"וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה" (במדבר כ', ב')
בתקופה שלפני השואה, חי ופעל באירופה האדמו"ר מאוסטרובצה זצ"ל, שהיה חריף ביותר, וגאון אדיר בהיקף שאינו מצוי. במשך ארבעים שנה, צם האדמו"ר במשך כל ימי השבוע ממוצאי שבת עד ליל שבת, משום שראה ברוח קדשו שעתידות לבוא גזירות נוראות על עם ישראל, וחפץ לבטלן בכך.
פעם בא אליו יהודי, ושאלתו בפיו: "בדעתי לשכור חנות, אך אני מתלבט לגבי המיקום: האם עדיפה חנות קטנה במרכז העיר, מקום שנגיש ומפורסם מאד, אך השכירות שלה יקרה מאד, או שמא עדיפה חנות גדולה הרבה יותר, אך בצידי העיר, שם השכירות זולה עשרות מונים?"
השיב האדמו"ר בגאונותו: "יש ראיה לשאלתך מהתורה".
"היכן?" שאל היהודי.
"בפרשת חוקת", אמר האדמו"ר.
היהודי העביר בזיכרונו את כל הפרשה, וניסה להבין היכן מוזכרות בה חנויות.
אמר לו האדמו"ר: "כתוב בפרשה שבני ישראל זכו לבאר המים בזכות מרים, כמו שנאמר (כ, ב) 'ולא היה מים לעדה', ופירש רש"י: 'מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים'. ועוד מובא בגמרא (תענית ט ע"א): 'שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה, ואהרן, ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן, ומן. באר – בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה'. מאידך כתוב בחז"ל (בבא מציעא פו ע"ב) שלכל המתנות האלה זכו ישראל בזכות הכנסת האורחים של אברהם אבינו: 'בשכר שלשה זכו לשלשה: בשכר 'חמאה וחלב' (בראשית יח, ח) – זכו למן, בשכר 'והוא עומד עליהם' (שם) – זכו לעמוד הענן, בשכר 'יוקח נא מעט מים' (בראשית יח, ד) – זכו לבארה של מרים".
אם כן צריך להבין: האם קיבלו אותן בזכות אברהם או בזכות משה אהרן ומרים?
אומרים המפרשים: עד חטא העגל לא חטאו ישראל, והיו ראויים להיות בני אברהם יצחק ויעקב, ועל כן זכו למתנות אלה בזכות אברהם. אמנם מאז חטא העגל שבו מרדו באביהם שבשמים, היה צורך בזכות חדשה לכך, ומאז ואילך הן ניתנו להם בזכות משה אהרן ומרים.
פרנסה וזכויות
כל זה היה במדבר, משום שאין אפשרות להשיג בו את כל הדברים האלה בדרך הטבע, ולכן היה צורך בזכויות מיוחדות לשם כך. אמנם כשהגיעו ישראל לארץ – פסקו מתנות אלה, משום שבמקום ישוב הקב"ה נותן פרנסה בדרך הטבע, ואין צורך בזכויות מיוחדות".
וכאן טמונה התשובה לשאלתך: אם אתה פותח חנות במרכז העיר – אינך צריך זכויות מיוחדות כדי להתפרנס, משום שזהו מקום הומה ושוקק חיים שאמור להניב פרנסה בדרך הטבע. אך אם אתה פותח אותה במקום שבו תנועת הקונים דלילה – יש צורך בזכויות מיוחדות כדי להתפרנס, ומי יאמר שהן תהיינה לך?"
דבר זה נכון לא רק בגשמיות, אלא גם ברוחניות. אם אדם בא לשיעור תורה כדי להתחזק, הקב"ה נותן לו סייעתא דשמיא, משום שזה טבעו של עולם שהתורה נקנית בחבורה (ברכות סג ע"ב). אמנם אם אדם לומד לבדו, הוא צריך זכויות רבות כדי שהקב"ה יתן לו סייעתא דשמיא בלימודו, שהרי שדרשו חז"ל (תענית ז ע"א): "'חרב אל הבדים ונואלו' (ירמיהו נ, לו) – חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בד בבד [יחידים] בתורה, ולא עוד אלא שמטפשין, שנאמר 'ונואלו', ולא עוד אלא שחוטאין". לפיכך אדם צריך תמיד לחשוב היטב לפני שהוא עוזב שיעור תורה.
כובע אחד – שני יהודים
לכל יהודי, גם כזה שנראה רחוק, ישנן זכויות.
מעשה ביהודי מסורתי שעבד לפרנסתו כנהג משאית, והיה מוביל מטענים ממקום למקום.
יום אחד, נפטר עליו אביו. רב בית הכנסת שאותו היה פוקד מעת לעת, בא לנחמו וביקש: "תגיד קדיש על אביך, זה דבר חשוב ביותר".
"כבוד הרב, אין סיכוי!" אמר הנהג. "אני כל היום בנסיעות על הכביש, עובד בשעות לא שעות, ולא תמיד אני נמצא במקום שיש בו מנין. אפילו תפילין אני מניח באמצע הדרך! איך אני יכול להתחייב לומר קדיש שלוש פעמים ביום במשך שנה תמימה?"
אמר לו הרב: "אז תשלם לאדם שיעשה זאת עבורך!"
"היכן אני יכול למצוא מישהו שכזה?"
"תתפלל לקב"ה, והוא כבר יזמן לך את האדם הזה".
מספר ימים לאחר שאותו יהודי קם מה'שבעה' על אביו, נסעו ארבעה אברכים לתפילה בקבר הרשב"י אשר במירון. הנסיעה הייתה ברכב חבוט ומיושן של אחד האברכים, והתשלום התחלק בין כולם.
האברכים הורידו את הכובעים והחליפות, והניחו אותם בתא המטען. במהלך הנסיעה, עצרו להתרעננות באחת מתחנות הדלק, אחד מהם הוציא דבר מה מתא המטען, ולא הבחין שאחד הכובעים נפל ממנו.
בהגיעם למירון, הם פתחו את תא המטען, ואז התברר ה'ברוך': הכובע שנאבד, שייך לאברך הדלפון ביותר מבין בני החבורה! האברך שבעטיו נפל הכובע מתא המטען לא הבחין בכך, ולכן לא חשב שהוא זה שצריך לשלם למאבד את שווי הכובע.
רבנו יונה כותב ב"שערי תשובה" (שער ב אות ג) שאחד הדברים שהקב"ה אוהב הוא אדם שיודע לקבל יסורים באהבה. זוהי הסיבה שעם ישראל נמשלו ליונה, משום שכשם שהיונה פושטת את צוארה לשחיטה ולא מתנגדת, כך גם כשבאים על ישראל יסורים או צרות, הם מקבלים אותם באהבה.
פנה האברך המאבד בתפילה: "ריבונו של עולם! נסעתי למירון להתפלל על פרנסה, ועכשיו גם כובע אין לי. איך אלך להתפלל כך? וכיצד אסע הביתה? מאיפה אני משיג כובע?!"
בינתיים, נהג המשאית הגיע לתחנת הדלק, והנה הוא מבחין בכובע המוטל על הכביש. בדרך כלל הוא לא נהג להרים כובעים, אך הפעם הוא חש דחף פנימי לעשות זאת. הוא הרים את הכובע, וטילפן למספר הטלפון המופיע על המדבקה הפנימית.
"שלום לך, מצאתי כובע בתחנת דלק. זה קשור אליך?"
"זה הכובע שלי", אמר האברך הנרגש. "תודה רבה לך!"
"היכן אתה נמצא עכשיו?" שאל הנהג.
"אני במירון".
"ולאן אתה נוסע אחר כך?".
"לבני ברק".
"תשמע", אמר נהג המשאית. "בעוד מספר שעות אני מגיע לאזור בני ברק. בוא ניפגש בכביש גהה ליד מפעל 'קוקה קולה'".
בשעות אחר הצהריים, עמד האברך בתחנת האוטובוס שבכביש גהה והמתין, כשלפתע עצרה לידו משאית סמיטריילר ענקית, והנהג סימן לו ממקום מושבו לעלות אליה.
"הנה הכובע שלך", אמר לו הנהג.
"זכית לקיים מצות השבת אבידה", אמר האברך.
"בחיים לא זכיתי לקיים את המצוה הזו. זו פעם ראשונה!" אמר הנהג. הוא שקע לרגע קט בהרהורים, ואחר אמר: "אתה יודע מה? משמים זימנו שאפגוש בך. אני מחפש מישהו שיאמר קדיש לעילוי נשמת אבי במשך שנה תמימה".
השיב האברך: "גם לי אין הורים, ולא תהיה בעיה בכך".
"ומה התשלום שאתה רוצה על זה?"
"תן לי כמה שאתה חושב. עשית איתי חסד, גם אני אעשה עימך חסד".
"מכיוון שזה לעילוי נשמת אבי, אני רוצה שזה יהיה באופן מסודר ולא כחסד. אם אתן לך אלף חמש מאות שקל בכל חודש, זה בסדר?"
"זה יותר מבסדר".
הנהג הוציא פנקס שיקים. "יש לך צ'קים לכל השנה!" אמר ורשם שנים עשר צ'קים.
יושב בשמים ישחק
לאחר מעשה, אמר האברך: "באותו זמן שאיבדתי את הכובע, ישבתי ושאלתי: רבונו של עולם – אני הדלפון מכולם נוסע למירון כדי להתפלל, ודוקא הכובע שלי נאבד, כשאין לי כובע נוסף לשבת, וזה הכובע היחיד שלי. למה אתה עושה לי את זה?"
ומה האמת?
רבונו של עולם יושב בשמים וצוחק… "בני יקירי, אני מסדר לך כעת תוספת של אלף חמש מאות שקלים לחודש, ובנוסף שיהיה עילוי נשמה ליהודי שבנו לא מסוגל לומר אחריו קדיש!"
האברך החליט שאם הוא דואג לעילוי נשמת אביו של הנהג, אז יעשה זאת עד הסוף, והוסיף גם לימוד משניות.
כך הפגישה ההשגחה העליונה נהג ואברך שגרים בשני קצוות הארץ ללא כל היכרות מוקדמת.
המוסר השכל מכך הוא כפול: האחד – יהודי צריך תמיד להודות לה', שכן כל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה, גם אם לא תמיד רואים זאת ברגע הראשון. והשני – כל אדם צריך לעשות מאמץ שלא לקבל דברים בדרך של זכות ובכך 'לבזבז' את הזכויות המועטות שבידיו, אלא להשתדל שהדברים יבואו בדרך הטבע, והקב"ה כבר יתן את הברכה. כך אותו אברך הדחוק בפרנסתו, נסע למירון, עשה את ההשתדלות שלו בדרך הטבע, והקב"ה הרעיף עליו טובה וברכה מכיוון שלא היה צפוי
כלל וכלל.
(רבי גואל אלקריף שליט"א – 'שש באמרתך', התודה והברכה ל'יפה נוף' ספרים על טובת העין שנהגו בנו)