נספר סיפור. אני ראיתי מובא שזה כן קרה, אבל שמעתי מיודעי דבר שזה לא קרה, אבל עכ"פ הסיפור הוא אמת לאמיתה, זה מעשה נפלא, בכל מקרה, וכמו שאני רגיל לומר, אם הסיפור קרה או לא אני לא יודע אבל הסיפור בוודאי אמת, כי קרוב הדבר להיות אמת.
היה אברך בבני ברק שלמד בכולל, אברך חשוב מאוד, כל היום הוא ישב ולמד, ומשום מה היה מספיק קנאת סופרים בכולל, היתה תחרות מאוד גדולה בכולל והוא הרגיש שלא מספיק מכבדים אותו בכולל כפי שראוי היה להעריך אברך בן עליה כמוהו, עד כדי שהוא הרגיש שהיו מורידים אותו מהערך שלו, שהוא לא כזה חשוב כמו שהוא באמת.
הוא הסתובב עם הרגשה של 'אינני שווה', 'לא מעריכים אותי', 'לא מסתכלים עליי', ככה הוא הרגיש. וכמובן כשמסתובבים עם הרגשה כזאת בכולל אז ככה מרגישים גם בערב בבית הכנסת, והכי גרוע שגם ככה מרגישים בבית בין המשפחה והשכנים. כל מקום שהלך הוא רק חשב מי אני, מה אני…
ויהי היום, יום אחד בבני ברק הוא הולך בדרך למכולת לקנות סנדוויץ', ובדרך הוא עבר ליד חנות כובעים – והוא הציץ בפנים ופתאום שם עין על איזה כובע, והוא חשב לעצמו, 'וואו, זה ממש מתאים לי. כבר הרבה זמן שאני צריך לקנות כובע, הרי הכובע שלי מרופט כבר אפשר לומר עליו קדיש… ואני דוחה את זה כל הזמן. אולי משמים סיבבו שאני ישים עין על הכובע כי הגיע הזמן כבר באמת לקנות'.
טוב, הוא נכנס לחנות ומברר את מחיר הכובע והמוכר נוקב סכום – הוא בודק כמה כסף יש לו ומבין שהוא יצטרך לוותר על הסנדוויץ' או הסנדוויצ'ים של החודש הקרוב, אבל זה משתלם, הוא יחדש כובע. הוא מלביש את הכובע ושואל את המוכר, 'נו, מה אתה אומר?'
אומר לו המוכר, 'אתה נראה ממש… לא סתם, אתה נראה משהו מיוחד, אתה כבר חצי ראש ישיבה, וראש כולל וחצי, זה ממש מלכות'דיק עליך, בקיצור זה תפור עליך, אתה לכל הפחות נראה עם זה כמו ראש הקהל'…
האברך מתמוגג מנחת מהמחמאות שכל כך היו חסרות לו.
'באמת?'
'כן, ממש'.
הוא השתכנע מיד, והוא קונה את הכובע, ויוצא מהחנות עם הכובע החדש והולך לו ברחוב, ופתאום הוא מרגיש כשהוא הולך ברחוב שכל האנשים מקבלים אותו הרבה יותר טוב. הוא נכנס בשמחה רבה לכולל עם חיוך על הפנים, והנה… בדיוק היום כמה אנשים התחילו לדבר איתו בלימוד. ובדיוק היום גם כמה אברכים בני עליה ממש ניגשו אליו אפילו לשאול אותו שאלות, והוא התחיל לפלפל איתם בלימוד ואחד ממש התרשם, 'פשש, ממש א חידוש'. נראה לי שאתה צריך לפרסם את החידוש הזה בקובץ התורני שעומד לצאת לאור, והוא מרגיש כזה טוב, והוא יוצא ברחוב ומחייך לאחרים, והוא מרגיש טוב במיוחד.
נו, ברור מה שהוא חשב, הרי ברור, בזכות הכובע החדש, אנשים מסתכלים עליי כמו שבאמת הם צריכים להסתכל עליי, עצם זה שיש לי כובע חדש, נותן לאנשים תחושה שאני מכובד, כאשר אני נראה יותר טוב, גם מכבדים אתי יותר.
יהיה מה שיהיה, הכובע החדש נותן לו תחושה טובה. הוא כבר מחכה להגיע הביתה, שאשתו תראה את הכובע ואולי יתמזל לו המזל וגם היא תתחיל להעריך אותו… וכן, הוא מגיע הביתה וכל הקשר שלו שונה, 'הו, אבא חזר!!' ויבוא מלך הכבוד. והוא ניגש לרבנית, 'מה שלומך?'
'ברוך ה".
נו, מה את אומרת על הכובע החדש?'.
'איזה כובע חדש? אני רואה כובע ישן מרופט כמו תמיד, כבר מזמן רציתי לומר לך שתקנה כובע, רק שתקתי כדי לא לפגוע בך.
והוא בהלם, מה?? זה לא 'הכובע החדש…'?? הוא מוריד ומסתכל, מה?!? הוא לא מאמין! הוא שכח את הכובע החדש בחנות, ויצא עם הישן ובכלל לא שם לב. הוא התקשר לחנות ושאל האם הכובע החדש נמצא שם, והמוכר אישר שכן, הכובע נמצא על הדלפק, אפשר לחזור מחר…
אתם מבינים?!
הוא בכלל לא לקח את הכובע וכבר כל העולם השתנה בשבילו בגלל שהיה לו כובע חדש…
מה טמון בסיפור כאן? טמון כאן מוסר השכל נפלא וחשוב.
תזכרו את המשפט הבא לכל החיים:
אנשים חושבים עליך, בדיוק איך שאתה חושב על עצמך.
מה שאתה חושב על עצמך – בדיוק זה מה שיחשבו עליך.
רוב אנשים ששומעים את הסיפור – מיד חושבים לעצמם, ברור, הוא לבש כובע חדש והוא הרגיש יותר מכובד, ואז ראו עליו שהוא יותר מכובד אז ממילא כיבדו אותו יותר.
לא!!! זה ממש לא נכון, כי הוא בכלל לא לבש את הכובע החדש! רק באותו רגע שהוא החליט בראש שלו שאני בן אדם יותר מכובד, אז מיד הוא כבר שידר לכל הסביבה שהוא בן אדם מכובד, ולכן אנשים התחילו לכבד אותו.
כאן טמון אחד היסודות החזקים בתורת הנפש: אנחנו מחליטים את ההוואי מסביבנו מה יהיה.
(מתוך גיליון 'אסדר לסעודתא')