"וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח" (במדבר ל"ד, י"ב)
מורי-חמי שר התורה רבי חיים קנייבסקי זצ"ל חוזר היה על אמרה נפלאה ששמע מדודו רבינו ה'חזון איש' זצ"ל, ולימים התברר לי כי ה'חזון איש' שמע אותה מפי האדמו"ר המפורסם רבי יהודה לייב אשלג זצ"ל, בעל חיבור 'הסולם' על הזוהר הקדוש.
הרבי מאשלג הגיע להתגורר בבני-ברק בשנת תרצ"ו, ותקופה קצרה לאחר-מכן הקים את בית מדרשו ברחוב בן-פתחיה במעלה גבעת רוקח, סמוך ונראה לביתו נאווה-קודש של ה'חזון איש'. הוא נכנס ויצא בביתו מפעם לפעם, וקשרי ידידות והערכה מיוחדים נטוו ביניהם. ה'חזון איש' היה בא לאפות את מצותיו בערב פסח בתנורו של הרבי, וכן היה מתכתב איתו בעניינים העומדים ברומה של תורת הנסתר. השליח שהעביר את המכתבים ביניהם הלוך-ושוב היה רבי אברהם אשכנזי ז"ל, ממקורביו של הרבי.
בין האמרות ששמע ה'חזון איש' מהרבי היתה איפוא האמרה הבאה ששמעתי ממורי-חמי רבי חיים בשמו של ה'חזון איש'. כן העיד איש אמונים, מבאי-ביתו של ה'חזון איש', רבי אריה לייב פרידמן זצ"ל, מפארי גידולי נובהרדוק. הוא היה גברא רבא, גאון וצדיק, אשר השרה סביבו הרגשה של קדושה וטהרה. מספרים כי רבינו ה'חפץ חיים' זצ"ל כשהגיע פעם לבקר בוינה שוחח עם רבי לייב שיחה ממושכת, ואחר-כך התבטא עליו בהתפעלות משפט מופלא: "הוא משלנו!"…
רבי לייב המדובר שמע את הרבי אומר את האמרה בפני ה'חזון איש', ולדבריו, ה'חזון איש' שמח עליה כמוצא שלל רב, וכל מי שנכנס אליו באותו היום הוא חזר עליה באוזניו בהתרגשות.
הרבי שאל על לשון הפסוק: "וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל". מדוע לאחר שטָעַם ישכר את טַעַם המנוחה ונוכח כי טובה היא שוב היטה שכמו לסבול? לכאורה אמור היה לבחור את המנוחה הטובה ולא את העמל והטורח?
ואמר האדמו"ר תשובה נפלאה: הנה כאשר יהודי חפץ להקריב קרבן להשם יתברך עליו לבחור את המבחר שבצאנו, וכך הקרבן יתקבל לפניו יתברך לרצון. כמו שנאמר בפרשת בראשית: "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע השם אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (ד, ד). לכן גם ישכר שרצה להקריב את המובחר והמיטב שבחייו למען שמו יתברך, חיפש מהו הדבר האהוב ביותר על בני אדם, ומצא כי היא המנוחה. מרבית האנשים עצלים הם, מתרפים מן העבודה המוטלת עליהם, וחפצים בחיי נוחות ומנוחה. לכן עמד ואמר: "ריבונו של עולם הריני מקריב את מנוחתי עבורך כקרבן". כלומר, הסיבה שהוא הטה שכמו לסבול עולה של תורה היתה דוקא משום שראה עד כמה המנוחה נחשבת כטובה אצל בני-אדם, ומשום כך החליט להקדישה קודש להשם יתברך.
רבי לייב הסביר כי האמרה הזאת מצאה חן בעיני ה'חזון איש' משום שהיא התאימה להשקפתו ואורח-חייו. שהרי הוא הקדיש את תמצית דמו וחלבו למען התורה הקדושה, והיה הסמל והדוגמא בדורו לעמל התורה ויגיעתה עד כלות הכוחות ממש, ולא יפלא איפוא שהאמרה הזאת דִבְּרָה אליו.
לכל מבקש השם
אך האמת היא שאין צורך להיות בדרגת ה'חזון איש' כדי לזכות לקיים זאת, ומושג זה שייך אצל כל אחד ואחד לפי כוחו, "בפיך ובלבבך לעשותו". למשל, ישנם זמנים שלדאבון לב הם בבחינת "מת מצוה", גם אצל בני תורה; ימי שישי, שבתות, מוצאי-שבתות, בהם ישנו רפיון מסויים. זמנים אלו הם למעשה שליש מימות השבוע ההולכים לאיבוד לבלי שוב. כל מבקש השם יכול לקחת את הזמנים הללו – אשר רבים מבכרים בהם את המנוחה ואת העיסוקים האחרים על פני לימוד התורה – ולהקריבם קרבן להשם יתברך! אלו הזמנים המובחרים והחשובים ביותר אצל הקדוש ברוך הוא, ומי שזוכה לנצלם זוכה לסייעתא-דשמיא מיוחדת להתעלות בתורה ובקנייניה.
רבי יהודה אריה שוורץ שליט"א, רבה של שכונת 'קרית הרצוג' בבני-ברק, אמר פעם בדרשה כמדומה בשם חותנו העסקן הנמרץ שלוחא-דרבנן רבי שלמה לורנץ זצ"ל, כי ה'חזון איש' התבטא ואמר לו פעם: "חשוב לדאוג לכך שבני תורה ילמדו בימי בין הזמנים יותר מאשר לדאוג לכך שכל הישובים בארץ יאכלו מאכלים כשרים!"…
והסביר כוונתו, שהלימוד באותם זמנים בהם חסרה תורה בעולם, אזי מי שמתחזק באותו הזמן לימודו הוא מובחר ביותר בעיני ד' יתברך, יותר מכל ערך חשוב אחר. לא יסולא בפז ערכו.
ניצול ימי בין הזמנים
אצל גדולי ישראל ראינו את הבחינה הזאת של "וירא מנוחה כי טוב" – "ויט שכמו לסבול", איך שנצלו את ימי המנוחה שלהם לעמלה ויגיעתה של תורה:
זכורני מלפני עשרות שנים פנו כמה ראשי-ישיבות חשובים אל ראש הישיבה הרב שך זצ׳׳ל ובקשו ממנו לערוך שינויים בנושא בין הזמנים הנהוג בעולם הישיבות, לבטלם או להמעיטם. הרב שך השיב כי הנהיגו את ימי בין הזמנים לצורך התחזקות ומנוחה להחליף כח להמשך לימוד התורה ביתר שאת ועוז, הן למרביצי התורה והן לתלמידים.
בנוסף, אמר הרב שך, זמן זה נועד כדי להשלים לימודים אחרים שאינם מסדרי הלימוד בישיבות, ולצד הסכנה הגדולה הכרוכה בהם, הם טומנים בחובם גם מעלה גדולה והזדמנות מיוחדת לעליה בתורה. באותה שיחה הוא סיפר על עצמו כי במשך כל חודשי הזמן הוא עסוק וטרוד בלימוד סדרי נשים ונזיקין הנלמדים בישיבה, והוא זקוק לבין הזמנים כדי שיוכל להתמסר ללימוד סדר קדשים. ואכן, ספרו 'אבי עזרי' על סדר קדשים התחבר בימי בין הזמנים.
הסבא פוסק-הדור הרב אלישיב זצ"ל אהב מאד את החיבור 'משנה למלך' על הרמב"ם, אך לא מצא זמן מתי ללמוד בו במסגרת ימי השגרה שלו העמוסים עד תום בהספקים ולימודים שונים ולהשיב לשואליו דבר השם זו הלכה. ימי בין הזמנים היו איפוא הימים המתאימים לכך. במשך כמה שנים הוא שהה ב'קרית יערים' טלז-סטון הסמוכה לירושלים, ושם למד בספר הזה במנוחת הנפש. כך עינג את עצמו בדברי תורה גם בימי בין הזמנים.
בית הבראה בנתניה
מלפנים, בין השנים תש׳׳ך לתש׳׳ל, כאשר הרב אלישיב היה עוד בשנות החמישים לחייו היה נוסע בימי בין הזמנים עם רעייתו הרבנית ע׳׳ה לבית הבראה בנתניה, אליהם היו מצטרפים גם אבי-מורי רבי שכנא זצ״ל ואמי מורתי מרת יוכבד ע׳׳ה. גם שם כמובן היה הרב אלישיב קם כדרכו בשעה שלוש לפנות בוקר ללמוד בניגונו המתוק ושובה-הלב. כשבאתי לא אחת לבקר את ההורים באותם ימים בשעת ארוחת הצהרים, ראיתי את הסבא לומד בשקידה במלוא-המרץ, ולא פסיק פומיה מגירסא מעת לעת ממש.
מלפנים היה רגיל מורי-חמי שר התורה רבי חיים קנייבסקי זצ"ל לנסוע בימי בין הזמנים לעיר צפת. הוא היה לוקח איתו במזוודה את מחברותיו ומסדר ומכין לדפוס את ספריו הגדולים 'דרך אמונה'. בדרך-כלל הוא שהה שם חמשה ימים לכל-היותר, אך היה אומר כי הוא הספיק בבית ההבראה בחמשה הימים הללו לכתוב ולסדר את הספר 'דרך אמונה' כמות כזו שבבני-ברק נמשך אצלו כמה חודשים טובים.
הפשט הוא, שאצל גדולי ישראל ימי בין הזמנים נועדו לשחרור מעול הציבור; אמירת שיעורים והקפדה על סדרי הלימוד הקבועים, אולם לא ניתוק חס-ושלום מהתורה הקדושה. הם לא הרגישו צורך לנוח או להתאוורר מהלימוד, ואדרבה, המנוחה הטובה ביותר מבחינתם היתה לשקוד ולעמול בתורה בלי מפריעים. על ידי שינוי המקום ושינוי המסגרת הם מצאו לעצמם זמן נוסף להקדיש לאותם לימודם נוספים שחסרו להם במשך השנה, כל אחד לפי כוחו ועניינו.
בדורות עברו
תלמיד-חכם יקר כאן בבני-ברק, רבי יעקב וינגולד שליט"א, היה נוכח לפני עשרות שנים (בשנת תשל"ח) בשיחה מיוחדת שהתקיימה בימי בין הזמנים מפי רבי אפרים נחום בורודיאנסקי זצ"ל. הוא היה מגדולי גאוני הדור הקודם, וזכה להרביץ תורה בהרבה מהיכלי התורה כאן בארץ-ישראל לאחר השואה; לומז'ה, מיר, היכל התלמוד בתל-אביב, באר-יעקב ועוד. רבי יעקב העלה אותה על הכתב סמוך לשמיעתה, ופרסם אותה בשעתו לתועלת הרבים.
באותה שיחה תינה רבי אפרים בכאב על המצב הרוחני הירוד שהיה בשעתו בימי בין הזמנים. הוא אמר כי באמת הימים האלו הם ימים חיוביים הנצרכים למנוחה ולהחלפת אוירה בשביל חיזוקה של תורה, אלא שיש שהפכום לימי בטלה ופרישה מהחיים – היא התורה הקדושה. מתוך מחשבה מוטעית כאילו יש זמנים שבהם פטורים חס-ושלום מלימוד התורה.
בתחילת דבריו סיפר כי שמע פעם את ראש ישיבת סלובודקה, רבי יצחק אייזיק שר זצ"ל, מצטט בדרשה דברים נפלאים שכתב אבי השל"ה הקדוש בהקדמת ספרו 'חסד לאברהם', ספר המכיל פירוש על שמונה פרקים להרמב"ם. הוא כותב כי הסיבה שבגללה חיבר פירוש זה היא כיון שהפרקים הללו קשים הם להבנה, והבחורים עמלים וזקוקים ליסודות וספרים אחרים כדי לרדת לעומק כוונתו של הרמב"ם בדבריו, ולכן חיבר פירוש זה כדי לחסוך מהם את הקושי בלימודם. ומוסיף אבי השל"ה הקדוש משפט חשוב: "מעתה לא יצטרך הבחור לשמוע שמונה הפרקים מפי רבו בימי בין הזמנים כאשר עשה לפנים זה כמה שנים, כי עין בעין יראה שפירושי יספיק".
רבי אייזיק הצביע על המילים הללו והדגישם: "הרי לפנינו ידיעה חשובה – מה הבחורים היו עושים בזמן אבי השל"ה הקדוש בימי בין הזמנים. מנצלים את הזמן ללימוד ספרי יראה ומוסר! ללימוד שמונה פרקים להרמב"ם בעיון! ועוד היה להם רב מיוחד שלימדם זאת"…
בין הזמנים בעיירות המרפא
רבי אפרים שנמנה בצעירותו על פארי ובחירי גידולי הישיבות בליטא; מיר, גרודנא ונובהרדוק, המשיך באותה שיחה לתאר כיצד היו בני התורה בזמנו מנצלים את ימי בין הזמנים לשמירת רצף העליה הרוחנית לצד המנוחה וההבראה:
"זכורני ימים מקדם, בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, היו בחורי הישיבות מנצלים את ימי בין הזמנים שבעונת הקיץ לצאת למקומות הבראה בעיירות המרפא; כמו גרוזניק, אוטווצק, מארינבד ועוד, שם באו לפוש ולצבור כוחות מחודשים גדולי הרבנים וראשי הישיבות בדור הוא – דור דעה; רבי ברוך בער לייבוביץ מקמניץ, רבי שמעון שקאפ מגרודנא, רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי מוילנא, זכר צדיקים וקדושים לברכה, ועוד רבים.
כמובן, כאשר גדולי-תורה מתכנסים יחדיו בפונדק אחד מתחיל מיד משא-ומתן של תורה בריתחא-דאורייתא, וכך היו מתהלכים על פני השבילים, הדרכים והבוסתנים בעיירות כשקול התורה נשמע מפיהם. לעת-ערב היו באים ליד צריפי המגורים של הגדולים, ושם על הכיסאות הנוחים המשיכו ללמוד ולשוחח בלימוד. בני תורה רבים העידו כי קיבלו דרך בלימוד ובהשקפת החיים משימוש חכמים מופלא זה, וניצלו תקופה זו להתעלות, לצד החלפת האוירה וההבראה הנצרכים.
חופשתו של הגרח"פ
"אחרים ניצלו תקופה זו לעריכת חידושי תורה, ויש ללימודי בקיאות, ויש שניצלו ללימוד ולעיון פרטים, למי שהרגיש צורך בכך.
למשל, סיפרו על אחד מגדולי זקני ראשי הישיבות, רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל, שהיה איש האשכולות, גאון עולם בתורה, ועובד ד' בקדושה ובסילודין, שכאשר למד בבחרותו בישיבת מיר בפולין, בחר לעצמו דאצ'ה מסוג אחר בימי בין הזמנים של הקיץ. הוא נסע לבדו לעיירה בריסק, שם ישב במשך ימים רצופים בבית המדרש המרכזי בעיר, והגה בתורה בהתמדה מופלאה, כשאת שאלותיו וספקותיו הוא הציג בפני רב העיר, רבינו רבי יצחק זאב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל.
חלק נכבד מחידושיו בענין 'כלי שרת במקדש' שנדפסו לימים בקונטרס 'אמרי חיים', הינם פרי עמלו באותם ימים שישב בבית המדרש הבריסקאי בימי בין הזמנים. "התמדתו עצומה עשתה רושם גדול על כל הלומדים בעיר" – כך העידה לימים הרבנית הצדקנית מרת ליפשא פיינשטיין ע"ה, בתו של הרב מבריסק, שזכרה אותו מאותם ימים.
רבי אפרים המשיך וסיפר, כי שמע מגדול מפורסם אחד, שבצעירותו הלך לנוח למשך יומיים בעיירת מרפא לאחר שידידיו דחקו בו ושכנעו אותו לנסוע, ואחר-כך כל שנותיו לא יכול היה להתנקות מאהבת הנוחיות שדבקה בו באותם הימים. אולם אותו גדול הוסיף ואמר על רבותיו שאצלם המנוחה בבין הזמנים לא פגעה כלום, כי הם התחזקו בימי בין הזמנים, ולכן היתה להם סייעתא-דשמיא ניכרת ובולטת. ההסבר בזה הוא שיש מידה מסויימת של סייעתא-דשמיא המושפעת בעולם, וכשיש פחות מקבלים אזי המועטים מקבלים סייעתא-דשמיא בכמות המושפעת על כולם. שנית זהו ענין גדול של כבוד התורה, שישנם המתחזקים בזמן שרבים מתרשלים.
"כללו של דבר", סיכם רבי אפרים את תמצית דבריו, "יש לדעת שכשם שחייל המסור לעבודת הצבא, נשאר חייל בכל שעותיו. עול תפקידו רובץ על כתפיו תמיד, ובכל מקום ובכל זמן הוא נשאר חייל. כך בן תורה צריך לדעת שהוא נשאר בן תורה בכל עת וזמן, גם כשיוצאים לחופשה ואין סדרי ישיבה. יחד עם זאת יש לדעת כי הלימוד בזמנים כאלו של נסיון הוא כבוד לתורה, והוא זכות גדולה להינצל מכל המקרים חס-ושלום, וסגולה מיוחדת לעשות 'שטייגען' ולהתעלות לאין ערוך".
והדברים נפלאים ונוקבים!
לפחות ארבע שעות
בשנת תש׳׳ל יצא הסבא ה'סטייפלער' זצ"ל בקריאה לבני הישיבות ללמוד בכל יום בבין הזמנים לפחות ארבע שעות ביום, במסגרת לימוד של ישיבת בין הזמנים. הוא אמר שכאשר לומדים במסגרת ציבורית יש יותר סייעתא-דשמיא לנצל את הזמן שלא ילך לאיבוד.
מרנין לב לראות את המהפך המבורך שחל בעשרות השנים האחרונות, בתי הכנסיות והמדרשות נמצאים בתפוסה מלאה. מלאים בלומדים בבחורים אברכים וצורבים צעירים הקובעים סדרי לימוד בימי בין הזמנים, כל אחד כסדרו הוא. מבינים שהתורה היא תורת חיים, וכל הפורש ממנה כפורש מן החיים.
מורי-חמי שר התורה רבי חיים קנייבסקי זצ"ל היה ממליץ תמיד לבני תורה לקבל על עצמם לימוד מסויים ייחודי לימי בין הזמנים; סוגיא כלשהי או מסכת כלשהי, כדי שיהיה עליהם עול לימוד התורה בימי בין הזמנים.
"וירא מנוחה כי טוב" – "ויט שכמו לסבול". אמנם ימי בין הזמנים נועדו לימי מנוחה וריענון הכח והמח, להכשיר את הכלים שיקלטו ממטעני הרוחניות ביתר שאת וביגיעה חדשה בזמן הבא, אולם גם את המנוחה יש להקריב לקדוש ברוך הוא. לנצלה לעליה רוחנית, כל אחד כפי כוחו וטבעו.
('לעשות רצונך' – ויחי, הרב בנימין גינזבורג)