אמר הרב שטיינמן: "אתה מתכוון לזה שהיה גר ברחובות?", והלה השיב בחיוב. ופתאום הרב שטיינמן הפסיק את שטף דיבורו, הוא התרצן ונדרך, ואמר בקול כמוכיח את עצמו: "את ההוא שגר ברחובות אני זוכר למרות שאני זקן, ואילו את הגמרא אני לא זוכר מפני שאני זקן, הא?!"

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה" (דברים א', א')

"לפי שהן דברי תוכחות… לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל" (רש"י)

מגיד-המישרים רבי יעקב גלינסקי זצ"ל היה מספר על שני משגיחים שהיו בישיבתו של רבי אלחנן וסרמן זצ"ל בברנוביץ': רבי ישראל יעקב לוּבְּצֶ'נְסְקִי זצ"ל, ורבי יצחק ולדשיין זצ"ל. שניהם היו תלמידיו המובהקים של ה'סבא' מנובהרדוק, ורבי יצחק אף ערך את ספרו 'מדרגת האדם'. הם היו אנשי מעלה, צדיקים ולמדנים גדולים שלא יצאו מפתח בית המדרש.

ביום מן הימים נערכה שמחת חתונה לאחד הבחורים החשובים בישיבה ושניהם התכוונו לצאת לחתונה. החתונה נחגגה במרחק של כמה שעות נסיעה ברכבת, וזו יצאה פעמיים ביממה, בשעות הצהרים ובחצות הלילה. קבוצה של בחורים נסעה כבר בצהריים, ושני המשגיחים איחרו את הרכבת והחליטו לנסוע עם הקבוצה השניה ברכבת של הלילה למרות שיחמיצו חלק מהחתונה. בדרכו לתחנת הרכבת, דפק רבי יצחק בביתו של רבי יעקב ישראל, כדי שילכו יחדיו, אך רבי יעקב ישראל לא פתח את הדלת, רק אמר מעבר לדלת לרבי יצחק כי החליט שלא להצטרף וביקשו שימסור בשמו 'מזל טוב' לחתן.

רבי יעקב ישראל לא היה אדם שמשנה תוכניות, כשהחליט משהו היה זה בהחלטה חזקה כברזל, ורבי יצחק התפלא מדוע נמלך-בו, ולתומו סבר שרעהו המשגיח אינו חש בטוב. אך למחרת כאשר חזר ראה אותו עומד על משמרתו.

כששאל מדוע לבסוף לא הצטרף לנסיעה, קיבל את המענה הבא: "בכל לילה אני הולך לישון סמוך לחצות, כי מוכרח אני לאגור כח ליום המחר. לאחר מאה ועשרים ישאלו אותי בשמים מדוע הלכת לישון כל-כך מוקדם? והרי לא נברא הלילה אלא ללימוד תורה (עירובין סה.). אענה שהעייפות מכריחה אותי ומחר הרי יש לי עוד יום של עבודת השם. אבל אם הייתי נוסע עכשיו לחתונה, יטענו כנגדי חזרה שהרי בעבור שמחת החתונה נשארתי ער עד לפנות בוקר. כלומר, שלחתונה יש לך כח, וללימוד לא?! לכן החלטתי ללכת לישון כמו תמיד כדי שהטענה שלי לא תיסתר מהנהגתי".

ראש הישיבה רבי אהרן ליב שטיינמן זצ"ל שהיה איש אמת ולא חסך גם מעצמו ביקורת נוקבת, היה מתעכב תמיד על נקודות מעין אלה. בשיחה שעלה בה שמו של פלוני, אמר הרב שטיינמן: "אתה מתכוון לזה שהיה גר ברחובות?", והלה השיב בחיוב. ופתאום הרב שטיינמן הפסיק את שטף דיבורו, הוא התרצן ונדרך, ואמר קול כמוכיח את עצמו: "את ההוא שגר ברחובות אני זוכר למרות שאני זקן, ואילו את הגמרא אני לא זוכר מפני שאני זקן, הא?!".

לשמוח בביקורת

בספר 'ארחות חיים' להרא"ש כותב: "בשומעך תוכחה תשמח כמוצא שלל רב". במקום לכעוס, תשמח שזכית לשמוע ביקורת. אם לא התוכחה הזו, מי היה מוכיח אותך ומיישר אותך. אדם לא רואה את נגעי עצמו ומוכרח למוכיח שיעמידו על מקומו.

מגיד-המישרים רבי שלום שבדרון זצ"ל בבחרותו היה מלא מרץ ומלא שמחה, שגבלו בשובבות מסויימת. המשגיח בישיבת חברון, רבי יהודה לייב חסמן זצ"ל, בעל ה'אור יהל', היה משקיע בו שעות של שיחה ומוכיח אותו שוב ושוב.

בחורים שקינאו ביחס המיוחד שלו כלפי רבי שלום שאלוהו מדוע הוא 'מתעסק' עם רבי שלום כל-כך הרבה?

השיב המשגיח: "אתם, אם רק נדמה לכם שפגעתי בכבודכם, אתם כבר לא מגיעים להגיד לי 'גוט שבת'. אבל הבחור שלום גם כשאני מוכיחו ומדבר איתו קשות, הוא מגיע שעה אחרי-כך לומר 'גוט שבת'… על אדם שמקבל תוכחה, אפשר להשפיע".

\ונציין שרבי אהרן קוטלר זצ"ל מביא את חידושו של ספר 'חרדים' שאין רק מצווה על הכהנים לברך, אלא מצווה גם על ישראל להתברך מהם. מחדש רבי אהרן שכך גם במצות תוכחה. במצוות "הוכח תוכיח את עמיתך" כלולה גם מצוות עשה על אלו שמוכיחים אותם לשמוע ולקבל את התוכחה.

כיצד ראוי להוכיח?

מצד שני, יש ללמוד גם מיוסף הצדיק שהוכיח את האחים באופן הנעים ביותר שיכל. יוסף התאפק מלהתוודע בפניהם לעיני כולם, הוציא את כל הזרים מהחדר כדי שהאחים לא יתביישו. ולא רק אז התאפק, אלא כל המהלכים שקדמו להתגלות העידו על איפוק; משך זמן ארוך הוא מדד להם במידה-כנגד-מידה והוביל אותם תהליכים רבים מפני שקיווה שיתעוררו לבד, שיבינו בעצמם שחטאו כלפיו.

וגם אחרי שגילה להם שהוא אחיהם, רק בדיבור השני אמר להם: "אשר מכרתם אותי מצרימה", ובתחילה רק אמר: "אני יוסף העוד אבי חי". הוא לא הזדרז להזכיר להם מפורשות את חטאיהם כלפיו. ובנוסף, מיד אמר להם: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם". לא חיפש להתענג על הרגע, לא ביקש להשפיל אותם.

גם מיעקב אביו לומדים איך להוכיח, איך להעיר לאנשים שאינם נוהגים כשורה. ראינו בפרשת ויצא שכשהגיע לחרן ורואה את רועי הצאן המקומיים שלא נוהגים ביושר, עוזבים את העבודה באמצע היום והולכים הביתה. זו היא גזלה! יעקב אסף אותם כדי לתת להם שיחת מוסר, ופתח ואמר "אחי". אומר רבינו ה'חפץ חיים' זצ"ל שזה מיוסד על חכמה גדולה. אם ברצונך להוכיח, פתח ואמור: "אחים יקרים", אל תפתח בהערה שלילית.

גם תלמידו הרב מפוניבז', רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, תמיד היה פותח שיחת מוסר: "טייערע ברידער!" ["אחים יקרים"]. אחרי המשפט הזה כבר הכל היה נשמע אחרת.

בלשון רך

בספר 'עבודת הקרבנות' שהוציא לאור חתנו של ה'חפץ חיים', רבי אהרן כהן זצ"ל, הוא צירף הדרכה מה'חפץ חיים' למשמיעי התוכחה:

"אדוני מורי וחמי [שליט"א] (זצ"ל) היה אומר, כשאדם רוצה להוכיח את חברו על דבר כלשהו שעשה שלא כהוגן, הן במילי דשמיא והן במילי דארעא, צריך להוכיחו בלשון רך ובדברי נועם. ויזהר מאד שלא להביא את חברו לידי 'נצחנות', מפני שאם יוציא אותו על ידי תוכחתו מגדרו ויכריחו להתעקש, אז חס ושלום אין שכינה חשובה כנגדו, כיון שבא לכלל ניצוח אז רצונו משחדו לעבור על כל זדון בשאט-נפש ולא לשוב מפני שום דבר; הן מה ששייך למידת דרך-ארץ והן מה שנודע לחברו בנפשו.

"והנה בזמן האחרון הולכת ונעשית מצות התוכחה לענין הדורש שימת לב וחריצות רבה יותר ויותר. שכן מלפנים היתה על פי רוב התוכחה נשמעת רק על חטאים קלים, והמוכיח היה נוהג להעיר את חברו בידידות על מה ששגג, ודבריו היו נכנסים לליבו. אבל לא כן הדברים בזמנינו, אשר המוכיח ומקבל התוכחה המה שני סוגי אנשים שונים, והדברים שעליהם צריכים להוכיח המה גופי עוונות חס-ושלום, ויש בהם כדי להוציא את המוכיח מגדרו שידבר דברים קשים, ואז חס-ושלום יכולה תוכחה כזו להביא רק הפסד, ולגרום לחברו לחטא עוד יותר"…

והוא מסיים: "ודברי אמת של אדוני מורי וחמי מה שאמר שמצות התוכחה צריכה לימוד, בימינו על אחת כמה וכמה שהתוכחה צריכה לימוד ודעת איך להשתמש בה".

דמעות שורפות

שמעתי סיפור על רב אחד שנשא דרשה בפלורידה, ובתוך דבריו סיפר מעשה שאירע בישיבת ראדין. לרבינו ה'חפץ חיים' זצ"ל נודע שאחד התלמידים התחיל להזניח את שמירת המצוות ואף חילל שבת רחמנא-ליצלן. קרא ה'חפץ חיים' לאותו בחור לחדרו ואחרי שהתייחדו זמן קצר יצא הבחור והשתנה לגמרי. והוסיף הרב, שאף כי לא נודע מה אמר ה'חפץ חיים' לבחור, נוכחו כולם ביכולתו להוכיח בנעימות ובחן אשר גרמו שדבריו נשמעו.

לאחר הדרשה ניגש אחד מהמאזינים לרב והציג את עצמו כאותו בחור שעמו אירע המעשה. ואז גילה לו מה היה באותה שיחה עם ה'חפץ חיים':

"נכנסתי לחדרו של ה'חפץ חיים' והוא לקח את ידי בתוך ידו הקדושה והתחיל לומר בלחש: 'שבת! שבת!', כך כמה וכמה פעמים, כשבתוך-כדי-כך עיניו זלגו דמעות שנטפו על ידי. הרגשתי כאילו ידי נשרפת מחום שלו… הוא לא אמר שום דיבורים נוספים, רק 'שבת! שבת!' כמה פעמים מעומק לבו".

כיצד מוכיחין

התפרסם לאחרונה סיפור על המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל. באחת השנים בעיצומה של תפילת מנחה ביום הכיפורים נכנס להיכל ישיבת 'באר יעקב' יהודי בן המושב 'תלמי מנשה', ניגש למשגיח וביקש: "אנחנו יושבים בבית הכנסת, אין לנו חזן שיתפלל איתנו ואף לא רב שימסור לנו דרשת התעוררות לפני נעילה. לכם בישיבה לבטח יש הרבה רבנים, תנו לנו אחד שיתפלל איתנו וידרוש עבורנו".

המשגיח ביקש ממנו להמתין והרהר מי מהבחורים מתאים למשימה. לאחר קריאת התורה ניגש לבחור חשוב וביקש ממנו להתלוות למושב'ניק. הבחור אמר שלהתפלל יוכל כי הוא מכיר את הנוסח, אבל כיצד ידרוש בפניהם דברי חיזוק? לשמור שבת, כשרות וכדומה, הרי דבריו יפלו על אוזניים ערלות?

השיב לו המשגיח: "אמת דיברת. אם תעלה לארון הקודש כשטלית מכסה את פניך ותפתח בדברי תוכחה: תשמרו כשרות! שבת! – יהיה מגיע לך שיתפסו אותך עם הטלית ויזרקו אותך מהחלון… אבל אם תעלה לארון קודש, תפתח את העיניים, תסתכל באהבה על המתפללים, ותעביר בדמיונך את נסיבות חייהם. הלא רובם אודים מוצלים מאש שכל קרוביהם קדושים וטהורים שנשרפו במשרפות באושוויץ, וכשבאו לכאן שבורים ורצוצים התחילו מחדש את חייהם. ואז תפתח ותאמר להם: 'הא! מי היה מאמין שלאחר כל התלאות שעברתם נאספים אתם בבית הכנסת ביום הכיפורים ומבקשים להתפלל ולשמוע דברי התעוררות, מי אני לעומתכם?', הדברים האלו ישפיעו"

"אחרי הקדמה זו", סיים הרב וולבה, "תוכל לומר להם כל מה שתרצה. האוזניים יהיו כרויות, הלב יהיה פתוח לקבל. הכל תלוי בך, באיזו הקדמה תבחר לפתוח".

יכבדו אתכם בשמים

כאשר 'רכסים' התפתח כישוב חרדי, קמה התנגדות נחרצת מצד חלק מהתושבים הרחוקים ממצוות. ועד-כדי-כך, שיום אחד הגיעו בריונים לישיבה להכות בתלמידי הישיבה ולאחר שהיכו כמה תלמידים מחוץ לבית-המדרש עמדו להיכנס לתוכו. המשגיח רבי דוב יפה זצ"ל שראה את המהומה אמר שהוא ידבר איתם. היה נראה שחס-ושלום כמעט ורצו להכותו, אבל כשראו את פניו נרתעו.

נכנס איתם המשגיח בדברים ושאל היכן הם גרים, והם ענו שהינם תושבי רכסים. אמר להם המשגיח: "אינכם תושבי רכסים, אתם תושבי העולם העליון", "וגם אני", אמר להם המשגיח, "איני תושב רכסים אלא תושב העולם העליון".

ואז שאל אותם: האם אתם חושבים שבעולם העליון יהיה לכם נעים שיאמרו שהיכיתם בחורי ישיבה?!"… דברי המשגיח שנאמרו מתוך נעימות וידידות, חדרו אל ליבם ויותר לא נעשה כדבר הזה.

בחור חשוב

מורנו המשגיח רבי דן סגל שליט"א סיפר, שכאשר שימש כמשגיח בישיבת מיר בארצות הברית, הגיע בחור מבוגר ורציני ל'סדר' באיחור. התעניין אצלו המשגיח איך בחור כמוהו מגיע באיחור, והדגיש בתוך-כדי-דיבור שהוא משער שבטח יש לו סיבה טובה לכך. אותו בחור לקח לתשומת-לבו והתחזק בשמירת הסדרים. הוא אמר למשגיח שהשינוי לטובה התרחש בעקבות הביקורת שהשמיע לו, מפני שהרגיש שהמשגיח חושב עליו טוב ואכפת לו ממנו למרות שהוא אחד מבין מאות תלמידים, והדבר רק חיזק ורומם אותו ולא פגע בכבודו.

ועוד סיפר כיוצא-בכך שבחור באחת הישיבות שהוא שימש בהן כמשגיח לא הסכים ללמוד מוסר בשום פנים ואופן. הרבה דיבר אתו, הוכיחו, וניסה לשכנעו בכה ובכה – וללא הועיל. עד שגמר-אומר לפנות אליו בגישה חיובית ואמר לו: "הלא אתה בחור חשוב מאד, אתה דמות נחשבת בעני תלמידי הישיבה. אם תלמד מוסר כראוי, בלי ספק תהיה לזה השפעה רבה על אחרים, וגם הם יתייחסו ללימוד המוסר ברצינות". רגע לאחר מכן פתח הבחור ספר מוסר והתחיל ללמוד.

עלינו ללמוד מכל אלו לא להוכיח בתוקפנות אלא בנעימות ובאהבה.

('לעשות רצונך', ויגש – הרב בנימין גינזבורג)