כמובן ש'לחם משנה' ושאר מאכלים לסעודה שלישית לא היו בנמצא, אך דברי תורה היו גם היו, ובשפע רב.

הרב אברהם פוקס

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר" (יט ב)

גם במחנה אושוויץ הקפיד כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל, לשמור על התרי"ג מצוות וכל ענף ומנהג קדוש שיש בם ולהיות שקוע בלימוד התורה ובעבודת ה'.

בספר 'לפיד האש' (ח"א עמ' קסו) מובא סיפור מר' אברהם יעקב קיש ז"ל, אוד מוצל מאש, שהיה יחד עם האדמו"ר בצריף באושוויץ, והיה מספר על הנהגותיו שם.

בזמן סעודה שלישית עת רעוא דרעוין, היה נוהג האדמו"ר לומר דברי תורה כבימים ימימה בשבתו על כס האדמו"רות בעיירה קלויזנבורג. כמובן ש'לחם משנה' ושאר מאכלים לסעודה שלישית לא היו בנמצא, אך דברי תורה היו גם היו, ובשפע רב.

בשבת פרשת חוקת פתח הרבי בפסוק "זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר" והעלה את קושיית המפרשים, שלכאורה היתה צריכה התורה לומר "זאת חוקת הפרה", שהרי פרשה זו מלמדת הלכות פרה אדומה?! ותירץ הרבי, שהפסוק מלמד אותנו היאך ילמד אדם תורה על מנת שתהיה כמונחת בכיסו, וחבוי פה רמז לשלושה דברים המועילים לזכירת הלימוד: א. יחזור מאה ואחד פעמים. ב. יצייר לעצמו את שם הוי"ה בשעת לימודו, כלומר, שידע שהוא לומד כי כך צוה ה'. ג. שלימודו יהיה בקול. וזה אשר נרמז בפסוק, זאת חוקת התורה, כיצד הוא חוק לימוד התורה? "צוה" – בגימטריא מאה ואחד, "ה'" – שיחשוב שהוא לומד לה', "לאמור" – לומר בפיו. אלו היו דברי התורה של האדמו"ר במחנה ההשמדה…

 

"יש הבדל בין החובות שלי ל'חובות' הרב, שהחובות שלי גרמו שיעקלו את ממוני, מה שאין כן ה'חובות' של מרן"

זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל (יט יד)

ידוע שמרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל עשה לעצמו סדר ללמוד בכל יום דברים קבועים ובכל שנה ושנה מסיים ש"ס בבלי וירושלמי רמב"ם ושו"ע וכו', וקרא רבינו לסדרי לימודו הנ"ל 'החובות'. נכדו הגאון רבי גדליה הוניגסברג שליט"א אף חיבר ספר שלם אשר בשם 'ספר החובות' יכונה, בו מפרט את כל סדר לימודו של הרב בצירוף עובדות השייכים לענין זה.

בספר 'דברי שי"ח' מסופר שפעם ניגש יהודי אחד לפני רבינו זצ"ל והגיש לו פתק ובו כתב שיש לו חובות מרובים של ממון, ומחמת ריבוי חובותיו הבנקים עיקלו את חשבונותיו ושאר דברים שלו ופשוט אינו יכול להמשיך לחיות בצורה זאת. הוא ביקש ממרן שיזכה להינצל מכך ושיהיה לו פרנסה בשפע. אמר לו רבינו בהאי לישנא "גם לי יש חובות". והצביע לו על ספריו שבהם לומד מידי יום ביומו את סדר לימודיו.

אמר האיש לרבינו אבל יש הבדל בין החובות שלי לחובות של הרב, שהחובות שלי גרמו שיעקלו את ממוני, מה שאין כן החובות של מרן אינם גורמים לעיקולים. השיבו רבינו שגם הוא מתמודד עם עיקולים…

תמה אותו הפונה, כיצד שייכים עיקולים בחובותיו של רבינו. הסביר לו רבינו שחובותיו מעקלים לו את שנתו, שכל עוד שאינן מסיים את חוק לימודיו אינו יכול לישון.

"ובעיני ראיתי כמה פעמים שרבינו עלה על יצועו לנוח את מנוחת הצהרים ופתאום אחר כמה דקות קם מן המיטה, וכשהפצירו בו שלא הספיק לנוח אפילו רבע שעה וחשוב לבריאותו שישכב עוד מעט, אמר רבינו "החובות לא נותנים לי לישון".

 

"אתם מיחסים לגויים יחס של בהמות וחיות שאינם בני אדם, וזוהי ה'הוראת היתר' שלכם לרצוח אותנו"

אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל (יט יד)

מפורסם מאוד המשפט האנטישמי שהתנהל ברוסיה לפני כ-100 שנה, נגד היהודי מנחם מנדל בייליס. התביעה האשימה אותו שהוא כביכול הרג גוי. ולהצדקת תביעתם הם טענו שדעת היהודים שהעם היהודי הוא העם הנבחר, ואילו הגויים הם פחותים שבאומות, ולכן מותר להרוג אותם.

הרב ד"ר יעקב מזאה ניהל את המלחמה ברשויות המשפט הרוסי בכל כוחו ומאודו. ואף שחבר המושבעים היה מורכב בעיקר מאיכרים פשוטים, היה שם גם מושבע אחד שהיה ממולח יותר והיה מחפש דרכים להרשיע את בייליס.

אחת מטענותיו הקשות של אותו רשע היתה מפסוק ומדרש מפרשתנו, 'הרי כתוב בתורתכם' טען הגוי 'אדם כי ימות באוהל', ודרשו החכמים 'אתם קרויים אדם ואין העכו"ם קרויים אדם'.

"לפי דרשה זו הרי אתם מיחסים לגויים יחס של בהמות וחיות שאינם בני אדם, וזוהי ה'הוראת היתר' שלכם לרצוח אותנו ולהרוג בנו", טען.

טענה כבדה היתה זאת, ולא ידע הרב מזאה מה לענות עליה, עד שהגאון רבי מאיר שפירא מלובלין – אשר היה בתקופה זו אברך צעיר, ורק לאחר מכן התפרסם כהוגה הדף היומי וראש ישיבת חכמי לובלין – שלח מכתב להרב מזאה, ובתכנו תשובה ניצחת לטענת הגוי ע"כ שעפ"י תורת היהודים, אין הגויים קרויים אדם. וכה הסביר את דברי המדרש, המילה 'אדם' היא המילה היחידה שאין לה הגייה בלשון רבים, לא אומרים 'אדמים', ואין עוד שום מילה אחרת שיכולה לבטא 'אדם' בלשון רבים, וכדי לבטא מילה זו בלשון רבים אנו נאלצים לומר 'בני אדם', וכל זאת משום שאכן כל בני האדם הם 'אחד', ערבים זה לזה, ודואגים האחד לשני.

אבל מציאות זו היא רק אצל היהודים ולא אצל הגויים, משפט בייליס עצמו יוכיח שהרי כל היהודים כולם חרדים ודואגים לשלומו, ולא רק מי שמכיר את האיש, אלא היהודים כולם בכל רחבי תבל מתפללים ומתגייסים לשלומו. דבר כזה לא קיים אצל בני העמים האחרים, השלים רבי מאיר שפירא את הטיעון, כמה צדקו דברי חכמים שאנו קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם.

 

כל הקהל נאלמו דום כיצד יתכן שיהודי יעשה 'מעשה לסטור' ברגעים האחרונים לפני כל נדרי. מה עשה ר' יעקב, מיהר ל'מערבו' של בית המדרש ונתיישב על הארץ לאחורי התנור

וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע (כ ח ,יא)

מובא בשם הגאון מוילנא (אוצר חיים) בדרך צחות, הנה מובא בחז"ל (מגילה יח.) 'מלה בסלע משתוקא בתרין', והנה משה לא נכנס לארץ אלא בגלל החטא של מי מריבה, שהקב"ה אמר לו שידבר אל הסלע 'ודברתם אל הסלע ונתן מימיו' (במדבר כ ח), ומשה הכה את הסלע כמו שכתוב 'ויך את הסלע' (שם).

נמצא אם היה משה מדבר אל הסלע כמו שנצטוה, היה נכנס לארץ ישראל. וזה מלה בסלע, כלומר, שאם משה היה מדבר אל הסלע, התוצאה היתה משתוקא בתרין, ששני אנשים הלא הם אלדד ומידד היו שותקיו ולא מתנבאים מה שניבאו.

בספר 'מאורי אש' מסופר על הרה"ק המקובל רבי יעקב, אביו של הרה"ק רבי אהרן הגדול מקארלין זי"ע שהיה מקובל גדול ונסתר במעשיו, שימש כשמש בבית הכנסת דיאנובה, ששנים רבות היה חשוך בנים רח"ל, וזכה בבן כזה שהאיר את עיני העולם.

רבי יעקב בתפקידו כשמש בית המדרש, היה מחלק מחזורים לפני התפילה בערב יום הכפורים לכל המתפללים כנהוג באותם הימים, והנה בשנה אחת החליט עשיר פלוני כי לפי כבודו הרם היה על ר' יעקב לתת לו מחזור לפני כמה אחרים שהקדימם לפניו.

'העשיר יענה עזות' ניגש אל ר' יעקב וסטרו בפניו לעיני כל הקהל שנאלמו דום כיצד יתכן שיהודי יעשה 'מעשה לסטור' ברגעים האחרונים לפני כל נדרי.

מה עשה ר' יעקב, מיהר ל'מערבו' של בית המדרש נתיישב על הארץ לאחורי התנור, ואמר, אם גרמתי ליהודי לכעוס כל כך בערב יום הכפורים בין השמשות, הרי עלי לקבל נזיפה ונידוי. וביקש משלושה אנשים שיתירו לו הנידוי.

שתיקה זאת עוררה רעש גדול בשמים, ובאותו הלילה נתבשר על לידת בן קדוש זה.

הגה"ח רבי אפרים פישל שטיין שליט"א, בעל מחבר ספר 'אוצר אפרים' ומזקני חשובי חסידי ויז'ניץ שליט״א, מספר (מעשה איש ח״ד, עמוד קכח) על ביקור חג אצל החזון איש. באנו, קבוצת חסידי ויז'ניץ בשעות אחה״צ של חג שביעי של פסח בשנת תשי״ב, כשבאמתחתינו בקבוק יין. פצחנו בשירה, החזו״א ישב על מטתו כל העת, מבלי לנוע, שרנו עוד ניגון ועוד ניגון, והחזו״א לא נע ולא זע. אחד הנוכחים ביקש: אולי יגיד לנו הרב איזה דבר תורה? ואמר החזו״א: חז״ל אומרים ״מילה בסלע משתוקא בתרין" (מגילה יח.). לכאורה החשבון לא מתאים, כי אם ידבר האדם כל היום יקבל שכר על כל תיבה, ואילו אם ישתוק  כל היום יקבל רק שכר ב׳ סלעים, ואם כן עדיף לכאורה לדבר מאשר לשתוק? אלא הפשט בדברי חז״ל הוא כך: כאשר חשקו של האדם לדבר והוא מונע עצמו מכך ושותק – אזי מקבל הוא שכר כפול,״משתוקא בתרי…