"לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט" (דברים א', י"ז)
הספרי כותב, כי מפסוק זה לומדים אזהרה לאיסור חנופה. הרמב"ן במקום מסביר שהאזהרה היא שלא להחניף לרשעים.
הגמרא מספרת על אגריפס המלך, שהיה קורא בתורה, וכשהגיע לפסוק (דברים יז, טו) "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" זלגו עיניו דמעות, וזאת משום שהוא לא היה מזרע ישראל. ואמרו לו חכמי ישראל: "אחינו אתה". והגמרא אומרת כי באותה שעה התחייבו "שונאיהם של ישראל" כליה, בגלל שהחניפו לו, לאגריפס.
שמעתי מרבי שבתאי יודלביץ זצ"ל, אַי! ר' שפסעל, הוא היה 'מגיד' אמיתי, וכך אמר:
החמור שאל את הכלב: "אני לא מבין, אני עובד כל היום 'כמו חמור', מבוקר עד ערב סוחב משאות על גבי, ובעל הבית לא אוהב אותי. ואלו אתה, הכלב, לא עובד כלום וכולם אוהבים אותך, מלטפים אותך, מטיילים אתך, אתה ממש 'מלך'. מה הסוד שלך?"
אמר לו הכלב: "בא ואלמד אותך את הסוד! בלילה, כאשר בעל הבית מביא לך לאכול, תוציא לשון, תלקק אותו… כך הוא יאהב אותך… תבין היטב: גם בעל הבית זקוק לליטוף! אם תלטף אותו – הוא גם ילטף אותך"!
הגיע הלילה. בעל הבית הגיש לחמור את מנתו. החמור הוציא את לשונו הארוכה והחל ללקק את אדונו לאורך ולרוחב, כשמפיו נוזל ריר בכמויות נדיבות…
בעל הבית התרגז מאד והחל לצעוק עליו בקולי קולות: "חמור שכמוך! מה אתה עושה לי?! ממחר בבוקר אכפיל ואשלש את עבודתך עד שתלמד איך מתנהגים"…
למחרת בבוקר פנה החמור לכלב ואמר לו: "כלב שכמוך! למה רימית אותי? עשיתי כמו שאמרת לי לעשות, ליטפתי את בעל הבית, ורק נזק יצא לי מזה"…
אמר לו הכלב: "זוהי אומנות מיוחדת לדעת איך ללקק… אני, הכלב, יודע איך מלקקים. אתה, החמור, לא בקי במלאכה זו"…
כך היה ר' שפסעל עושה ליצנות מהחנפנים…
לא כולם יודעים להחניף. במקרים רבים החנופה מאד, מאד, לא מוצלחת… אבל "כלב" – יודע להחניף! הוא יודע טוב מאד ללקק…
כש"אין" – עושים ענין מכל "יש"
ה"שערי תשובה" מביא: "אמרו רבותינו: אם יש עליך רֵעִים, מקצתם – משבחים, ומקצתם – מוכיחים, אהוב את המוכיחים ושנא את המשבחים, כי אלה – לחיי עולם יביאוך, ואלה – ברעתך ישמחוך, כי ישבחוך!"
המוכיח מביא לך תועלת. הוא נותן לך מוסר ובכך הוא מביא אותך לחיי עולם! החנפן- לא מביא לך כל תועלת. "לא נשאר לך ביד" מאומה מכל החנופה.
זאת ועוד: מי שמוכיח אותך, נותן לך מוסר – סימן שהוא מחזיק ממך! הוא אוחז שיש לך כוחות להשתפר, לכן הוא בוחר להוכיח אותך. מי שמתחנף אליך – לא מחזיק ממך באמת… כעת, לפי שעה, הוא משבח אותך, אבל בתוך לבו – אין לו הערכה אמתית כלפיך.
משל למה הדבר דומה? תינוק – לא יודע ללכת. כשהוא גדל מעט ומתחיל לפסוע כמה פסיעות – שמחה וששון! התלהבות…
מה יש? מה קרה? על מה ההתלהבות? התשובה: כיון שבעיקרון הילד לא יודע ללכת, ממילא עושים עניין מכל פסיעה שלו.
כן הוא החנפן. הוא משבח אותך, מתלהב ממך, עושה ענין מכל דבר קטן. מדוע? כי באמת הוא לא אוחז ממך…
כש"אין" – עושים ענין מכל "יש"…
מדוע עזב ה"בית הלוי" את העיר סלוצק?
רבן ומאורם של ישראל, ה"בית הלוי" זצ"ל, היה רב בעיר הגדולה סלוצק במשך עשר שנים. בנו, ר' יושע בער, מספר כי הוא עזב את העיר בעקבות מעשה שאירע:
באותה התקופה החלה המודרניזציה להתגבר. ל"גבירים המתחדשים" כבר "לא התאים" לשלוח את ילדיהם ל"חיידרים המיושנים" והחלו לשלוח אותם לבתי ספר מודרניים.
בנו של אחד הגבירים הגיע למצוות. הגביר התכונן לערוך לו סעודה מפוארת, וכדי "להשלים את התמונה" הוא נכנס למעונו של ה"בית הלוי" להזמינו להשתתף בסעודה.
שאל אותו ה"בית הלוי": "באיזו סוגיה ידרוש הבחור, נער בר המצווה"?
הגביר התבלבל לגמרי… בבית הספר של בנו לא ממש לומדים סוגיות…
הוא השיב ואמר: "כבוד הרב יודע! הילדים של היום הם לא הילדים של פעם… הילדים של היום כבר לא אומרים פלפול בבר המצווה שלהם"…
נענה ה"בית הלוי" ואמר לגביר: "אם הנער לא דורש בדברי תורה- הרי זה "מושב לצים" ואינני הולך למקום שכזה"!
האבא ניסה לשכנע את הרב: "אין אדם טורח בסעודה ומפסידה! ערכנו סעודה שלמה, ישתתפו בה אנשים חשובים, וכולם מחכים שהרב יבוא". אך הרב נשאר בשלו: "זה לא נקרא בר מצווה! כולם יאכלו ויישתו ולא יגידו דברי תורה? לכזאת בר מצווה אני לא הולך"
והנה, בעוד השניים מדברים, הגיע אדם נוסף, עני ואביון, ביחד ם בנו, לבקש ברכה מהרב לרגל היכנסו של הנער לעול תורה ומצוות. האיש לא התכונן להטריח את הרב להשתתף בשמחה. כל כוונתו הייתה, כאמור, רק לבקש את ברכת הרב.
האיש האזין לשיחה של הרב עם הגביר, ולפתע אזר אומץ ושאל: "אולי יכול הרב לבוא להשתתף בשמחה שלנו. בני, נער בר המצווה, הכין פלפול ארוך, ולכבוד גדול יהיה זה לנו אם יטרח הרב ויבוא לשמחתנו, ואף יאזין לדברי התורה שיאמר הבן ".
נענה ה"בית הלוי" על אתר ואמר: "אליכם, בע"ה, אבוא! ילד שלומד בחיידר תורה, ואומר דברי תורה – אבוא להשתתף בשמחתו"!
הגביר ראה, שמע ונדהם. "אֵלַי – הוא לא בא, ולשלעפער הזה – כן"…
הוא מיהר לספר לחבריו מה שהרב "עולל" לו: "מילא אם הרב לא היה הולך בכלל לבר מצוות – ניחא, אבל אליו כן ואלי לא, רק בגלל שבנו לומד בחיידר ובני לא – דבר כזה לא מתקבל על הדעת", אמר.
הוא החליט לנקום ברב!
בהיותו גביר, בעל השפעה רבה בעיר, פנה לבעל האכסניה בה התגורר הרב והורה לו באופן חד משמעי להוציא את הרב מביתו. במקביל הוציא הודעה לכל בעלי הבתים שבעיר לבל יהינו להשכיר את דירותיהם לרב!
בעל האכסניה נאלץ, בעל כרחו, להודיע לרב על הצורך לְפַנּוֹת את האכסניה. הרב הבין למצוקתו והרגיע אותו: "אני מבין אותך, אתה חייב לשמוע בקולו של הגביר. אם לא תשמע לדבריו עלול אתה למצוא את עצמך ללא פרנסה, ללא פת לחם".
הרב ניסה למצוא מקום מגורים אחר, ומשנתקל שוב ושוב בסירוב, הבין את שעולל לו הגביר…
והנה, מושל העיר, גוי מבטן ומלידה, שהעריך מאד את הרב, שמע את כל הסיפור ואמר לרב: "אני אתן לך דירה מפוארת, חינם אין כסף, ובלבד שתישאר עמנו, בעירנו".
אך ה"בית הלוי" חשש שמא יהיה בזה חילול השם ועזב את העיר.
בצורה שכזאת קיים ה"בית הלוי" את ה"לא תחניפו". הוא לא נרתע להשמיע את דעתו הברורה, דעת תורה, באוזניו של הגביר, ואף אם הדבר יהיה כרוך בכך איבוד מקום המגורים.
רק בהנחה לארנונה
מי שחי באמונה – יודע שהכל מאת ה'. אף לא אחד יכול לעזור לו – חוץ מהבורא יתברך! לאדם כזה אין מה, ואין למי, להחניף!
סיפר לי יהודי נאמן, ראש עירייה לשעבר: "כשכיהנתי בתפקידי, בתור ראש העיר, ראיתי אנשים שכל אימת שהיו רואים אותי היו 'משתחווים' לי! כשעברתי ברחוב הם היו 'משתכשכים' בי, נצמדים אלי, לעיתים היתה התקהלות גדולה, וקרוב היה המצב לכלל סכנת נפשות.
והנה נוכחתי בדבר מעניין: בו ביום שהם שמעו שאני עומד לפרוש, עוד בטרם פרשתי בפועל – אף אחד מהם כבר לא הכיר אותי… כשעברו לידי – אפילו לא נדו לי בראשם לשלום…
הרגשתי את הגועל נפש שבדבר: כל עוד היו צריכים הנחה בארנונה, או אישור בנייה – אני קיים! יש לי את כל המעלות הטובות שבעולם! אבל בו ברגע שהם כבר לא היו צריכים אותי – נהפכתי פשוט לאוויר… כאילו אני לא קיים!
רבותי! הבה ונזכור: כשיש אמונה בבורא עולם – אין צורך להחניף לאיש!
(רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל – יחי ראובן, תודתנו ל'יפה נוף' ספרים)