הרב אברהם פוקס
"לא יחל דברו" (ל ג)
מסופר על הרב מפוניבז׳ זצ״ל שבעת משאו בכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל במריאנבד, אמר בתוך דבריו: ״אנו מקבלים פה החלטות מעשיות, ובכן, דעו נא רבותי שכל החלטה היא בבחינת נדר לדבר מצוה…
"וכבר היה מעשה ברבינו ה״חפץ חיים״ זצ״ל שנוכח באספת הרבנים בעיר ביאליסטוק", המשיך הרב בדבריו, "ונתקבלו שמה החלטות לפעול לחיזוק התורה והדת, וראו אחר כך שנחפז ה״חפץ חיים״ מאד לדרכו. שאל אותו מישהו: לחיפזון מה זה עושה? השיב ה״חפץ חיים״: הלא נדרנו עכשיו נדרים, ואני מבקש לשלם את נדרי תיכף ומיד, בל תאחר… וכן אנחנו…״
כך גם מסופר על הגאון רבי צדקה חוצין זצ"ל שהיה מבקש תמיד לנדור ולקיים את נדריו, אך מאחר שנאמר בפסוק: "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" (קהלת ה', ד'), הוא היה מגיע לבית הכנסת וכשראה גבאי צדקה האוסף כסף להכנסת כלה וכדומה, היא מוציא עשר לירות מכיסו וממתין. כאשר גבאי הצדקה ניגש אליו, הוא היה מכריז: "הריני נודר לתת עשר לירות לצדקה!" ותוך כדי דיבור מניח את הכסף ביד הגבאי. כל זאת שלא יקרה בפניו חלילה כל מכשול ומעכב, שימנע בעדו מלקיים את נדרו!
השמש נחרד והחוויר, וכמה שניסה הרב להרגיעו לא נרגע. "אני חושש שעל מעשה זה יכניסו אותי לגיהנום", אמר.
"ככל היוצא מפיו יעשה" (ל, ג)
פעם בעת שהגאון מטשעבין, רבי דוב בעריש ווינפעלד זצ"ל עמד לצאת לבית הכנסת, הבחין שמשו שאחד מכפתורי בגדו של הרב נפרם ועומד ליפול. מיהר השמש והביא חוט ומחט ותפר וחיזק על אתר את הכפתור, אך באמצע המלאכה דקר מבלי משים את הרב במחט…
השמש נחרד והחוויר, וכמה שניסה הרב להרגיעו לא נרגע. "אני חושש שעל מעשה זה יכניסו אותי לגיהנום", אמר.
השיב לו הרב מיד: "אל תחשוש, גם אם יכניסו אותך לגיהנום, אני אוציא אותך!". לאחר שנים רבות, בערוב ימיו של הגאון מטשעיבין, קרא לשמשו ואמר לו: "אתה זוכר מה שהבטחתי לך לפני שנים רבות, שאפילו אם יכניסו אותך לגיהנום אני אוציא אותך? ובכן, מה שהבטחתי אקיים אבל תשתדל מאוד שלא להקשות עליי את המלאכה"…
בקשו להזעיק רופאים, אבל הישיש אמר: "לא, לא! לא צריך רופאים ולא בית חולים".
"לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה" (ל, ג)
סיפר הגה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זצוק"ל: שמעתי ממרן הגאון רבי חיים קנייבסקי ששמע מדודו רבי מאיר קרליץ כמדומני. הוא הכיר יהודי ישיש, כבן תשעים ושמונה. יום אחד נהיה חולה.
בקשו להזעיק רופאים, אבל הישיש אמר: "לא, לא! לא צריך רופאים ולא בית חולים".
מה יש?
סיפר להם את שאירע עמו בהיותו ילד קטן.
הגאון מוילנא היה מהלך כל היום בטלית ותפילין. ובאותו יום הסתובב בבית הכנסת, הלוך חזור. היה שקוע. לא בעת התפילה, כי בעת התפילה לא פסע הלוך וחזור בבית הכנסת. אבל כעת הסתובב – ראשו שקוע בעולמות העליונים.
והילד הקטן, מסתמא לא שם לב, דרך על חוטי הציצית שבטליתו של הגאון.
הגאון רצה להמשיך ללכת, אבל נעצר, כי לא יכול היה לזוז. המתין שהילד יוריד את הרגל. אבל הילד עמד על עמדו, לא הבחין.
הגאון פנה אל הילד ואמר: "מיין קינד [-בני], מאה שנה שתחיה, אבל מה אתה רוצה מהציצית?…"
הורי הילד עשו סעודה. בנם זכה להתברך מפי הגר"א, שהרי אמר לו בדרך אגב, שיחיה מאה שנה!
והנה עתה, בהגיעו לגיל תשעים ושמונה, אף שנפל למשכב, אמר: "אין לי מה לפחוד, לא צריך רופאים, לא רפואות ולא בית חולים. הגאון אמר שאחיה מאה שנה. יש לי עוד שנתיים ימים!"…
אם "לא יחל דברו" – "ככל היוצא מפיו יעשה"!
מסתבר שבמשלוחי מנות פחות הולך חומרי בניה, לפחות עד שלא זה לא יהפוך לאופנה מחודשת.
"ואת המלקוח ואת השלל" (לא, יב)
לפני כמה שבועות פגשתי ידיד מהעבר הרחוק, שסיפר לי סיפור מחזק במיוחד. "אני עובד לפרנסתי במכירת סחורות לקבלנים ושיפוצניקים", הוא מספר, "בדרך כלל אני רואה ברכה והפרנסה לא רעה בכלל, כמובן שאשמח להגדיל להכפיל ולשלש את מחזור המכירות, אבל מי אני שאתלונן, יש כל כך הרבה על מה להודות…
"חודש אדר הגיע, עם ישראל מתכונן לפורים, ואני לא מוכר כמעט כלום. מסתבר שבמשלוחי מנות פחות הולך חומרי בניה, לפחות עד שלא זה לא יהפוך לאופנה מחודשת.
"פורים עבר חלף, ואני מעודד את עצמי שבטח יש אנשים שעושים שיפוצים קלים לפני פסח, ובוודאי הסחורה הגודשת את מחסני, שאני עדיין משלם עליה טבין ותקילין, תתחיל לנוע ותסייע לי לקנות את צורכי החג בהרחבה. אפס, כלום. לא הזמנות, לא תנועות, ובבית מרמזים לי שצריך להתחיל קניות לחג, ואנה אני בא…
"רואה החשבון מתזכר אותי שצריך לדווח לרשויות את הדיווח החודשי על ההכנסות וההוצאות, אם לא, אז הם ממש לא נחמדים. הראש שלי היה במקום אחר לגמרי, מה אני יכול כבר להפסיד, שיעשו מה שהם רוצים חשבתי לעצמי בייאוש.
"עוברים כמה ימים, ואני מקבל הודעה מהבנק שהופקד סכום כסף גדול בחשבון הבנק, אני ממהר לבדוק מי המפקיד הנכבד ומגלה שזוהי הפקדה מרשויות המס. מה התברר, רואה החשבון, שהבין מצלילי קולי שהוא לא הולך לקבל ממני שום דוח של הוצאות והכנסות החודש, פשוט חס עלי, ולקח את כל החשבוניות של ההוצאות שמגיעות אליו באופן אוטומטי ושלח אותן לרשויות.
"הצורה שזה עובד שם היא כזאת שברגע שמדווחים על הוצאות, המחשב עושה חישוב אוטומטי של החזרי מע"מ ושאר ירקות, הוא בודק לבד לכמה החזר אני זכאי ומקזז זאת עם המיסים שאני צריך לשלם על ההכנסות, אך כאן שלא נשלחו הכנסות, הוא פשוט זיכה אותי מיידית בהעברה לחשבון של המיסים על הקניות. וכך חגגנו את חג הפסח בהרחבה ובשמחה. מסתבר שלפעמים, לא להרוויח, זה גם סוג של הכנסה…".
לאחר שיצא מהמקום לא יכלו בני החבורה להסתיר את פליאתם מדבריו של ראש החבורה. "מדוע לא אמרתם לרבי מאיר שמחה שהסיום נערך על מסכת שלמה כדת וכדין?!
"ולמה תניאון את לב בני ישראל" (לב, ז)
כבר בימי חורפו של כ"ק מרן אדמו"ר בעל 'בית ישראל' מגור, עוד בפולין לפני המלחמה, התרכזה סביבו חבורת אברכים יקרים ובחורים בני עלייה ששאבו ממנו מלוא חופניים תורה וחסידות. פעם כששהו יחד בשלהי דקייטא בעיר הנופש הפולנית 'אוטווצק', ערכו בני החבורה באכסנייתם סיום על מסכת בכורות, כמנהג חסידים לסיים מסכת בתשעת הימים.
בין הנופשים באוטווצק היה גם הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק בעל ה'אור שמח'. עבר הגאון ברחובה של עיר ושמע הדי שירה ושמחה חסידית בוקעים מהאכסניה בעיצומם של תשעת הימים. מיהר ועלה לבניין לחפש אחר מקור השמחה, עד שהגיע לחדר בו נערכה הסעודה, הקיש על הדלת ונכנס פנימה. פליאתו התעצמה כעת שבעתיים. הסועדים לא הסתפקו בשירה וזמרה בלבד, על השולחנות היו מונחים מאכלי בשר ויין…
"לשמחה מה זו עושה?" תמה הגאון מדווינסק.
ראש החבורה רבי ישראל השיב לו: "אנו עורכים כאן סעודה לכבוד סיום".
"ומה סיימתם?" שאל הגאון מדווינסק.
"סיימנו את ספר התהלים", השיב רבי ישראל…
כששמע רבי מאיר שמחה כי השמחה כאן נערכת בניגוד להלכה, פתח והחל להוכיחם ארוכות במילים מייסרות על חוסר הקפדתם בהלכות האבלות, ועורר אותם להצטער כראוי על חורבנה של ירושלים עיר הקודש והמקדש.
לאחר שיצא רבי מאיר שמחה מהמקום לא יכלו בני החבורה להסתיר את פליאתם מדבריו של ראש החבורה. "מדוע לא אמרתם לרבי מאיר שמחה שהסיום נערך על מסכת שלמה כדת וכדין?!" התקשו להבין.
הסביר להם רבי ישראל: "כשנכנס רבי מאיר שמחה, היכרתי על הבעת פניו כי במוחו סדורה כבר תוכחת מוסר להשמיע באוזנינו. חבל היה לי להפסיד את תוכחתו של רבי מאיר שמחה"…
והוסיף וסיפר למסובים: "כבר היה מעשה דומה אצל זקני בעל 'שפת אמת' שהתייתם בילדותו מאביו רבי אברהם מרדכי ז"ל וגדל על ברכי סבו הגדול בעל 'חידושי הרי"ם'. באחד הימים איחר קמעא הילד בהשכמת הבוקר וספג על כך תוכחה הגונה מזקנו. חברו שלמד עמו בחברותא וידע את הסיבה הצודקת לאיחורו, תמה בפניו: "מדוע לא תירצת עצמך באוזני הסבא?"
ענה לו זקני: "יקרה לי תוכחתו של הסבא ואיני רוצה להפסידה בתירוצים והסברים צודקים ככל שיהיו".
"הנהגה זו", אמר לו אז ה'אמרי אמת', "יש ללמוד מהתנהגותם של בני גד ובני ראובן הכתובה בפרשת מטות. מראש היה בדעתם של בני גד וראובן להיחלץ חושים לפני כל ישראל, ומכל מקום לא גילו זאת מיד למשה אלא שמעו קודם מפיו את דברי תוכחתו ורק אחר כך הסבירו לו את עצמם והניחו את דעתו".