"וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד" (דברים ג', ט"ו)
אוהבן של ישראל הרה"ק רבי דוד'ל מלעלוב זיע"א, היה אומר בקדשו על הפסוק בפרשתנו "ולמכיר נתתי את הגלעד", למכיר, היינו למי שמכיר את הקב"ה, נתתי את הגיל – עד. הגיל, השמחה השורה על פני האדם, היא לאות ולעדות שהוא מכיר את בוראו, ירא אותו ובוטח בו, ולכן תדיר שורה השמחה על פניו, ואינו דואג את דאגת המחר.
הרה"ג ר' שלמה קולדצקי מביא בגיליונו הנפלא 'וארטים לפרשת השבוע', שכתוב בשערי תשובה לרבינו יונה שער ד שעבודת השם צריכה להיות בשמחה. ואם לא, באים עי"ז כל הקללות הכתובות בפרשתנו ה"י.
וכן כתב הרמב"ם: (הלכות סוכה ולולב פרק ח הלכה טו) השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הקל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להפרע ממנו, שנאמר: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב.
ועבודת השם בשמחה היא תכלית שלמות האדם. וכמו"ש במשנ"ב סי' תרסט וז"ל שם: והעידו על האר"י שהמעלה העליונה שהשיג היתה מכח שמחת המצוה שהיתה בו.
וברע"ב כתב שעל השמחה במצווה מקבלים שכר מיוחד מעבר לשכר שמקבלים על המצווה עצמה.
ואיתא נמי במדרש שהנבואה שורה רק מתוך שמחה, ורבי ישראל סלנטר כתב שתיקון היצר הוא ע"י שהאדם שש בעבודת ה'.
וידוע מה שאמרו גדולי החסידות על הפסוק כי בשמחה תצאו שע"י השמחה אפשר לצאת מכל הצרות כי השמחה ממתיקה את הדינים והקטרוגים וזה מבריח את היגון והאנחה.
על הפסוק הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע בא יבא ברינה נושא אלומותיו, רבי זושא מאניפולי היה אומר מי שעובד את ה' בהרגשה של כבדות ויגון, והיינו הלוך ילך ובכה, אז יזכה לנושא משך הזרע השכר שלו הוא זרעים קטנים, אבל העובד את ה' ברינה והיינו בא יבא ברינה, אז נושא אלומותיו הוא מקבל שכר גדול שזה אלומות והם חבילות גדולות.
וכבר אמר שלמה ב'קהלת' "וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו", וכתב האורחות צדיקים שע"י השמחה מצליח האדם בכל דרכיו והשמחה היא עיקר גדול בעבודת ה'. וכותב הבעש"ט שכל המחלות באות מעצבות, ואמר רבי אהרן מקרלין העצבות מביאה את האדם לכל העבירות והשמחה מביאה לעשיית כל המצוות בשלימות. וכל היסורים באים מעצבות, וכן עצבות גורמת לביטול התורה, והשמח נוסף לו חשק ללמוד תורה כך כותב רבי חיים ויטל.
מעשה בשתי משפחות
וכשעושים דברים מתוך עצבות אז גם דברים הכי גדולים יכולים להביא לידי כשלון רח"ל, וידוע הסיפור עם רבי משה פינשטיין על שתי משפחות ששמרו שבת במסירות נפש גם בימי הקושי הגדול שהיה אז באמריקה, ומשפחה אחת זכתה שכל יוצ"ח יצאו שומרי שבת, ואילו במשפחה השנייה יצאו כולם לתרבות רעה, ואמר רבי משה שאמנם שתי המשפחות שמרו שבת במסיר"נ, אבל המשפחה הראשונה עשתה זאת בשמחה ולכן היא זכתה לנחת, משא"כ במשפחה השנייה, ששם האבא עשה זאת בתסכול ובחוסר שמחה אלא כל הזמן התאונן על הסבל והקושי שיש לו משמירת השבת, אז אפי' שמסר את הנפש לזה בכ"א הוא לא זכה לנחת מיוצ"ח וכולם יצאו לתרבות רעה.
הרי לנו השכר ולהבדיל העונש של השמחה. וידוע מגדולי ישראל שבית שיש בו שמחה מתפקד בצורה נכונה ובריאה וישתדל להרבות בהקרנת השמחה לילדים, ועי"כ גם יכול להשפיע עליהם שילכו בדרך ה' וגם זה נותן להם כוחות ולא פחות מזה לתלמידים וכל אדם באשר הוא.
ואיך מגיעים לידי שמחה? אומר החינוך במצווה טז', ע"י שיעשה פעולה חיצונית לעורר את השמחה בליבו. והדוגמאות לכך הן רבות, ע"י הכנה מרובה לקיום המצווה, או נישוק המצווה כמו אלו שמנשקים את הסוכה והלולב ועוד דברים בסגנון זה וכ"א כפי הבנתו.
רבי איסר זלמן מלצר אמר לחתנו רבי אהרן קוטלר שהטעם שהוא מרבה להתפלל בבתי כנסת חסידיים משום ששם יש אווירה של שמחה.
הסבא מסלבודקא היה משתדל הרבה להרבות בישיבתו רוח טובה ואוירה של שמחה תמיד ובעיקר בחגים וכדו', והסבא היה רואה בעניין השמחה והשירה תנאי להתעוררות הלימוד והרחבת הדעת להצלחה בתורה מתוך התרוממות הרוח.
מידות רעות נגד שמחה
הרב מבריסק היה אומר שהקב"ה ברא באדם את טבע השמחה והסיפוק, וכשגדלים, המידות הרעות מקלקלות את השמחה הטבעית.
הרב שטינמן בשנים האחרונות לחייו הביא שאצל החסידים יש מידי פעם אירועים של שמחה לכלל הציבור, וזה גורם התחדשות ומכניס שמחה בלב, וד"ז מאוד חסר אצל אחרים. והרב שטינמן היה סבור שקשה לאדם לחיות כל הזמן באוירה של רצינות וצריך שתהיה מידי פעם שמחה ועודד מאוד לעשות בישיבות עונג שבת ומלווה מלכה וכדו' בשביל לעורר את השמחה בעבודת ה'.
ואכן העניין הזה נכנס היטב לישיבות הליטאיות. ובתקופת הקורונה מסר שיחות כמה פעמים רבי גרשון אדלשטין שלימוד התורה הוא חשוב עד למאוד, אבל צריך שיהיה בשמחה ובהומור קצת ובאווירה נעימה ורגועה. ורבי חיים קניבסקי רגיל על לשונו הרבה אמירת מילתא דבדיחותא לשמח את כל הסובבים ודעתו שד"ז יכול למנוע הרבה בעיות כגון חינוך ילדים ובעיות בשלום בית.
וגם עבודת התשובה צריך שתיעשה מתוך שמחה, ומסופר על הרבי רבי שאול ממודז'יץ שע"י ניגוניו, רבים שפרקו כל עול תורה ומצוות חזרו בתשובה שלימה, ומי ששרוי בשמחה פחות ופחות חוטא.
רבי בן ציון אבא שאול היה מיוחד במידת השמחה והיה אומר שהמפתח לעשיית התשובה הוא שמחה שזה מביא את האדם לתשובה שלימה. ובפרט בתקופות אלו של ימים נוראים היה מרבה לשמח אנשים ולומר להם תראו מה זה הימים האלו שהקב"ה נתן לנו, כמה טוב הוא ה' שנתן לנו את הימים האלו לשוב בתשובה שלימה.
והיה מרבה להסביר שמי ששמח זה לבד מביא אותו לשוב. והיערות דבש כותב שתכלית שלמות האדם הוא להיות בשמחה.
ועיקר השמחה צריכה להיות בעבודת ה' וישמח מכל מצווה שעושה, והחפץ חיים היה עושה חשבון הנפש והיה חושש מאוד מזה שלא מספיק עבד את ה' בשמחה, וידוע שהרב מפוניבז' היה נהנה כל שנה ללכת לשוק ארבעת המינים רק כדי לראות יהודים נהנים ממצוות ד' מינים והיה עומד שעות ע"ג שעות רק בשביל לראות עניין נשגב זה.
סעודת מצוה
סיפר רבי אברהם ועקנין מעשה ביהודי צדיק, עני מרוד, שהיו לו חובות רבים לאנשים, והגיע זמן פרעונם ולא היה לו מהיכן להחזיר להם.
יום אחד היה הולך שחוח וכפוף, ועיניו למטה, ופתאום אורו עיניו, הוא ראה שרשרת זהב טהור, הוא שמח שמחה גדולה על המציאה, לא מפני שעל ידה יוכל להחזיר את חובותיו, אלא שעל ידה זכוהו מן השמים לקיים מצות השבת אבידה.
הרים את השרשרת הניחה בכיסו ומיהר לכתוב מודעות למי שאבד יקבלו על פי סימנים כדת וכהלכה.
עבר שבוע שבועיים חדש וחדשיים ואף אחד לא בא לבקש את אבדתו, כעבור שנה פנה אדם אל מוצא האבדה, שבדרך מקרה נתקל במודעה, נזכר שאבדה לו השרשרת, ונתן סימנים.
ניגש בעל הבית לארון, וראה שאכן הסימנים נכונים, ביקש ממנו להמתין כמה דקות כי הוא יוצא לכמה דקות וכבר חוזר. לאחר כמה דקות חזר עם סל מלא מצרכים שקנה מהמכולת ואיתו באו עוד כמה אנשים שאסף להשלים מנין. הושיט ידו והוציא פת ומיני פרפראות ואמר רבותי טלו ידכם לסעודת מצוה, גם אמר לאורח שיטול ידים לסעודה, באמצע הסעודה מזג יין לכוסות ועשו לחיים, תמהו כולם לשם מה זאת? האם יש סיום מסכת? או סעודת הודיה? אמר להם: לא ולא, סעודת מצוה כפשוטה, לפני שנה מצאתי שרשרת, ועכשיו, אני זוכה לקיים את מצות השבת אבידה ומיד אמר: לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה כמו שכתוב בתורה השב תשיבם לאחיך, ויהי נועם וכו' והוציא את השרשרת ונתנה לאורח בשמחה עצומה.
מצוה נדירה
בספר בקדושתו של אהרן על האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא מסופר שפעם אחת מצא הרב בול דואר על הארץ בביתו, התכופף בזריזות, הרימה מן הארץ וביקש לברר למי שייך הבול, בהכריזו בשמחה על מצות השבת אבידה. לא הניחו מידו עד שנודע לו כי הוא של הגבאי רבי שלום פויגל. ר' שלום כבר פנה לביתו באותו יום, והיה צורך להמתין עד למחרת כדי לקיים את המצוה. מה גדלה שמחתו של מרן כפי שמתארים מקורביו בערגה, כל אותו היום היה אצלו ממש בחינת יום טוב, על שנזדמנה לידו מצות עשה דאורייתא של השבת אבידה, מצוה שהיא על פי רוב בעיני האנשים, בפרט בדבר פעוט, בבחינת מצוה קלה.
לפנות בוקר כבר הודיע כי היום יש להזדרז ולהתפלל מוקדם, כי מצוה שאינה שכיחה – בכל אופן בשביל מרן ודאי היתה זו אינה שכיחה, כי אימתי היה יוצא מביתו? צריך להזדרז ולקיימה בהידור מצוה, ולכן נזדרז היום, עד כי יבא רבי שלום, ונוכל לקיים מיד מצות השבת אבידה. וכך היה, כשהגיע השמש, קיים הרב את המצוה בשמחה גדולה מצות השבת אבידה…
היום המאושר ביותר
החפץ חיים הביא משל מאלף על עבודת ה' בשמחה. אדם אחד הלך על שפת הנהר, וראה נער נסחף במערבולת, מיד קפץ למים ומשה אותו, והציל את חייו. התברר שהציל את בן המלך.
המלך הכיר לו טובה, והורה שיכניסוהו לאוצר המלוכה ליום תמים, כל מה שיקח יהיה שלו. יצא בשקים גדושים אבנים טובות ומרגליות, חפצי אומנות ושכיות חמדה, והיה לעשיר מופלג.
בנה וילה רחבת ידיים בלב המטרופולין, היה לסוחר מצליח ולמקובל בכל טרקליני החברה הגבוהה, השיא את צאצאיו עם בני האצולה, ובכל שנה ערך משתה למכריו, ביום בו זרח מזלו והאירה שמש הצלחתו. פעם בעת המשתה כטוב ליבו ביין, שאל את הנאספים, אימרו נא לי מה היה היום המאושר בחיי? ניחשו יום חנוכת הבית, ארמון כזה מפואר שמעטים יש כמוהו שבנויים ברוב פאר והדר. אחרים אמרו יום הנישואין, יום נישואי ילדיך יום בו הוכתרת בתואר אצילות והוא שלל את כל התשובות.
אכן כולם ימים טובים ושמחים אמר העשיר, אבל היום המאושר בחיי, הוא היום בו ביליתי במרתף אוצרות המלוכה, אמנם כל היום עמלתי בפרך בקדחתנות ללא הפוגה וללא מנוחה, לא אכלתי ולא שתיתי, אבל ידעתי שבכל רגע הנני מוסיף עושר על עושרי, הנה עוד מחרוזת פנינים, והנה עוד צרור יהלומים, הנה זהב, והנה חפץ אומנות ושכיות חמדה…
הנמשל אומר החפץ חיים, כך צריך להיות הרגשתינו בזה העולם בקיום המצוות, שהרי יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ואילו כך חשנו, לא היה מאושר מאיתנו בשעה של לימוד תורה.
('וארטים לפרשת השבוע', כי תבוא תשפ"ג)