לפנינו סיפורים נוספים בעניין זה:
רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל סיפר בספרו "דרך שיחה" מעשים נוספים בעניין זה:
כאשר ה"שאגת אריה" קבל את כס הרבנות במץ הוא היה כבן שבעים שנה. עם בואו לשם הבחין כי בני העיירה מתלחשים זה עם זה, התעניין בדבריהם והתברר לו שהם שחו זה לזה, שלא ידעו כי מדובר ברב כל כך זקן, ומי יודע כמה זמן כבר יהיה אצלם…
פנה ה"שאגת אריה" ואמר להם: "אני מבטיח לכם עשרים שנה".
ואכן, כשנפטר היה בן תשעים.
כאשר הודיעו לסטייפלר, שמועמד מסוים לראשות הממשלה הודיע, שיקח את כל בחורי הישיבות לצבא, הגיב מיד: "ער וועט קיין מאל ניט זיין א'ראש ממשלה!", כלומר: הוא כבר אף פעם לא יהיה ראש ממשלה, ולמותר לציין, שאותו מועמד לא נבחר באותה התמודדות, ולא זו בלבד אלא שבמשך כל שנותיו המשיך להפסיד פעם ועוד פעם למועמד הנגדי.
ברם ענוותנותם של גדולי ישראל גרמה לכך שבכל פעם ידאגו לעטות מעטה סתמי על דבריהם ולהסתיר את יכולותיהם:
כיוצא בכך אירע לאישה עגונה שבאה אל ה"בית הלוי" ובקשה את עזרתו.
"מה אוכל לעשות לך?", שאלה ה"בית הלוי".
"רבי", הפצירה האישה, "רק תאמר לי אם הוא חי".
"הוא חי", השיב לה.
"רק תאמר לי אם הוא השתמד", המשיכה האומללה.
"לא".
"רק תאמר לי אם יחזור".
"יחזור".
ואכן, כעבור זמן חזר הבעל חי, בריא ושלם.
השתאו הבריות אל מול המופת הגדול, אולם ה"בית הלוי" הרגיע את הרוחות הסוערות ואמר: "אין זה מופת כלל וכלל, כי מה שאמרתי שהוא חי, הוא משום חזקת חיים, מה שאמרתי שלא השתמד – משום חזקת כשרות, ומה שאמרתי שישוב – כי אם הוא חי וכשר, מדוע שלא יחזור?…".
אל ביתו של ה"חזון איש" הגיעו פעם שליחים בבהלה גדולה וסיפרו כי כלה העומדת להתחתן מחר, ישבה לסידורי תפירה אחרונים, ולפתע בלעה את המחט.
המחט נראית בבירור בצילום, ומוכרחים הכרעת רב אם לדחות את החתונה ולנתח או להמתין עם העניין.
"אין לעשות כלום", פסק ה"חזון איש", "הכל יהיה בסדר ואין צורך לדחות את החתונה".
והנה, לא חלפו שעות רבות והמחט יצאה בדרך הטבע מגוף הכלה, ותהום כל העיר מן המופת המיוחד.
"אין כאן מופת", הסביר ה"חזון איש" בפשטות, "זכורני שכאשר הייתי ילד וסיפרתי לאמי שנפלתי ודם זב מברכיי, היתה אמא אומרת 'עד החתונה זה יעבור', לכן גם כאן אמרתי 'עד החתונה זה יעבור'…".
כוח זה של "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" אינו בא לידי ביטוי רק בברכה, אלא גם להפך…
אחת מן הדוגמאות לכך מובאת אף היא בספר "זכור לדוד" מאוצרותיו של רבי דוד'ל פרנקל זצ"ל: באחד הימים נקלע לביתו של רבי משה שמואל סגל זצ"ל, שהיה מכניס אורחים גדול, אורח שיכור לחלוטין. מבעד לטשטוש הגדול שלו הצליח האורח להוציא אי אלו משפטים, אשר העידו כי אין מדובר באדם פשוט, כי אם בתלמיד חכם מופלג, בקי וחריף, בעל ידע עצום בבבלי וירושלמי, שו"ע ופוסקים, והתמיהה כיצד אדם גדול כזה מגיע למצב כה נורא של שכרות הלכה וגדלה.
אותו שיכור נרדם תחתיו, אך לאחר שעות אחדות כשהתעורר במצב צלול יותר, מיהר לגשת לבקבוקי היין שלו ולשתות עוד…
הרב סגל שהבחין בכך עיכב אותו משתיה וביקש לדעת מדוע הוא שותה כל כך הרבה. אמר לו אותו שיכור: מה אעשה, וקללת אדם גדול רובצת עלי…
הוא המשיך וסיפר כי היה חתנו של עשיר מגליציה, ובמשך שנים ארוכות סמוך היה על שולחן חמיו והתמסר כל כולו לתורה מבוקר עד ליל, ביחד עם עוד בחורים ואברכים בני עלייה שלמדו שם. באחד הימים התארס אחד מן הבחורים וחותנו מימן לו ולכל בני החבורה את כל הוצאות הנסיעה לחתונה שהתקיימה בשינאווה.
נסעו כולם לחתונה, שימחו את החתן עד השעות הקטנות של הלילה, ואז הציע אותו אדם שאם הגיעו עד כאן, כדאי לגשת לביתו של הרבי משינאווה ולראות מה עושה הרב.
כשהגיעו שמעו את הרבי מברך את ברכת התורה, וכשסיים והבחין בהם שאל לרצונם. אותו אדם, שהיה ראש החבורה, ולבו היה גס עליו, השיב בלצון: לשתות משקה. באותו רגע ניגש הרב משינאווה לארון, הוציא בקבוק יי"ש, מזג לו כוס מלאה עד גדותיה ואמר לו: שתה ושתה…
ומאז – סיים השיכור את סיפורו העצוב – איני יכול להפסיק לשתות.
(רבי שלמה לוונשטיין שליט"א – מתוק האור)