הרב ישראל ליוש
"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר י"ט, ב')
פעם בעת טיולו של נפוליון בחוצות פריז, שמע מאחד הבתים קולות בכי. הוא בירר לפשרם של הבכיות, וחייליו סיפרו לו שהיהודים יושבים ובוכים שם על בית גדול ומכובד שנשרף להם לפני כאלפיים שנה…
הגיב נפוליון: "עם שבוכה על בית שנשרף להם לפני אלפיים שנה, אני בטוח שהוא עוד יזכה לראות בבניינו מחדש…"
אך לא רק בבכי יושב עם ישראל ומצפה לגאולה ולבנין בית המקדש, גם הליכותיהם ומעשיהם צריכים להיות ראויים ומוכנים לקראת הגאולה, כפי שזעק המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבא זצ"ל בשיחה בישיבה בזמן מלחמת המפרץ: "האם אנחנו מוכנים למשיח…?!" והסביר: "חלק גדול מסדר יומו של האדם הוא במצב של 'מחכה'… הוא מחכה לאוטובוס. הוא מחכה בתור לבנק. ילד מחכה לבר מצוה שלו. נערה מחכה לחתונתה. זוג צעיר מחכה לילדים. יש מי שמחכה למשרה תורנית… אך השאלה היא כיצד מחכים…? מה תפקידו של המחכה…?
"יש שהחיכיון שלהם מסתכם בדמיון, הם מדמיינים מה יהיה כאשר יזכו בדבר שלו הם ציפו, הנה הוא מוסר שיעור בישיבה… הנה יש לו ילדים והוא משתעשע איתם… כך תיראה חתונתי… ועוד ועוד כל אחד כפרי דמיונו העשיר…
אך כל בר דעת מבין שלא מספיקים הדמיונות. בתקופת הציפייה צריך להכין את עצמנו לקראת מה שאנו מצפים לו. ההכנה היא הציפייה הנכונה ביותר. זהו תפקידו של המחכה, להתכונן טוב ונכון לקראת הדבר הנכסף…
"כך גם מחכים למשיח…" – זעק המשגיח – "'ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך…'
עם ישראל, עם התורה, חי יותר עם המשיח מאשר הוא חי עם העולם הזה, כי כך מחכים למשיח, מכינים את עצמנו במעשינו להיות ראויים לביאתו, ואם כך נחכה לו – סיים המשגיח את שיחתו המאלפת – נקבל שכר אף על החיכיון, שהרי על זה נאמר: 'אשרי כל חוכי לו…'
מענייני הפרשה
פתיחה זו למאמרנו לא נבחרה רק בגלל חודש תמוז, בו אנו עסוקים באבלות על בית המקדש שנחרב ובציפייה לבניינו, אלא גם משום דברי הבית הלוי בעניין חוק פרה אדומה, העוסק במעמדו של כלל ישראל כעם הראוי לגאולה העתידה במהרה בימינו…
המדרש רבה בפרשת בא (יט ב) מביא את הפסוק 'יהי ליבי תמים בחוקיך' ומשווה בין שתי חוקות: חוקת הפסח וחוקת פרה אדומה. ומבאר המדרש שחוקת פרה אדומה גדולה מחוקת הפסח, משום שאוכלי הפסח צריכין לה שנאמר: 'ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת', ומסיים המדרש: 'הוי: כל בן נכר לא יאכל בו'… והדברים דורשים ביאור!
מבאר ה'בית הלוי' (בפרשת בא) שהדמיון בין שתי החוקות, כי שתיהן עמדו לאבותינו להיגאל מגלות, חוקת הפסח גאלה את אבותינו מהגלות הראשונה, גלות מצרים. וחוקת פרה אדומה עומדת לגאול אותנו בגאולה האחרונה לכל הגאולות, כפי שמובא בילקוט בפרשתנו: 'פרה' זו מצרים, 'אדומה' זו בבל, 'תמימה' זו מדי, 'אשר אין בה מום' זו מוקדון, 'אשר לא עלה עליה עול' זו מלכות רביעית שלא קיבלו עליהן עול של הקב"ה… וכל אלו יתבטלו ע"י שריפת הפרה. עוד אי' שם: 'ואסף איש טהור' זה הקב"ה, 'את אפר הפרה' אלו גלויותיהם של ישראל, 'והניח אל מחוך למחנה במקום טהור' זו ירושלים שהיא טהורה…
והדברים מתבארים יותר עפ"י דברי הרמב"ן בריש הפרשה שחוקת הפרה נקראת חוקת התורה היא תורה שבעל פה. ובאמת על ידה עתידין ישראל להיגאל מהגלות האחרונה, שהרי בית ראשון נחרב משום חטא עבודה זרה, ואילו בית שני נחרב משום כת הצדוקים שכחשו באמונה ובקבלת חז"ל בתורה שבע"פ ופירשו התורה כפי שכלם, ועי"ז נחלקו ישראל לכתות כתות ונעשה פירוד בין הלבבות ורבתה השנאה והמחלוקת וזהו שגרם החורבן. וע"כ התיקון לגלות זו היא ע"י לימוד תורה שבע"פ וחיזוק האמונה בדברי חז"ל מפרשי התורה.
אחר שנתבאר הקשר בין החוקות, בהיות שתיהן סיבות לגאולה, כותב ה'בית הלוי', נבין אף את דברי המדרש שחוקת הפסח צריכה את חוקת הפרה, שהרי נאמר בהגדה של פסח: 'אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו משעובדים היינו לפרעה במצרים', ומפורסם הביאור שאם היינו שוקעים עוד בטומאת מצרים, לא היה מקום להיגאל עוד לעולם, כי המצרים בשעבודם החטיאו את ישראל באונס עד ששקעו בעבירות ובטומאת מצרים מאוד מאוד, והקב"ה בחסדו הגדול הוציא אותם משם לפני שישקעו לגמרי ולא ישאר אצלם רושם קדושה כלל ממה שירשו מאבותיהם, ולא יוכלו להיגאל לעולם בגאולה אחרת. נמצא שגאולת הפרה גדולה מגאולת הפסח, שהרי כל מה שנגאלו ישראל בגאולת הפסח היא גלות מצרים, היה כדי שיוכלו להיגאל בגאולה השלמה והאמיתית היא גאולת הפרה, הגאולה העתידה.
מעתה נבין את סיום דברי המדרש: 'הוי: כל בן נכר לא יאכל בו', משום שפסוק זה עוסק בישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, ואכן שונה מצות הפסח משאר מצוות התורה שאף ישראל שחטא עדיין מחויב בהן, משום שבן נכר אין לו חלק בגאולה עתידה, וכיון שאין לו חלק בעיקר, אין לו אף חלק בנצמח מהעיקר, היא גאולת מצרים שהיתה הכנה, תחילה וראשית לגאולה העתידה.
כמו הרב מבריסק
על אופן הציפיה לגאולה נוכל ללמוד ממה שסיפר מרן ה'חפץ חיים' זי"ע…
משלחת מכובדת של פרנסי העיר 'בריסק' דפקה על דלתו של מרן הגאן רבי יוסף דוב הלוי סולבייצ'יק ובפיהם בקשה חשובה: "רוצים אנחנו שכבוד הרב יבוא לעירנו ויישב על כס הרבנות..!", לא היתה זו הפעם הראשונה שבאו פרנסי העיר וביקשו זאת מרבי יוסף דב, ואף בפעם הזאת כבפעמים הקודמות, סירב רבי יוסף דב להיענות לבקשתם…
אך הפעם הם לא התייאשו, הם ניסו שוב ושוב לשכנע את רבי יוסף דב שיסכים וישכון בפאר ובכבוד בעירם: "רבינו… אל נא תשיב פנינו ריקם… אנחנו מתחננים בכל לשון של בקשה… עירנו זקוקה לך…!"
"אבל כבר אמרתי לכם פעמים רבות" – טען לעומתם רבי יוסף דב – "שמאז עוזבי את העיר סלוצק, גמרתי אומר בליבי שלא אכהן יותר כרב באף עיר אחרת…!"
ראש הקהל בכל זאת לא התייאש וניסה לשכנע את הרב בפעם האחרונה: "רבי, כיצד הנך יכול לסרב לבקשתנו? הלא עשרים וחמישה אלף יהודים מצפים וממתינים לך בכליון עינים…!"
רבי יוסף דב שמע את הדברים, ותיכף ננער ממקומו וכל גופו הזדעזע, פניו נעשו חיוורות והוא קרא לעבר הרבנית: "הרבנית…! אנחנו נוסעים לבריסק… כיצד אפשר לסרב לעדה קדושה ולהניח להם להמתין ולצפות כל כך…!"
ובכל עת אשר היה הסבא קדישא מרן ה'חפץ חיים' זי"ע מספר את הסיפור הזה, היה נאנח ואומר: "תארו לעצמכם אם הרב מבריסק נרעש כל כך לשמוע שעשרים וחמישה אלף יהודים מצפים בציפיה דרוכה לבואו, והוא השתכנע לבוא למרות סירובו העיקש פעמים רבות, מדוע, אם כן, המשיח אינו נרעש מההמתנה והציפיה של רבבות עמך בית ישראל, המתחננים בכל יום בלב קרוע ומורתח לבואו…?!
"אין זה אלא" – הסביר ה'חפץ חיים' בכאב – "לדאבוננו אנחנו לא מחכים באמת למשיח, אנחנו אומרים 'כי מחכים אנחנו לך…' אבל זהו מהשפה ולחוץ, ליבנו בל איתנו, הוא יבש ואינו מצפה באמת…
"אילו היינו ממתינים ומצפים באמת ובתמים למשיח, כפי שהמתינו תושבי העיר בריסק לרבי יוסף דב, לבטח היינו נגאלים מזמן…"
אל תחכה למשיח
"הייתי ילד קטן כאשר פרצה השואה" – כותב הגאון רבי עזריאל טאובר זצ"ל – "ה' ברטב רחמין הציל אותי מהגיהנום הנאצי, ושם אותי על אדמת אמריקה, שם בחסדי ה' זכיתי להסתופף בצילו של הגאון הגדול רבי חיים מיכאל דב וייסמנדל זצ"ל ראש ישיבת נייטרא, הוא היה בעבורי דוגמא אישית לאמונה וביטחון מורי ורבי איבד את כל משפחתו בשואה, ואם כל זאת הוא לא התייאש, הקים בית חדש, קנה קרקעות מחוץ העיר ניו יורק, בנה ישיבה לתפארה בתוככי אמריקה והרביץ תורה לעדרים.
"זכורני שפעם כעשר שנים אחרי השואה, אמר בשיעורו: "רבותי מוכרח אני לומר לכם דבר מה. אוי לי אם אגיד, ועוד יותר אוי לי אם לא אגיד. נראים אתם כיושבים על המזוודות בשדה התעופה ומחכים למשיח שיגיע בטיסה הבאה… אם זאת צריכה להיות הגישה, מדוע המשיח לא הגיע לפני עשר שנים…?
אמנם אגיד לכם כיצד אתם צריכים להראות… כותב ה'חתם סופר' שמצד אחד צריכים לבטוח במשיח בעניינים הגשמיים, לא לדאוג דאגת מחר ולחשוב שהמשיח מגיע מחר, אבל מצד שני כאשר באים ללמוד תורה וכאשר עוסקים בעניני עבודת ה' צריכים לחשוב שהמשיח יבוא בעוד חמישים שנה, בעוד מאה שנים.
צריכים לבנות ולהכין תורה ולדאוג לדורות הבאים. ובכן, צעק לעברנו הרב: 'תפתחו את המזוודות שלכם ותתחילו לבנות לנכדים ולנינים שלכם!'"
"אודה על האמת" – כותב הרב טאובר – "בזמנו לא הבנתי את דברי מורי ורבי, הייתי אוד מוצל מאש התופת הנאצית, מה שהחזיק אותי כל שנות נידודי בארצות הניכר זה האמונה בביאת המשיח בכל רגע, והנה רבי אומר לי לא לחשוב שהמשיח יבוא מחר ולדאוג לנכדים ונינים…
"אמנם דברים הללו נחרטו בתודעתנו ואם לא הייתנו פועלים כפי מה שהורה לנו רבינו להתחיל כבר אז לבנות את החורבות, כיצד היה קם דור של יראים ושלמים כפי שהוא נראה היום?!
"על דרך זה ישנם אנשים מתעוררים לאמונת המשיח, מתבוננים בסימני הגאולה המתגלים בימינו ו… יושבים על המזוודות, מחכים לעוד סימנים ומחכים שהמשיח כבר יבוא, אך כאמור לא זו הדרך… אין הצפיה צריכה להביא לחיסרון והעדר אחריות שכבר פטורים אנו מלהשקיע בתורה ועליה רוחנית, אלא אדרבה היא צריכה להיות מקור להשראה ומחויבות לבנות את עצמנו בלימוד התורה, השקפת יהודית ודקדוק המצוות…