אחד סיפר לי סיפור נפלא: לפני הרבה שנים היה יהודי חשוב שאף נתעטר בסמיכת חכמים, שהתפלל תפילת שחרית לפני ה"עמוד" בביהמ"ד סאטמאר במנין של השעה עשר. תפילתו היתה במתינות כמונה מעות ובלבת אש בקולי קולות ממש בדחילו ורחימו.
בדיוק באותו יום נכנס מרן הגה"ק מסאטמאר זי"ע להתפלל במנין זה שלא כדרכו, וכשראה סדר תפילתו של אותו בעל תפילה, ניגש אליו ואמר לו "הרי יש כאן הרבה אנשים שממהרים לילך לעבודתם ואסור לעכבם, ועל כן צריכים למהר יותר בעת התפילה – מ'דארף דאווענען שנעלער". וציוה הרבי לאדם אחר לגשת לפני ה"עמוד" ולהתפלל יותר מהר…
פתרון מיוחד
הגאון האדיר רבי חיים קניבסקי זצ"ל שאל פעם את הנוכחים ומקורביו אם הם יודעים מי היה הסנדק שלו בעת הברית, והמשיך וסיפר להם שאביו זצ"ל מרן הסטייפלר הוא בעצמו היה הסנדק, וכך הוה מעשה: הברית שלו התקיימה עוד בחוץ לארץ, ולכבוד הברית התקבצו ובאו להם הרבה גדולי תורה, וביניהם הגאון האדיר בעל תורה תמימה זצ"ל. הסטייפלר פחד מאוד שאת מי מהם שהוא יכבד אותם בסנדקאות יש מן הגדולים שיכולים להיפגע מכך שהוא לא מכבד אותם בהכיבוד הזה, ולכן החליט לקחת את הסנדקאות לעצמו כדי שאף אחד מהגדולים לא יפגע בגללו…
ומה עם השמש?
מסופר על הגה"צ רבי ישראל מסלנט זצ"ל שהגיע פעם עם חבירו לעיירה קטנה ונכנסו להתפלל מנחה. חבירו של ר' ישראל ניגש לכיור ורחץ את ידיו לפני התפילה בכמות גדולה של מים, ואילו ר' ישראל רחץ ידיו בכמות קטנה מאוד. ראה חבירו את הדבר והתפלא על כך. פנה לר' ישראל ושאל אותו, האם אין כבודו מקפיד על נטילת ידים קודם התפילה ומשום כך נטל במעט מים?
ענה לו רבי ישראל: בודאי הנני מקפיד על נטילת ידים לפני התפילה, אך זהו רק כאשר אני הוא זה ההולך וטורח ומביא לעצמי מים, אבל כאן שהשמש הוא הטורח, וכשהוא הלך להביא מים, הוא חשב רק על המתפללים הקבועים ולא על אורחים שבאים להתפלל, ואם ניקח הרבה מים יחסר למתפללים הקבועים ויבואו הגבאים ויראו את הדבר ויכעסו עליו ויאמרו כי הוא מזלזל בעבודה ואף מסוגלים בגלל דבר זה לפגוע בפרנסתו, ולכן במצבים כאלה אני נוטל את ידי במעט מים.
יש צד שני
בספר עובדות והנהגות לבית בריסק (ח"ג עמ' רמ"ט) הביא, שתלמיד אחד נכנס אל הגאון רבי רפאל שפירא זצ"ל ר"י וולוז'ין וביקש סמיכה, נענה רבי רפאל ברצון והעניק לו יורה יורה. אחריו נכנס תלמיד נוסף, ואף הוא ביקש סמיכה, לא הסכים רבי רפאל ולא העניק לו יורה יורה.
נכדו הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ריף ז"ל, אשר היה אז כפי הנראה ילד צעיר, שאל את זקינו: סבא, מדוע להראשון נתת סמיכה ואילו להשני סירבת לתת.
נענה הגאון ואמר: הראשון ביקש סמיכה כדי להיפטר מהצבא, השני ביקש סמיכה כדי להשיג שידוך, במקרה השני – נימק רבי רפאל – אני צריך לחשוב גם על הצד השני…
לשנות המנהג
מסופר שכאשר שהה הרה"ק רבי שלמה מבאבוב זי"ע בימות הקיץ בקאנטר"י, היה שם אחד שהיה "חיוב", והיות וה"בעל תפילה" הקבוע לא היה שם, ולא היה שם "חיוב" אחר, לכך ביקש אותו "חיוב" רשות מאת הרבי אם יוכל להתפלל לפני התיבה כל בוקר תפילת שחרית במנין שלו. הרבי אמר לו "כן, בתשואות חן!".
והנה בבאבוב המנהג בתפילת שחרית, שמיד אחר שאומרים "רבי ישמעאל אומר" מתחילים לומר "הודו" ולא אומרים "ידיד נפש". כשניגש הלה לפני העמוד, התחיל להגיד "רבי ישמעאל אומר", ואח"כ אמר קדיש, ואח"כ התחיל לומר "ידיד נפש" – כמנהג כמה חצרות – ורק אח"כ המשיך ואמר "הודו".
כששמע הרבי שהלה התחיל "ידיד נפש", רמז למשמשיו והחסידים, שלא יאמרו לו שום דבר בנידון, אלא יניחו לו להתפלל ולומר כאוות נפשו. כך עברו עליהם כמה שבועות, כשכל יום מתפלל היהודי הזה אצל הרבי ואומר "ידיד נפש".
ביום ד' אב, יומא דהילולא של הרה"ק בעל "קדושת ציון" מבאבוב זי"ע (אביו של הרבי), ניגשו הגבאים לאותו "חיוב" ואמרו לו שהיום לא יוכל להתפלל לפני העמוד, כי היום הוא היארצייט של אבי הרבי, והרבי יגש לפני העמוד.
ואכן הרבי ניגש לעמוד, ואמר "רבי ישמעאל אומר", ואח"כ אמר קדיש, ואח"כ אמר "ידיד נפש", ואח"כ המשיך לומר "הודו". הגבאים והחסידים שהתפללו שם עם הרבי, השתוממו עד למאוד, ולא הבינו למה שינה הרבי ואמר "ידיד נפש".
לאחר התפילה ניגש אחד מהמקורבים של הרבי, ושאל את הרבי "למה שינה הרבי ממנהג בית באבוב ואמר ידיד נפש?", השיב הרבי בפשטות "אילו הייתי מתחיל מיד "הודו" ולא הייתי אומר "ידיד נפש", אז האיש הזה שהתפלל כמה שבועות לפני העמוד ואמר "ידיד נפש", היה מבין מיד שאצלנו המנהג שאין אומרים "ידיד נפש", והייתה נגרמת לו מכך חלישות הדעת ששינה ממנהגנו, ולכן אמרתי "ידיד נפש" כדי שלא להכאיב ליהודי ושלא תגרם לו חלילה חלישות הדעת"…
לשלם למשרתת הגויה
סיפר אחד המתגורר בלונדון, שאביו היה לפני הרבה שנים בעל האכסניה של כ"ק מרן בעל "אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע בעיר וויען, וסיפר, שפעם אחת בטרם צאת ה"אמרי חיים" מבית האכסניה, מסר לאביו סכום הגון של כסף באמרו שיתן את הכסף להמשרתת הגויה שעבדה שם בבית, וכשאמר לו אביו שהמשרתת מקבלת סכום קבוע כל חודש על עבודתה ואין צריכים לשלם לה שום דבר, אמר הרבי, שבהיותו באכסניה היא צריכה לעבוד יותר קשה, כי מגיעים לכאן אנשים שונים, ובכן צריכים לשלם לה במיוחד על זה.
בדרכו החוצה, המתינה הגויה לצאת הרבי מהאכסניה, וכשהרבי עבר לידה אמרה בקול "יישר כח גדול רבי!", וה"אמרי חיים" – כשעיניו עצומות – נענע בראשו לעברה…
('נועם שיח' חיי שרה תשפ"ה)