סיפר הגה"צ רבי יצחק קולדצקי שליט"א:
בעירנו בני ברק התגורר עד לאחרונה תלמיד חכם מובהק וגאון מופלא שהיה סמל ודוגמא לציפייה לישועה, רבי אהרן יהושע צוקר זצ"ל. הוא היה תלמיד ישיבת פוניבז' מאז נכנס אליה בסביבות גיל העשרים, ועד שלקה באירוע מוחי בשנים האחרונות ישב ולמד כל ימיו בהתמדה עצומה, כשהוא ישן רק שעתיים בלילה. כל מי שזכה להתחכך בשולי גלימתו ידע כי התורה הקדושה במלוא היקפה ועיונה על שינוייה וגרסאותיה סדורה היתה בפיו. אחר מיטתו אמרו הספדנים: 'נגנז ספר התורה'.
אחת המעלות המיוחדות שהוזכרו בהיקף אישיותו היתה צערו על חורבן בית המקדש וציפייתו לגאולה שהיתה מוחשית. כששרו במחיצתו את השיר השגור בשמחת חתן וכלה 'עוד ישמע בהרי יהודה' המנבא את השמחה העתידה באחרית הימים, היה ליבו מוצף בגעגועים והתקשה לחזור לשגרה. בני המשפחה סיפרו שלמראה תמונה של הכותל המערבי היה מתייפח בבכי. אחת מבנותיו, בילדותה, הביאה מהגן קישוט לסוכה ובו תמונה של הכותל, וכשהבחין בזאת ביקש לתלות אותה לסוכה השניה, אליה כמעט ולא נכנס. הוא התנצל: 'אני פשוט לא מסוגל לראות את התמונה הזו'.
כאשר מורו ורבו ראש הישיבה רבי דוד פוברסקי זצ"ל נפטר בשעה תשע וחצי בערב וההלוויה התקיימה למחרת, שאלו אותו מה עשה במהלך הלילה? הוא השיב: 'נהגת כפי שאני נוהג בתשעה באב, ישבתי ובכיתי כל הלילה'… ומתוך דבריו למדו מה עשה בכל ליל תשעה באב.
במשך ימות השנה, בשנתו המועטת לא ישן בחדרו על גבי מזרן אלא על גבי שני סדינים שנפרשו על הארץ. האחד כמובן שלא יהיה אבן משכית, והשני כדי שבליל תשעה באב יוכל לגרוע את אחת מהן.
אחד מתלמידי החכמים שזכה ללמוד עמו בחברותא בצעירותו, סיפר כי פעם שוחחו בלימוד בחדרו, שהיה בסמוך לעזרת הנשים של הישיבה בפוניבז'. הם עמדו סמוך לחלון שממנו נשקפת העיר תל אביב עד הים, והשקיעה נראתה במלוא זהרה. והוא שם לב כי עיניו של הרב צוקר מלוחלחות בדמעות. 'קרה משהו?', שאל החברותא בבהלה, והרב צוקר השיב: 'עוד יום שהחמה שוקעת בים ולא זכינו להקריב קרבן התמיד של בין הערביים בבית המקדש'…
מימיו לא הלך לכותל המערבי. בימי שבע הברכות שלו, בקשו אביו רבי בנימין זצ"ל – שהיה אף הוא תלמיד חכם מופלג וצדיק נשגב – שייסע עמו לכותל, והוא התחמק בתואנה שיש ספק הלכתי אם חתן חייב בקריעה. והוא היה מנמק: הרי חז"ל אומרים (ירושלמי ביומא פ"א ה"ה) שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו, ומשכך הרי זו עזות פנים לבוא למקום החורבן עצמו להתפלל ולבקש שם על צרכיו. 'תארו לעצמכם', אמר, 'שבא בן ושובר ומנתץ את ביתו של אביו ומשאיר אותו ללא קורת גג, ואחר כך מגיע לאותו מקום ומבקש מהאבא שיעזור לו. איזו צורה יש לזה'…
ברוח זה מסופר גם על ה'סבא מסלבודקה' – רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, אשר עם עלייתו לארץ ישראל נסע עם קבוצה מתלמידיו לכותל המערבי להתפלל שם. הם ישבו כולם לארץ וגעו בבכי על חורבן הבית וגלות ישראל. סיפר להם ה'סבא' על גנב שעוברי אורח תפסוהו לאחר הגניבה והצליח לחמוק ולברוח מידם. כולם דלקו אחריו בקריאות 'גנב! גנב! תפסוהו!'. כשראה שאין לו ברירה אחרת נכנס גם הוא לתוך שורת הרודפים וצעק יחד עמם: 'גנב! גנב! תפסוהו!'. אמר להם ה'סבא': 'ישנה אפשרות שבשמים מסתכלים עלינו גם כך כשבאים אנו לכותל המערבי מתפללים ובוכים על החורבן, ושכחו את שאמרו חז"ל שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. אם כן אנו מתנהגים כאותו הגנב כאילו מחריבים את בית המקדש בעצמנו ובוכים על החורבן שלפני אלפי שנים'…
(לעשות רצונך – בראשית)