'הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים' (במדבר יט,יא). בפרשת חוקת תרצ"ט היתה הבר מצוה של רבינו הפני מנחם זי"ע. והרה"ח ר' יוסף מאיר זיידל ז"ל סיפר את שהיה בטיש, שהרבי האמרי אמת זי"ע ישב כשבנו חתן הבר מצוה לידו, הרבי פתח בפסוק זה 'הנוגע במת – וטמא', הנוגע 'א ריר' (א נגיעה), כאן נגע הרבי בכתף בנו והדגים נגיעה, ואעפ"כ בנגיעה קלה כזו 'וטמא שבעת ימים'. ומדה טובה מרובה, תפילין פון אייברשעטן א איד וואס טוט דאס אן אויפן קאפ – תפילין של ה', כשיהודי מניח אותן על הראש, וכאן החווה האמרי אמת על ראשו והיקפו בשתי ידיו כמניח תפילין של ראש – ווערט עהר נתקדש (הרי הוא מתקדש), כי אם נגיעה כה קלושה במת מביאה חלילה טומאה, מדה טובה מרובה, נגיעה ואחיזה בתורה מטהרת 'אמרות ה' אמרות טהורות'. וכמו ששמעתי בשם הגאון ר' דוד אולבסקי ז"ל על השאלה הידועה למה רבי עקיבא שחזר לאחר י"ב שנה והיה כבר ליד הבית אעפ"כ כששמע אותה אומרת שמצידה יכול הוא ללמוד עוד י"ב שנה, חזר תכף לבית המדרש ולא נכנס אפילו לומר שלום. למה?
ויש מתרצים כי ידע שהרבה ממה שמצליח בתורה הוא מכח המסירות נפש והתפילות שלה, ממילא אם יכנס עתה הביתה, והיא תראה מהחלון את י"ב אלפי התלמידים שלו, או שיספר עליהם, הנה אף שיגרם לה שמחה עצומה ובודאי תאמר 'נשמת', מכל מקום עתה כבר תתפלל פחות, והמסירות שלה לתורה תיחשב פחות, שהרי עתה מקריבה היא עבור 'התנא האלקי רבי עקיבא', לכן לא נעצר אלא חזר לבית המדרש, בכדי שתמשיך לבכות, ותמשיך למסור נפשה עבור התורה, וכך יתלווה אליו עוד ועוד סייעתא דשמיא.
אבל הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל תרץ את תירוצו הידוע שרבי עקיבא ידע שי"ב ועוד י"ב זה לא כ"ד, ולכן חזר תכף לבית המדרש בכדי שיהיה כאן רצף של כ"ד ולא של י"ב ועוד י"ב.
ואמר על כך הגאון ר' דוד אולבסקי שאותו דבר יהודי שהולך למלאכתו, לפרנסתו, ועובד ח' שעות רצוף, יכול הוא לקטוע את הרצף הזה שלא יהיו כאן שמונה שעות עבודה, רק ארבע ועוד ארבע, או שתים ועוד שתים ועוד שתים, וזאת על ידי שיקטע את רצף העבודה עם דקת לימוד, עם הפסקה קצרה לשנן את שיודע, נכון שהקבלה הזו היא רק נגיעה בתוה"ק, רק פסיעה קטנה לכיוון התורה, אבל היא מביאה הרבה הרבה קדושה.
אדם חושב שרק לעשות דברים גדולים עבור התורה זה נחשב אצל הקב"ה, אבל ממש לא, כמו שנגיעה קלושה במת מביאה טומאה, טומאה חמורה, שבעת ימים, כך נגיעה אפילו קלושה בתוה"ק, בתפילה, קבלה קטנה שכמעט לא נרגשת, אבל היא קבלה, ומביאה הרבה קדושה ושפע מלמעלה.
גם מי שלא טועם טעם בגמרא, שאינו מבין, ולומד ללא חשק, אעפ"כ כמו שנגיעה קלה ביד של השני, לא נותנת לאדם הרגשה כלל, שכן רק אם גם לוחץ את ידו ונוגע ממש אז מרגיש שנגע, אבל נגיעה קלילה בלבד לא מעבירה שום תחושה והרגשה, אעפ"כ הנגיעה הזו במת מטמאת, ומדה טובה מרובה שנגיעה בתוה"ק אפילו באופן שאינו מרגיש דבר, שלומד ואינו מבין דבר, לומד הוא את התורה כחוקה חקקתי – ללא טעם, אעפ"כ זוכה לטהרה, וגורם בכך גם שלא יחיה ברצף של שקיעות בעניני חול, וזה בעצמו דבר שמטהר ומעלה את האדם שלא להישקע לגמרי בעניני חול.
ענין זה שאפילו נגיעה בלבד בתורה מטהרת, וגם אם האדם כולו נשחק, כל עוד נשארת בו אחיזה למשהו מן התורה, יכולה אותה נגיעה למשותו ולהחזירו למוטב, יומחש יותר עם המעשה הבא אותו סיפר הרה"ח ר"י גולדברגר שליט"א על סבו מגיד המישרים רבי בן ציון ידלר זצ"ל:
זקני המגיד הירושלמי זצ"ל היה נוהג לדרוש דרשת התעוררות מידי יום רביעי לפני תפילת מנחה בשטיבלאך של 'ישועות יעקב' בשכונת מאה שערים. תושבי האזור הגיעו בהמוניהם להאזין לדבריו חוצבי הלהבות.
זכורני, כי באחת הפעמים שרר חום ושרב כבד ביותר וכמעט אף אחד לא יצא לרחוב, אם לא למקרה דחוף ביותר. למרות השרב הכבד החליט סבי זצ"ל לצאת לדרשה. סבתי ע"ה הפצירה בו לבל יצא מביתו למסור את הדרשה מחמת החום הכבד, ומה גם שללא כל ספק איש מבין המשתתפים לא יגיע לדרשה. באותם זמנים לפני שבעים שנה עוד לא היה מושג גם של 'מאווררים'.
אך סבי זצ"ל ענה כי על 'דרשה קבועה' לא מוותרים בשום אופן, יהיה אשר יהיה! וזאת יש לדעת, כי הוא לא היה אדם בריא כלל. פעם הגיע אחד הרופאים לבדוק את מצב בריאותו ויצא מהתפעלות, איך אדם כה חולה מתפקד וחי? ואף התבטא כי לדעתו הוא 'הימל מענטש' – 'איש שמיימי', כי בגדרי הרפואה אין כל הסבר לתפקודו היומי.
כמובן שהחליט לא לוותר על דרשתו, חבש את המגבעת והלך במסירות נפש ל'ישועות יעקב'. בשעה שש החל לדרוש על בימת בית הכנסת, כשאף אדם לא נכח בבית הכנסת! אך הוא דרש כהרגלו תמיד, בלא להפנות מבטו עם מאן דהוא הגיע או לא. למרבה הפלא, מחוץ לבית הכנסת עבר בחור ממשפחה חרדית שירד מדרכו ל"ע, והנה הוא שומע דרשה חוצבת להבות אש. הבחור שהסתקרן מי הוא הדרשן, הביט דרך החלון, והנה הוא רואה רב זקן הדורש בהתעוררות עצומה, כשאף אחד אינו נמצא בבית הכנסת!
הבחור הרהר, מה קורה לדרשן, האם הוא עיוור? או שמא יצא מדעתו ל"ע, כשהוא דורש עבור כסאות ריקים? הבחור נעמד משתומם מול המחזה ותוך כדי עמידתו בחלון שמע וקלט דיבורים מהגה"צ זצ"ל הזועק מנהמת לבו שיהודי נשאר בכל מצב שהוא יהודי, ואפילו אם הוא שרוי בזמנים קשים שאין לו שייכות עם תורה ומצוות והיצר מתגבר עליו, תמיד עליו לדעת כי אפילו בנגיעה קלושה 'כי לא ידח ממנו נידח' וכי יש תקוה לנפש הישראלית בכל מצב!
הבחור נשאר מאובן על מקומו, מאזין בשקיקה לדברי החיזוק כשהוא מרגיש כביכול מדבר אליו ועל מצבו האישי בו שרוי, שהפסיק לשמור תורה ומצוות, רח"ל. דיבורים טהורים אלו הרעיפו אליו טללי תחיה והתעוררות בנפשו ובמצבו הרוחני הירוד, בתום הדרשה ניגש אליו ואמר: הדברים ששמעתי עתה חלחלו לליבי עמוק וגרמו לי לזעזוע רוחני, על כך שבכל מצב יכול האדם לתפוס את עצמו, ואפילו כשנשארה נגיעה קלושה בלבד, יכול הוא לחזק ולהדק הקשר, ועל כן החלטתי על אתר לשמור תורה ומצוות! לאחר מכן ביקש הבחור הדרכה ממגיד המישרים זצ"ל, וזכה להתקרב אליו שנים רבות
(מתוך 'להתחזק' בשלבי עריכה מבית 'כי אתה עמדי' על אמונה, הודיה ועוד / 053,31,31,700).