הרב יהודה שרייבר שליט"א
החפץ חיים זי״ע כותב דבר נורא (״שם עולם", פרק ד) על החשיבות להקדים ככל שניתן בהכנת השבת, וזה לשונו: ושמעתי בשם גדול אחד, שאמר, לפי מה שידוע מחז״ל דמי ששומר שבת בעולם הזה אז גם שם אפילו אם נתחייב חס ושלום עונש גיהינום עבור עוונותיו אינו נענש ביום השבת, דנחשב לאיש ההוא זמן שבת מעת שהתחיל בערב שבת להתעסק בצרכי שבת, ומגינה עליו זכות השבת, ועל כן מאד צריך להשתדל בעניין צרכי שבת וייטב לו בזה ובבא, עכ״ל.
בספר ״תולדות יעקב״ (עמ׳ שיח) מסופר על מרן הגאון רבי יעקב ישראל הסטייפלער זצ״ל, שנהג לטאטא בעצמו את הבית בערב שבת, וגם כשנכנסו אנשים לביתו בשאלה השיב להם תוך כדי שהוא משאיר את המטאטא בידו. ועל הגאון הנודע רבי שמעון שקאפ זצ״ל מסופר, שבתקופה הראשונה לבואו לגרודנא, התאכסן בבית הגאון רבי משה שמעון סובול זצ״ל, וביקש לעשות דבר מה לכבוד שבת קודש. שאלה אותו בעלת הבית מה הוא מעוניין לעשות, ואמר שראה את ביתם משופע בעציצים ופרחים, ורצונו להשקות אותם ולנגבם מלכלוך לכבוד שבת. ואכן כך עשה משך כל התקופה שהתארח בביתם (״מקדשי שביעי״, בשם ספר ״תורה יבקשו מפיהו״).
״קבלי עלייך שתקדימי לקבל את שבת מלכתא!״
עוד מסופר שם (עמ׳ לח – לט) על חשיבות הענין, כפי שסיפר הגאון רבי שמחה קפלן זצ״ל, רבה של צפת: כאשר למדתי בישיבת מיר, התאכסנתי אצל משפחה שהיה להם בן יחיד. באחד מימי שישי כאשר הלכתי לישיבה, ראיתי את בעל הבית מתכונן לצאת לשוק העיירה למסחר, ובדרכו לצאת שמעתי שבעלת הבית אומרת: ״היום ערב שבת ותחזור מוקדם״. חזרתי מהישיבה בצהרים לאחר תפילת המנחה, והנה רואה אני את בעלת הבית עומדת ליד החלון ומצפה לבעלה כשהיא ממלמלת: עוד מעט שבת, עוד מעט שבת… תמהתי מאד ואמרתי לה: ״הרי עוד היום גדול ויש עוד כמה שעות עד לכניסת השבת״. השיבה לי בעלת הבית: אספר לך את קורות חיינו ותבין את דאגתי. וכה סיפרה:
שנים רבות היינו נשואים ולא זכינו להיפקד, ובעזרת ה׳ לאחר שנות סבל זכינו לבן, אך לדאבוננו לא התפתח הילד כראוי וסבלנו רבות בגידולו. רופא העיירה אמר לנו שכנראה יש לילד מום בלב ועלינו לנסוע לוילנה, לרופא גדול המתגורר שם. לאחר בדיקות שונות אמר לנו הרופא הגדול: ״לילד הזה אין סיכוי לחיות יותר מכמה שנים, אין כל תרופה למחלתו, חיזרו לביתכם והשלימו עם המציאות״.
שבורים ורצוצים יצאנו מבית הרופא, לא ידענו לאן פנינו מועדות. בקושי הגענו לאכסניה שבוילנא ושם פרצתי בבכי תמרורים ומיאנתי להינחם. אנשים באכסניה ששמעו על צרתנו, אמרו לנו: ״הרי אתם נוסעים חזרה למיר, בדרך כדאי לכם להיכנס לראדין, שם מתגורר החפץ חיים. פנו אליו ובוודאי תיוושעו״.
מיד נסענו לראדין, אך מה דווה לבנו בשומענו שאין מכניסים לביתו אנשים כי מצבו חלוש ביותר ואין באפשרותו לקבל אנשים. בעוד אנו עומדים תוהים, והנה סייעתא דשמיא, רואים אנו את בעל נכדתו של החפץ חיים, אברך צעיר שזה לא מכבר למד בישיבת מיר והיה מתגורר בביתנו, והנה 'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו'. הוא הכניס אותנו לחדר סבו החפץ חיים שישב אז על כסאו וספר עזרא הנביא בידו. ישבנו וסיפרנו לו על מחלתו של בננו, והחפץ חיים ענה לנו: "מה ביכולתי לעזור, כסף אין לי ומה עוד אוכל לעזור לכם?״ פרצתי בבכי תמרורים, ונכדו שהכניס אותנו אליו הוסיף ואמר "והרי זה בן יחיד״.
קרא לי החפץ חיים זצוק״ל בלשון חיבה: ״בתי, קבלי עלייך שתקדימי לקבל את שבת מלכתא״. שאלתי אותו מה כוונתו, והוא ענה: ״ביום ששי בחצות תהיה כבר מפת שבת פרוסה על השולחן ופמוטי הנרות סדורים על השולחן, ומזמן הדלקת הנרות לא לעשות שום מלאכה, ויהי מה״. הדברים יצאו מפי החפץ חיים וקיבלתי קבלה נחושה בליבי שלא לשנות מאומה מדבריו.
מיד בהגיענו למיר כבר חל שיפור ניכר בילדנו, וקמעא קמעא החל לאכול ולהתפתח כשאר ילדי גילו. ביקרנו אצל רופא העיירה, והוא השתומם למראה עיניו ולא היה יכול להבליג על תימהונו ונתן לנו סכום כסף כדי שניסע לוילנא לרופא הגדול. כשהגענו לוילנא אמר לנו הרופא: ״הלצון אתם חומדים לי? זה ילד אחר ולא אותו ילד שבדקתי לפני תקופה קצרה״. אמרנו לו: ״בן יחיד הוא לנו״. אמר לנו הרופא: ״האם הייתם בוינה?״ [שם היה אז מרכז רפואי עולמי]. השבנו בשלילה. הוא שאל: ״ואלא איפה?״… השבנו לו: ״הלכנו לחפץ חיים והוא יעץ לנו את עצתו״… אמר לנו הרופא: ״אנחנו הרופאים יש בידינו לתקן את הקיים, לב פגום מנסים אנו לתקנו, החפץ חיים יכול לברוא ׳יש מאין׳! עכשיו יכול אני לספר לכם שהלב של בנכם היה אכול לגמרי במצב של ׳אין״׳…
וסיימה בעלת הבית את דבריה: ״מאז ועד היום אנו מסיימים מוקדם מאד את ההכנות לשבת, לכן אני דואגת לבעלי המאחר לשוב״.
על חשיבות הכנת שולחן השבת בשעה מוקדמת, סיפר הרה״ג רפאל דוד אויערבך זצ״ל: פעם אחת נכנס לביתו של הגאון הנודע רבי יחזקאל אברמסקי זצ״ל, ביום שישי בבוקר, וראה שהבית ערוך כבר לכבוד שבת, מפה חלות ויין ופמוטות. שאל את הרב, האם הדבר נעשה בדווקא ביום שישי בבוקר והאם יש קפידא בדבר. השיבו הרב אברמסקי: יש לי קפידא בדבר משום מעשה שהיה. פעם חלה חמי – זקני הרידב״ז זצ״ל, רבה של סלוצק, ומצבו היה קשה מאד, כמעט ששכב על ערש דווי. ישבתי לידו וראיתיו פונה לקיר ומדבר מתוך קירות לבו, וכך אמר: ״רבש״ע, מה רצונך ממני, אני לומד את תורתך, עשיתי חיבור שלם על הירושלמי, האם תרצה שאכתוב גם חיבור על הבבלי שכ״כ הרבה פירושים כבר נכתבו עליו?״ בתוך דבריו נשתתק, וכעבור זמן מה התעורר מחומו, קרא לרבנית ואמר לה: ״אני מבקש ממך, בכל יום שישי ערב שבת, מיד כשאני שב הביתה מתפילת שחרית, תערכי את השולחן לכבוד שבת מלכתא. נתבשרתי שבכך תלויה רפואתי״. וכך הווה, חומו ירד ונתרפא ממחלתו. סיים הגר״י אברמסקי: ״מאותה שעה קיבלתי על עצמי גם כן מנהג טוב זה כמו שקיבל על עצמו חמי הרידב״ז ז״ל״ (ספר ״מקדשי שביעי״, עמ׳ מח)
(המבשר תורני פנחס תשס"ט)