשות.
(רבי גואל אלקריף שליט"א- 'שש באמרתך' על פרשת מטות, התודה והברכה ל'יפה נוף' ספרים)