הרב בנימין בירנצוויג
"צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם" (במדבר כ"ה, י"ז)
מכאן אמרו חז"ל (מדרש תנחומא): הבא להורגך השכם להורגו! שהמדינים רצו להחטיא את ישראל והמחטיא את ישראל קשה מן ההורגו, וכמו שראינו ששתי אומות קידמו את ישראל בחרב ושתי אומות בעבירה, מצרים ואדום שקדמו בחרב, עליהם נאמר "לא תתעב אדומי" " לא תתעב מצרי". עמון ומואב שקדמו ישראל בעבירה להחטיא את ישראל, עליהם נאמר "לא יבא עמוני ומאבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא בקהל ה'" וזה שנאמר על המדיינים "צרור את המדינים".
וממשיך המדרש להזהיר שזה ציווי התורה, ואין לסטות ממנו כלל, גם בדבר זה שנכנס לאדם רחמים וכדו', אסור לסטות מציווי התורה, ומי שסוטה מהדרך אפילו בגלל סיבות כאילו אנושיות או סיבות הזמן וכדו', הרי יבוא לו מזה רק הפסד וצרות.
כדוגמה לאמור מביא המדרש את המעשה עם דוד המלך ע"ה שאמר "אעשה חסד עם חנון בן נחש", והסוף היה שהוא בא לידי ביזיון "ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם וגו'", ובהמשך התפתח הסיפור למלחמה עם ארבע אומות.
אין לסטות מדברי התורה כי הוא זה, ואפילו נראה לנו כי המטרה נעלית! התורה היא המציאות של החיים בעולם, ואין ח"ו לשנות אותה לפי המציאות – מי שעושה כן רק יוצא נפסד מזה!
החלטה גורלית
גדולי ישראל עמדו בכל הדורות כחומה בצורה, כנגד כל שינוי שרצו השלטונות בכל מקום בצורת מסירת התורה והעמדתה בישראל.
אחד המקרים המפורסמים, היתה סגירת ישיבת ואלוזין בשנת תרנ"ב, שמרן הנצי"ב שעמד בראשות הישיבה, החליט החלטה קשה מנשוא אבל גורלית והיסטורית, לאומה היהודית: לסגור את אם הישיבות, ישיבת ואלוזין המעטירה, בגלל שהשלטונות רצו שיכניסו בלימודי הישיבה לימוד חול. היו שטענו בתוקף כי בזה יבא הסוף על הישיבות בעם ישראל, אבל הנצי"ב לא אבה לשמוע, ואמר: הקב"ה הפקיד בידינו את התורה, אנחנו צריכים לשמרה כפי שקבלנוה ללא שינוי כלל. כל שינוי יכול להביא בהמשך לשכחת התורה בכלל, ועדיף לסגור את ישיבת ואלוזין, מאשר לשנות אפילו פסיק מהתורה הקדושה.
ואכן, בזכות מעשה כביר זה, קמו עוד ועוד ישיבות בכל רחבי ליטא ופולין, וממנה המשך עולם הישיבות עד היום הזה.
מנתחים את אחותי
בשנת תע"ר הודיעו השלטונות הרוסיים, כי על כל הרבנים מוטלת החובה להשתלם בשפה הרוסית ובלימודים כלליים. כל גדולי הדור נזעקו להשתתף בוועידה מיוחדת שהתכנסה בפטרבורג, והשתתפו שם כל מאורי הדור, רבי מאיר שמחה מדוינסק, רבי חיים עוזר מוילנא, רבי איצלה פוניבזר רבי חיים מבריסק, ועוד רבים. בוועידה התגלעה מחלוקת גדולה מאד בין גדולי הרבנים: רבי מאיר שמחה ורבי חיים עוזר ורבי איצלה פוניבזר, ואיתם רוב רבני הועידה תמכו בדרישה זו שהרבנים ילמדו את השפה הרוסית, ומנגד עמד כצור החלמיש רבי חיים מבריסק ואיתו רבי משה לנדינסקי שהיה שליחו של החפץ חיים לוועידה.
מבלי להכנס לצדדים לכאן ולכאן שהיו בין ראשי ההרים, רק נציין שרבי חיים מבריסק עמד ונאם שלא כהרגלו, ודיבר בתקיפות גדולה על האיסור לשנות כי הוא זה מדרך התורה המסורה זה דורות, כי ההבטחה "כי לא תשכח מפי זרעו" נתונה רק אם לא נשנה מדרך התורה, אבל אם ישראל ישנו את דרכם, הם מאבדים את ההבטחה הזאת, ולכן אין מקום לטענה 'כי יש קצת לותר בשביל המשך קיום התורה'. את דבריו הנרגשים סיים רבי חיים: אתם לא צריכים לדאוג לתורה! אפילו אם הרבנים לא יוכלו ללמוד תורה וללמדה אם לא יקבלו את גזירת השלטונות, אזי ההבטחה "כי לא תשכח מפי זרעו" תתקיים אצל הסנדלרים והחייטים.
מרן החפץ חיים שלח את ראש ישיבת ראדין כשליחו לועידה, והזהירו שאם הוא רואה שהולכים לקבל את ההצעה של השלטונות, מיד ישלח לו טלגרמה והוא יקח מטלטליו ומיד יגיע לפטרבורג, וכך אכן אירע.
רבי משה שלח טלגרמה לחפץ חיים, ומיד יצא הכהן הגדול מאחיו לדרך הארוכה לפטרבורג השוכנת במרחק של 850 קילומטרים במרחק אווירי מראדין.
בואו לועידה היה בהפתעה גדולה, רבי מאיר שמחה הופתע גם מבואו, ומיד שאלו: מה קרה שהרב הגיע פתאום, ענה לו החפץ חיים 'עושים כאן ניתוח לאחותי ולכן הגעתי', חשב רבי מאיר שמחה כי החפץ חיים מתכוון בפשטות, ולכן התעניין היכן הניתוח ובאיזה בית חולים זה אמור להתבצע? וענה לו החפץ חיים התכונתי לאחותי התורה כמאמר שלמה המלך: "אמור לחכמה אחותי את", ויען כי שמעתי שרוצים לנתחה ולהכניס בה שינויים באתי לכאן….!
החפץ חיים דיבר בהתרגשות גדולה מאד בפני הרבנים, עד שדבריו התקבלו והרוב החליטו להתנגד להחלטת הממשלה הרוסית, והתבטא אז רבי מאיר שמחה רבה של העיר הגדולה דוינסק, 'כי הנה בא יהודי קטן קומה, תושב עיירה קטנה ושמה ראדין, ובדבריו הפשוטים, מצליח להרעיש את העולם הגדול, יותר מהרבנים הגדולים של הערים הגדולות שדברו בעמקות ובחריפות'.
א צאנזר אייניקל
בספרי קורות בני ישראל בשנות הזעם באירופה נחרתו ונחרטו באותיות של זהב שמו וזכרו הטהור של כ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק מצאנז זי"ע אשר הוא הגבר שבמשך כל שנות המלחמה כארי התנשא ובמסירות נפש ממש עמד על כל קוצו של יוד על כל הלכה מנהג חומרא עניני חסידות וכו' לבל שנות כמלוא נימה ח"ו.
בספר 'לפיד האש' מסופר משמו של הרה"ח ר' נתנאל צבי ווקס ז"ל, שזמן מה אחרי שהרבי זצ"ל הגיע לעול המצוות, נזדמן פעם אחת לעיר הגדולה קראקא שם התגורר דודו זקנו הרה"ק רבי יצחק ישעיה הי"ד מטשחויב בן זקוניו של מרן ה'דברי חיים' מצאנז זיע"א, והימים ימי החירום של מלחמת העולם הראשונה, בגלל האנדרלמוסיה ששררה אז בחוצות איתרע מזלו ושוטרים פולנים חשדו בו חשד שוא והוא נלקח על ידם לכלא ולחקירות. כאשר הוכנס לבית המעצר לקחו ממנו את כל חפציו האישיים, והוא נשאר בתאו בלי תפילין.
והנה אתא בוקר ועבר עליו רוב היום מבלי שיוכל לקיים דתו, וכאב לבו היו בלי גבול כשהרגיש כי השעה כבר מאוחרת מאד ועוד מעט ירד הלילה היתכן שיעבור עליו יום בלי הנחת תפילין?
לבסוף הבריק רעיון במוחו הוא חיפש ומצא על הריצפה בירכתי החדר פיסת נייר ורשם עליה 'נמצא כאן בבית האסורים צעיר יהודי מבית צאנז [א צאנזער אייניקל] שעוד לא הניח תפילין היום'. את הפתק הזה השליך מבעד החלון אל הרחוב בתקוה קלושה אולי יעבור פה עכשיו יהודי 'משלנו', וימצא את הפתק ועל ידו תצמח הישועה.
והנה ריחמו עליו מן השמים וכך הוה, בדיוק באותו רגע עצמו חלף יהודי פלוני ברחוב לפני בית המעצר והבחין בפתק שהושלך החוצה, גחן האיש והרימו וקרא את מה שכתוב בו ויחשוב בלבו הלא מן הסתם גם אוכל לא בא בפי הצעיר הזה במשך כל היום מטעמי כשרות, אבל אינו מבקש כי אם להניח תפילין הלא דבר הוא.
הזדרז אותו יהודי והלך מיד להביא עבורו זוג תפילין ודברי מאכל לאחר מכן יצר עמו קשר מבעד החלון באמצעות איתותים שונים, וזרק אותם אליו פנימה. שמחתו ואושרו של הרבי זצוק"ל שהספיק בטרם שקעה השמש לקיים מצות תפילין גאו ושטפו למעלה ראש.
לבסוף שאל איש מיטיבו מן הרחוב לזהותו והוא השיב בקיצור שהוא בנו של הרב מרודניק, נחפז הלה והלך להודיע על המקרה לשתדלנים בקהילת קראקא שפעלו במהירות אצל השלטונות כדי לשחרר אותו ויצא לחפשי.