"עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד" (דברים ב', י"ג)
נוראות מצינו בדברי המדרש בזו הלשון: "שלא היה הנחל אלא מלוא זרת [ היינו חצי אמה, ודרשו חז"ל את השם זרד מלשון זר כי כנודע אותיות ד' ות' מתחלפות], ולא יכלו לעברו שלושים ושמונה שנה שנאמר 'והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלושים ושמונה שנה עד תום כל הדור' עד כאן לשון המדרש.
אכן מאידך גיסא, 'ים סוף' הגדול נבקע בפניהם ועברו בו ביבשה, ללמדך כי אין ביד האדם לעשות אפילו מאומה ופסיעה קטנה אלא אם כן הכריזו מלמעלה והרי זה ברצונו יתברך, אם הקב"ה רוצה אזי אפילו 'הים ראה וינוס', ואם אינו רוצה אזי אפילו נחל ברוחב זרת אי אפשר לחצות ולעבור.
ומקרא מלא דיבר הכתוב (איכה ג, לזה) 'מי זה אמר ותהי, ה' לא ציוה', ופירש רש"י, 'ואם באתי לומר לא מידו באה אלי הרעה הזאת, מקרה היא שהיה לי אין זאת, כי אם בין רעות בין טובות – מי זה אמר ותהי אם ה' לא צוה'.
חובת האב
ידוע מה דאיתא בגמ' (גיטין נה 🙂 'אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים', ורבים הקשו מה עוון היה ב'קמצא' עד שנזכר לדורות עולם שמחמתו ומחמת בר קמצא נחרב ירושלים? בשלמא בר קמצא אכן ידיו במעל, שהרי הלך והלשין למלך רומי שמרדו בו היהודים והטיל מום בקרבן, וכמבואר בגמ', אך קמצא עצמו לא עשה ולא מידי.
ואמרו בזה ביאור נורא על יסוד דברי המהרש"א (ח"א ד"ה דאזל) שקמצא היה אביו של אותו בר קמצא, וכלשון המהרש"א 'אפשר שהיה זה אב ובנו', ולפי זה יש לבאר, כי זה ברור שאילו היה בר קמצא מתחנך מנעוריו על ידי קמצא אביו על חומר המחלוקת, ועד כמה צריך האדם לאחוז במידת הוותרנות ולהיות מעביר על מידותיו, והיה קמצא מרבה לספר לבן אודות גודל מעלת הנעלבים ואי נם עולבים השומעים חרפתם ואינם משיבים, וכמה טובה וברכה ממשיכים על עצמם בעולם הזה ולעולם הבא – בוודאי היה בר קמצא סופג את עלבונו הגדול ושותק.
אך מאחר שלא שמע בבית אביו ולא נבלע בדמיו על כן עשה מה שעשה, לכן נזכר גם שמו של קמצא עצמו בסיבת החורבן, שאף ידיו אינם נקיות…
וכל זאת ללמדנו על חיוב האבות להשריש בילדיהם מקטנותם עד כמה צריך להתרחק משנאת חינם , ועל מעלת הוותרנות , והדרך הנכונה לזה היא על ידי סיפורי מעשיות המושכים את הלב בשכרם הטוב של אלו שוויתרו אף שהיה הצדק עימם … ושל אלו ששמעו חרפתם והבליגו.
מצוה לספר
וכמו שיש ללמוד ממעשה הידוע שהובא בגמ ' (שבת קנו 🙂 על בתו של רבי עקיבא, שלאחר שנולדה אמרו החוזים בכוכבים לרבי עקיבא שביום שבו תיכנס לחופה – ישכנה נחש ותמות, באותו היום, לאחר סעודת הנישואין, נטלה 'הכלה ' את התכשיט שבראשה ונעצה אותו בקיר, ובבוקר כשמשכה אותו החוצה ראתה שהוא ננעץ בתוך עין נחש, ונמשך הנחש עם התכשיט. סיפרה זאת לאביה.
שאלה רבי עקיבא מה מעשה עשית שבזכותו ניצלת מן הנחש שבא להכישך, השיבה לו, שאמש בסעודת הנישואין הגיע עני והקיש בדלת וביקש צדקה, והיו כולם עסוקים בשמחה ולא שמעו אותו, וקמתי ונטלתי את המנה שהכינו לי ונתתי אותה לעני.
ומסיימת הגמ', 'אמר לה, מצוה עבדת, נפק רבי עקיבא ודרש וצדקה תציל ממות (משלי י ב) ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה' [כלומר, שכח הצדקה מצילה מעצם המיתה, ולא רק להקל עליו את הדין שלא ימות במיתה משונה אלא במיתה כאחד האדם, והרי לך בתו של ר"ע שנשארה בחיים].
הקשה ה 'בן יהוידע', מה הוסיף ר"ע בדבריו 'מצוה עבדת' – קיימת מצוה, הרי פשיטא שקיימה מצוות צדקה, ומתרץ 'ונ"ל בס"ד דרוצה לומר, גם עתה בסיפור זה שסיפרת לי עבדת מצוה, כי על ידי כך אדרוש דבר זה ברבים וידעו הכל כוחה של צדקה שתציל ממות ממעשה רב זה'. והרי שאפילו רבי עקיבא עצמו נצרך ל 'מעשה' בכדי לעורר את הרבים …
אחינו בית ישראל
נהגו לומר בימי שני וחמישי אחר 'קריאת התורה' כמה בקשות הפותחות ב'יהי רצון מלפני אבינו שבשמים', ולבסוף אומרים ומבקשים 'אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה' וכו'.
וביארו בזה על פי מעשה בשני אחים שאחד מהם עלה לגדולה ונתעשר בעשירות מופלגת, ואילו השני נשאר עני מרוד חסר כל.
ויבוא היום ובנותיו של האח העני הגיעו לפרקן, ולרש אין כל, החל העני לחשב – אלך לארמונו של אחי, אספר לו על מצוקתי, אולי יחוס עני ואביון אולי ירחם, וכך עשה, בהגיעו לבית אחיו ביקש מ'שומרי הסף' שיכניסוהו אחר שהוא אחיו של 'בעה"ב'. מיד הכניסוהו אל הבית, אך 'העשיר' החליט לעשות עצמו כמי ש'אינו מכיר', ושאלו 'מי אתה', ויענהו העני אחיך אנכי, אך העשיר בשלו – מי אתה, ויענהו בבושת פנים – 'אחיך ובשרך אנכי', אמר לו העשיר 'איני יודע מה אתה סח', כי בן יחיד אנכי להורי, ואין לי אח כלל, נראה לי שטעית בכתובת, ויצא העני מלפניו בבושת פנים ובפחי נפש.
כעבור ימים אחדים פנה האח העשיר לבקר כדרכו את אביו הזקן (שממנו עדיין לא שכח), מיד כשנכנס הבן – העשיר, הביט בו האב בפליאה ושאלו – מי אתה, ויען העשיר 'אנכי ראובן בנך בכורך', אמר לו האב 'איני יודע מה אתה סח', אין לי בן הנקרא ראובן, נראה מתוכן דבריך שטעית בכתובת, כי איני מכירך ולא ידעתיך.
הבן העשיר – שהחל לחשוש שמא אירע משהו לשפיות דעתו של האב לא ידע את נפשו, והחל מתחנן אל אביו – אבי, אבי, הלא שני בנים לך ואני הוא ראובן בכורך, אך האב לא חזר בו ועמד על שלו … עד שבסוף נענה האב ואמר לו, אני הנני אביו של שמעון (העני), אם הינך אחיו הרי אני גם כן אביך, ואם לאו …
על דרך זה יהודי המכיר באחיו, והוא גומל חסד ומרבה להטיב לרעהו, אומר הקב"ה אף אני אביך – ואתנהג עמך 'כרחם אב על בנים' (תהלים קג יג)… ע"כ בשעה שאנו מבקשים וחוזרים ומתחננים יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, הרי עלינו לבקש בעד אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשבייה, שאם אכן נתנהג כאיש אל אחיו אזי נוכל לבקש מאבינו שבשמים…
ובענין זה נודע מה שהיו אומרים אדמור"י בית בעלזא זי"ע לבאר הטעם שהבקשה על אחינו כל בית ישראל אינה פותחת ב'יהי רצון מלפני אבינו שבשמים' כשאר סדר הבקשות שם, כי בשעה שבני ישראל מתפללים על אחיהם להושיעם מצרתם אזי נפתחים שערי רצון לפני אבינו שבשמים, ואין צורך לבקש ש'יהי רצון'…
לספר לאבא
מעשה ברבנית חשובה אחת שהינה 'מטופלת' בבעל חולה ל"ע הנצרך לעזרה רבה על כל צעד ושעל , והיה הגה"צ רבי מאיר בראנדסדארפער זצ"ל מחזק אותה תמיד ודורש בשלומם וטובתם כל הימים.
פעם אחת התקשר אליה רבי מאיר בערב ראש השנה לברכה לקראת השנה החדשה, ובתוך הדברים שאל אותה האם מגיעים אנשי חסד לעזור ולסייע , והשיבה 'הן'.
אמר לה רבי מאיר, אבקש ממך, לאחר שתדליקי את הנרות לכבוד ר"ה 'תספרי' זאת אל הקב"ה, ותאמרי לו שיש אברכים יקרים העומדים לסייע לנו, כי אין דבר אהוב לאבא יותר מלשמוע 'דברים טובים ' אודות בניו.
נשיקות שונא
וכה היה מעשה לאחרונה , וכפי שסיפר בעל המעשה , שהציע את עצמו להיות 'מנהל כללי' ברשת מוסדות חינוך הפרוסים באחת מערי ארץ הקודש, וכפי הנהוג והמקובל העלה על גבי הגליון 'קורות חיים' בהם פירט היכן עבד מעודו ועד היום הזה, בכדי שיוכלו להתחקות אחריו ולבדוק אם הוא אכן מתאים לתפקיד נכבד זה.
ערכו ראשי המוסדות דרישות וחקירות בין מכריו באותם מקומות העבודה לעמוד על טיבו ותכונותיו, עד שגמרו בדעתם כי אכן זה האיש הנכון לנהל את המוסדות ביד רמה ולהביאם לידי הצלחה ושגשוג. ובשעה שחתמו על ה'חוזה' סיפרו לו כי אחת מהסיבות העיקריות שמחמתם בחרו בו הוא כי ביררו עליו אצל השונא שלו, והלה השמיצו בפה מלא באמרו שניהל בעבר גני ילדים והיה 'קמצן' גדול, ולא השקיע לרווחת הילדים והמחנכים יותר מכפי המינימום, ומאחר ששמעו 'שבחים' אלו אמרו לעצמם אדרבה דווקא איש כזה אנו מחפשים, כי המוסדות אינם משופעים בכסף , ונצרכים אנו למנהל שישמור על ה'קופה' ולא יפזר מעות.
רגליו מוליכות
סיפר 'בעל הנס', שהיה דר באותו בניין שהתמוטט לפני כמה שבועות (בשנת תשפ"א) על יושביו במיאמי שבמדינת פלורידה, שכמה שבועות מקודם לאותו הלילה נסע עם כל בני משפחתו לעיר אחרת וחזרו באותו הלילה לביתם, משנכנסו לבית ורצו להעלות את האור, הוברר להם לצערם כי 'משום מה' נפל זרם העלעקטרי (חשמל), וכל הבית שרוי בחשיכה גדולה, ועל הכל אי אפשר להפעיל את המזגן להקל מעליהם את החום הנורא והמעיק.
בלית ברירה הלכו עם כל בני הבית לבית מלון שבקרבת מקום לשהות שם בלילה, האב לקח את בני המשפחה ברכבו, משבא להחנות את רכבו הבין שה'חניה' תעלה לו ממון ודמים, אמר לעצמו, לא ולא, מספיק שאנו נשלם ממון על הלינה – לא אשלם על החניה, הוריד את בני המשפחה, ובגפו נסע להחנות את הרכב בחנייה שבביתו על מנת לחזור משם לבית המלון ברגל.
והנה באותו רגע שסילק רגליו מהבניין קרס הבנין רח"ל, אין צורך לתאר שמאותו ה 'רכב' לא נשתייר שריד ופליט.
ומלבד גילוי ההשגחה המדוקדקת בבחינת 'לרגעים תבחננו' ושנפרעו ממנו רק ברכושו, וכלשון הזוה"ק (תיקו"ז קמג 🙂 'אית מאן דפרע בממוניה ואית מאן דפרע בנפשיה', הרי נוכח לראות כי אותה 'מכת חושך' (הפסקת חשמל) נועדה להציל אותו ואת כל משפחתו ממיתה משונה לחיים.
כי הכל מודים שלא בנקל מקבל האדם את העובדא – שבעמדו על פתח ביתו אחר 'גלות' של כמה שבועות אינו יכול להדליק את האור, כמה רוגז וכו' כרוכים בזה… אך לאמיתו של דבר אותו חושך היה גילוי אור יקרות להצילם ולהחיותם…
(מלוקט מתוך 'באר הפרשה' דברים תשפ"א)