שהמחצלת לא תתקלקל…
בחודש אלול שנת תקצ"ג דרכו רגליו של הרה"ק רבי אברהם דב מאווריטש זי"ע, בעל 'בת-עין', על אדמת ארץ הקודש. במחשבה ראשונה היה אמור שהוא יקבע את מגוריו בעיה"ק ירושלים, אבל אנשי עיה"ק צפת שלחו אליו משלחת בבקשה שיבוא לשכון כבוד בתוכם.
הוא קיבל את ההצעה באופן חלקי, והודיע שישהה בצפת רק עד אחרי הימים הנוראים, ואחר כך ימשיך לירושלים.
למרבה ההפתעה, עם תום הימים הנוראים, הודיע ה'בת-עין' שהוא נשאר לגור בצפת, וזאת משום מעשה שהיה:
באחד מימי חול המועד סוכות קלטו אוזניו קול אשה שעמדה על אחד הגגות וקראה לבנה: 'ירחמיאל, עלה אל הגג, ועזור לי להוריד את המחצלות ולאחסנם במקום מוגן מהגשם, כי עוד כמה ימים, בשמיני עצרת, יתפללו 'תפילת גשם' בתפילת מוסף, ובוודאי ישמע ה' את התפילות ואחרי החג מיד ירדו גשמים והמחצלות על הגג עלולות להתקלקל!'.
התפעל הבית עין עד מאד מהאמונה התמימה של תושבי צפת, עד שאשה מאמינה בפשטות וללא התחכמות שכאשר מתפללים תפילת הגשם מיד נענים, "הלוואי ויהי חלקי עמהם, בעיר כזאת רצוני לגור!" – אמר וכך עשה.
שעתיים בכי במחסן
'חיה מושא, מדוע עינייך אדומות ונפוחות מבכי?' – שאל המקובל הגה"ק רבי שלמה אלישיב זי"ע, בעל 'לשם שבו ואחלמה', את בתו. אמנם כבר מלאו עשרים שנה לנישואיה ללא שתזכה לשמוע קול תינוק בביתה, אך מה פשר הבכי היום יותר מיומיים?
סיפרה הבת שהיא חזרה כעת מביקור אצל פרופסור גדול, שקבע ואמר: 'יצמחו לי שערות בכף היד, אם לכם יהיו ילדים. אין סיכוי!'. בהינף יד סתם הרופא את הגולל על משאלת חייהם.
"אך אני לא התייאשתי" – סיפרה הבת לאביה "החלטתי להתחזק עוד יותר בכח התפילה. משחזרתי לביתי, נכנסתי למחסן והתפללתי בדמעות שליש במשך שעתיים תמימות, לכן העיניים שלי אדומות ונפוחות".
למשמע הדברים נענה אביה הקדוש ואמר: כל אלפי התפילות שהתפללת עד היום, היו כאשר בתוך ליבך היתה איזה תקווה בפרופסור מווינה, אבל עכשיו, היתה זו תפילה בלי הפרופסור מווינה, זעקה בידיעה שרק בורא עולם יכול להושיע. בטוחני שבזכות תפילה זו תיוושעו!
ואכן, לתקופת השנה הם זכו לבן זכר, ויקרא שמו בישראל: יוסף שלום! הלא הוא מרן פוסק הדור הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל אשר האיר לעולם כולו באור תורתו הק'.
כאן לאחר מנחה…
הרופא לא השאיר שתי ברירות, הוא הודיע לר' נחמיה בקר ז"ל, כי אם הוא חפץ שאשתו תמשיך לחיות, חייבים לבצע ניתוח דחוף וגורלי. אך ר' נחמיה שהתלבט מאד אם להסכים לניתוח, פנה אל מעונו של מרן החזון-איש זי"ע לשאול בעצתו. שמע החזון-איש את הפרטים וקבע: 'פיקוח נפש דוחה כל התורה, חייבים לבצע את הניתוח!'
רגע לפני שעזב ר' נחמיה את הבית, ביקש החזון איש ממנו שיישאר להתפלל תפילת מנחה במנין התפילה שלו. לאחר תפילת מנחה קרא החזון-איש שוב לר' נחמיה ופסק לו חד משמעית: 'לא לבצע את הניתוח, בורא רפואות כבר יעזור!'
תמה ר' נחמיה ושאל: 'והלא אך לפני כמחצית השעה הרב בעצמו פסק כי חובה לנתח, מה השתנה?' השיב החזון איש קצרות: 'לא קשיא, כאן לפני תפילת מנחה, כאן לאחר תפילת מנחה…!' מיותר לציין שאכן כך היה, והאשה יצאה מכלל סכנה לחיים ולשלום.
(מתוך עלון 'תורה שבכתב')