הרב מאיר בנימיני
"וַיִּסְעו מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה" (במדבר ל״ג, ט׳)
מצינו בספרים, שפירשו את הדרוש בפסוק, כך: כאשר אדם נוסע כלומר: בורח מתרחק מהמרה השחורה והעצבות הוא מגיע אילימה. מלשון "אלים" – היינו חזק, כלומר שהוא שמתחזק בעבודת ה’ יתברך.
מהי אותה בריחה מעצבות, ומה היא חובת ה"שמחה", אותה שמחה, שחסרונה הוא גם הגורם המפורש בתורה, לגלות ישראל ולחורבן, כפי שמפורש בתורה, על עונש התוכחה "תחת אשר לא עבדת את ד' אלוקיך בשמחה".
רבנו האריז"ל, אמר שאין דבר הגורם מניעה בעבודת ה’ כמו העצבות והמרה השחורה, וכבר ידוע מחכמי הרופאים שיש בכח השמחה להעביר מהאדם את כל המחלות והכאבים, וחס וחלילה להפך, על ידי העצבות אפשר להגיע למחלות שונות ומשונות.
וכך כתב ה"סבא" זיע"א מקלם, ב"חכמה ומוסר", על מהות שמחה זו, ועל הריחוק מהעצב ומהמרה שחורה:
"וזה הענין אשר יש באדם כח השמחה והעצב, מה שאינו בשום בעל חי, ולכן היו רוצים הקדמונים להגדיר האדם בגדר שמח ועצב, עד שהאחרונים הבינו כי בגדר "חי מדבר" נגדר האדם משאר בעלי חיים. ואם כן נבין כי הגדר של שמחה ועצב, שגם בו נגדר האדם משאר בעלי חיים, הוא רק להשיג תשוקה גדולה, על ידי השמחה להגדיל מעלתו מעלת מדבר, מעלת הנפש, והעצב לתת מעצור לחסרונותיו ומדותיו הפחותות. כי העצב צער ויביא לו לברוח מחסרונות למנוע צערו של העצב.
ומעתה עלינו להתבונן מן המאוחר אל המוקדם, כי האדם צריך להגדיל מעלתו בנפש ולא בגוף, כי אם היה תכלית השמחה והעצב להגדיל הגוף, מה תועלת יש בה, הלא אדרבא טוב לחפוץ מעט כדי שלא יצטער בהעדרו, ולמה יהיה לו צער חנם, כענין אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה'), ועל כן ניתנו השמחה והעצב להגדיל מעלת הנפש ושם ישיג תמיד חפצו ותשוקתו, ומה שיחפוץ יותר באמת ישיג יותר. והעד החפץ והעדר ההשגה הלא חסרון הוא, ולכן ניתן בו השמחה, להגדיל החפץ, והעצב להפחית החסרון… הדרך להשיג מעלות, הדרך להגביה את הנפש, ולהעצים את הכוחות שבה, הוא רק דרך אותה שמחה!!!
ונעלוז בתלמוד תורתך
שח הגר"י ברזילי זצ"ל ראש ישיבת ׳משכן שמעון׳ זצ"ל: היו פעמים בודדות שהגאון רבי שלמה זלמן אויערבך היה צריך ללמוד מבלי שיפריעו לו, אז הוא היה מגיע לבני ברק לישיבת 'משכן שמעון' שזו ישיבה ספרדית, וגם לא מכירים אותו שם, ואף אחד לא יחשוד בו שהוא שם.
בשהותו שם, הוא לא הסכים לעשות שום דבר חריג, לא מניין לבד, ואפילו לא סידור אשכנזי. תביאו לי סידור ספרדי, היה אומר, שלא ידעו כלום.
אחרי תפילת ערבית עם הסידור הספרדי הוא היה ממש מאושר ואמר לרב ברזילאי בהתרגשות: איזה אוצר! רק בשביל זה היה כדאי לבא מירושלים, איזה אוצר היה בסידור שהבאת לי!
שאל אותו, מה ראית? והשיב, אצל הספרדים מוסיפים מילה אחת, "ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתך"! ונעלוז! אה! איזה רכוש זה".
חולצה נדירה
דוקא ימי "בין המצרים" שבהם מצווים אנו על זכרון חורבן הבית והגלות, כוללים בתוכם את התביעה הגדולה, להיות מאושרים! לשמוח באוצרות הרוח שיש בידינו.
השמחה אינה כרוכה באוצרות של ממון, או בהישגים ברי חלוף, וכמשל העממי המפורסם, בו מספרים על בן מלך אחד, שהיה בעצבות גדולה, וחשב לשלוח יד בנפשו רח"ל. הלך להתייעץ עם אחד החכמים הגדולים של הממלכה, והוא השיאו עצה להשיג חולצה של אדם שאין לו דאגות ושמח בחלקו. וכשילבש חולצה זו יתרפא. מיד הלך בן המלך והתחיל לחפש נסיכים, עשירים, רוזנים, מי שמח בחלקו למי אין דאגות?
פעם אחת יצא בחברת עבדיו כדי לצוד ציד, ובדרכו פגש איזה רועה צאן יושב תחת העץ ומנגן בחלילו, ונראה כאילו אינו מבני עולם הזה.
פנה אליו הנסיך ושאל אותו לשמו ולמעשיו, ענה לו אותו רועה צאן, שהוא יוצא בכל בוקר לרעות את צאונו, ויושב לנוח, ולנגן מעט, וכך מבלה הוא את יומו בששון ובשמחה, ולא חסר לו מאומה. הביט בו הנסיך וראה אותו לבוש בלוי סחבות וגופיה דלה עליו.
שאל בן המלך את רועה הצאן: "האם אתה שמח בחלקך?" ענה לו הרועה: "כן" המשיך בן המלך לחקרו: "האם אין לך דאגות? "ענה לו הרועה: "אין". חזר ושאלו: "האם היית מוכן להתחלף איתי ולהיות נסיך? ענה לו: "לא".
הרהר הנסיך בלבו שהנה זכה סוף סוף למצוא אדם ששמח בחלקו, ואינו דואג. פנה אליו הנסיך ואמר לו, שהוא מבקש ממנו חולצה אחת תמורת תשלום.
ענה לו אותו רועה צאן בפשטות ובתמימות: "אין לי חולצה"…
ילמד אדם ממעשה זה, שלא העושר הוא המביא את האושר, אלא אפילו עני חסר אמצעים יכול לשמח את עצמו על ידי מה שיש לו!
בפועל ממש
"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה" (שבת ל ע"ב). וכל הנביאים לא היו מתנבאים בכל עת שירצו, אלא היו מכונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה, לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים היו מביאים לפניהם נבל ותוף חליל וכינור ומבקשים הנבואה, כדכתיב "והיה כנגן המנגן ותהיה עליו ידה" (מלכים ב' ג, טו) "ופיקודי ה' ישרים משמח לב" (תהילים יט, ט). כך גם אמר רבינו האר"י ז"ל שכל השגותיו הגדולות היו בזכות השמחה שהייתה לו בעבודת ה'!
זה מה שתובעים מאיתנו, שנעבוד אותו בשמחה! שנהיה מאושרים, שיש לנו תורה ומצוות, שיש לנו כוח להתגבר על היצר, עוד שעה של תורה, עוד תפילה כמו שצריך, פשוט לשמוח מכל הלב, שיראו שאנחנו מאושרים. וכאן מונח חלק נוסף. אדם ממורמר, משפיע ממרירותו גם על אחרים! הוא הופך להיות "בור הרשות הרבים"!
מסופר על המשגיח מפוניבז׳ הגה״צ רבי חיים פרידלנדר זצוק״ל, בתקופה בה הוא היה חולה רח"ל, ראהו פעם תלמיד עומד אל מול המראה ומחייך חיוך לבבי, המשגיח שהבחין בפליאתו של התלמיד לימד אותו פרק בהבנת המושג של "שמחה" הנוגעת ל"בן אדם לחבירו" וכך אמר: "מובא בספר ׳יראים׳: ׳כשם שיש אונאה בדברים כך יש אונאה בפנים רעות׳, מדברים אלו אני חושש, כי זה שרואהו אינו מבין שפניו הרעות הוא מפני המחלה המקננת בתוכו, והוא חושב שמא אני כועס עליו…"
כשאדם מאושר, יש לו די תעצומות נפש כדי להעניק לשני, הוא "חי" את ה"בן אדם לחבירו", בעוד שכאשר נפשו עגומה, אין לו יכולת וכוח נפשי לחשוב על זולתו.
סיפור מופלא העיד אחד מהמגידים מזכי הרבים שליט"א, על האדמו"ר רבי איציק׳ל מפשעווארסק זי״ע מאנטווערפן, שהיה נוהג בכל יום ויום אחר הנחת תפילין, למנות את ז׳ הכריכות שעל היד עם ז׳ תיבות מאמר חז״ל ׳הוי דן את כל האדם לכף זכות׳, כי יש המונים את הכריכות עם תיבות הפסוק ׳ואתם הדבקים בה׳ א׳ חיים כולכם היום׳ לרמז על הדביקות הבאה לו לאדם ע״י הנחת תפילין, הוא רצה להורות שהדביקות המוחלטת בבורא כל עולמים היא על ידי אהבת ישראל והיכולת לחשוב על הזולת!
והעיד אחד גדולי תלמידי החכמים בירושלים שפעם הוא ביקר באנטוורפן בבית מדרשו של הרבי מפשוורסק, שם הוא ראה את חתנו וממלא מקומו רבי יענקל'ה זי״ע, שהיה מתנהג בפשטות אף בשנות אדמו"רותו, רבי יענק'ל, היה ניגש אל כל אחד ואחד מהאורחים ושואל, במה אוכל לעזור? כוס קפה? או לסדר את המזוודה?
אותו תלמיד חכם היה מופתע, וכשהגיע אליו ר' יענקל'ה, הוא שאל אותו מה ה"פשט" בהתנהגות זו״ האם לדעתך מה שהביאו הפוסקים משם האריז״ל לומר קודם התפילה ׳הריני מקבל עלי מצוות ואהבת לרעך כמוך׳ אינו אלא רעיון בעלמא, הרי זה כפשוטו ממש״…
שמחה במצוה
מעשה שהיה באחת השנים עת נפוץ בעולם החסידי הניגון "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד", שרו הקהל את הניגון לפני האדמו"ר הישועות משה מויזניץ זצוק"ל בסעודה.
מיד היסה אדמו"ר זצוק"ל את הקהל ואמר: "מצוה גדולה להיות בשמחה? היכן כתובה מצוה זו? השמחה אינה מצוה כשלעצמה, אלא כל מצוה צריך לעשות בשמחה דייקא, ובלאו הכי אין קיום המצוה בשלימותה, אך לומר שיש מצוה מיוחדת של שמחה, מנלן?".
ותיכף ומיד המשיכו לשיר ולרנן בנוסח אחר: "שמחה גדולה להיות במצוה תמיד".
בשיחת קדשו של הישועות משה זצוק"ל בסעודה בשנת תשמ"ו דיבר מענין שמחה, וכה אמר: "שמחה היא מדה גבוהה מאד, והיא מצילה את האדם מן העבירה, כי כשאדם בשמחה אינו בא לידי עבירה. שמחה מצילה את האדם מהרבה מדות רעות, מצילה אותו מן הכעס, כי כשהאדם בכעס אינו שמח, וכשהוא שמח אינו כועס".
מה לא עושים…
בספר 'ברכי נפשי': שליח הבורא יתברך לעזור להרבה אנשים בענייני רפואה הרב אלימלך פירר נפגש עם נדבן גדול, ולאחר הפגישה נסעו לכותל המערבי להתפלל הגיעו לכותל בחצות הלילה והנה שומעים קול בכי חזק בכי בלי הפסקה, יהודי משעין ראשו בין אבני הכותל ובוכה.
אמר הרב פירר לנדיב בוא נעשה עסקה אם הבוכה צריך עזרה רפואית אני אהיה השליח, ואם עזרה כספית אתה תהיה השליח…
נגשו לברר והנה הבוכה אומר שאינו צריך לא עזרה כספית ולא רפואית… וסיבת בואו לכותל שאתמול זכה לחתן את הבן האחרון מתוך ילדיו ובא לשמוח ולהודות לבורא עולם על החסדים הגדולים שעשה איתו ואמר "שנים הגעתי לכותל להתחנן לפני המלך להצליח לחתן את ילדי ועכשיו שכבר זכיתי לחתן את כולם בודאי שאני צריך להגיע במיוחד לכותל להודות היהודי המיוחד סיים את דבריו באומרו וכי בבואי להודות ולהלל על חסדים כה גדולים אפשר שלא לפרוץ בבכי של שמחה!!!
אחד מחסידי הרה"ק מאלכסנדר בעל ה'ישמח ישראל', תינה לפניו את צערו על הקשיים הגדולים שיש לו בענייני פרנסה, ואמר לו הרבי כי השמחה היא סגולה נפלאה לפרנסה. הוסיף הרבי ואמר שידוע שהשם 'חת"ך' היוצא מסופי התיבות "פותח את ידיך" מסוגל לפרנסה, והוא יוצא גם מסופי התיבות של הפסוק "והיית אך שמח".
נענה אותו חסיד ואמר, ומה אעשה שבמצבי אינני מסוגל לשמוח?
אמר לו הרבי: "שוטה שכמוך, מה לא עושים עבור פרנסה?…".