הרב צבי גטקר
"וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח" (במדבר ט"ז, י"ט)
"הלך אצל השבטים ופתה אותם… אלו באין ונוטלין כל הגדולות, לו המלכות ולאחיו הכהונה" (רש"י)
קרח טען את טענתם הפשוטה של בעלי המחלוקת בכל גבעה ויישוב, הלא היא טענת ה'פרוטקציות'…
אכן מהי באמת התשובה לטענתו של קרח, כלומר ודאי שהתשובה כי הכל היה על פי השם, וכל עם ישראל ראו עין בעין במצרים ובמעמד הר סיני ובמדבר כי משה הוא איש האלוקים – שלוחו של ה'. אבל בכל זאת היכן היא נקודת העיוות בעצם המחשבה הזו של קורח.
הדבר יובן על ידי משל: היו הייתה ארץ נפלאה, שבה מלך מלך רם ונכבד. למרות שבנו בכורו של המלך היה עולל רך בשנים, לא הפסיק המלך לחשוב כיצד בנו יורש העצר הטבעי, ישתלב הוא בעתיד בהנהגת המלוכה.
המלך נוכח לראות כי רמת החינוך במדינתו נמוכה מאד, ושבנו – המלך לעתיד – משתובב לעת עתה עם שאר הילדים בני גילו, אשר הינם בערים ונטולי השכלה בהתאם לרמת החינוך הנמוכה, במדינה.
החליט המלך כי עליו לעשות מעשה וציווה על שר החינוך להקים בית ספר מיוחד עם דגש למדינאות שבו ילמדו ילדים מחוננים בלבד, בני המעמד הגבוה ובני תרבות אצילית כאשר גם בנו יהיה ביניהם. אט אט גדל הנער ובמקום לימודיו המשובח ספג השכלה וערכים, וכן גינוני נכבדות כיאה לבנו של מלך.
ויהי כי גדל הנער ולצד זאת כבר המלך בא בימים, החליט המלך כי הגיע הזמן להכתיר את בנו ליורש העצר הרשמי. טקס גדול נערך, ובו כולם ענו כאחד, יחי המלך.
בתום הטקס קרא המלך לבנו והפקיד בידיו את כל סמכויות המלכות ואף ציווה עליו להבריא את הממלכה ולהחליף את השרים אך ורק בכאלו שראויים לתפקיד. בן המלך מטבע הדברים פנה לחבריו מספסל הלימודים בבית הספר המיוחד למחוננים ומינה אותם לשרים החדשים בבית המלך.
עברה תקופה קצרה, והנה הפגנה גדולה התארגנה בשערי הארמון. המלך שלח לברר על מה יצא הקצף, ומהרה חזרו לדווח כי המפגינים טוענים לאפליה, המלך ממנה בעלי משרה רק מי שלמד בבית הספר למדינאות שבו הוא למד, רק את חבריו לספסל הלימודים ..
כיון שכך יצא בן המלך אל ההמון והסביר להם: נתיני, את טובתכם אני רוצה, ולכן אני ממנה רק מי שמוכשר והוכשר לכך.
סיים בן המלך את דברו במשפט המחץ: טעות בידכם! לא בגלל שהם למדו איתי הם שרים, אלא כדי להיות שרים הם למדו איתי.
למה הם אחים
שלוש נשמות קדושות היו צריכות להגיע לעולם: משה ואהרון ומרים. המקום לגידול נשמות כאלו הוא אך ורק בבית הקדוש של עמרם ויוכבד. כלומר: לא בגלל שהוא אח שלו הוא הכהן, להיפך בגלל שהוא צריך להיות הכהן – הוא אח שלו…
לכשתבדוק ותתבוננן, כן הוא הדבר בכל טענות ומענות שיש, הטענה והעניין מדויק ונכון. אף אחד בדרך כלל, בכל ויכוח חשוב ככל שיהא, לא ממציא עובדות, הנידון הוא רק סדר ההשתלשלות, שלטענת בעל המחלוקת גורם לו עוול, והאמת הפוכה.
מכל מחלוקת שהיא, שני הצדדים מפסידים וניזוקים. מכל מריבה, ונידון סוער, כולם יוצאים נפסדים. כי אם יכלו להתעלות מעט מעל האמביציות, היו מבינים שהנזק בעצם הזמן והכוח שניצרך לוויכוח הניטש, עולה על כל תועלת שחישבו להשיג באמצעות., שהרי כשנזקק את הדבר, הוויכוח ביניכם הוא מינורי, בסך הכל מה קודם למה, מהי הסיבה ומה התוצאה וכדו'.
פקח שונא בצע
גדולי התורה, שמצליחים להתעלות מעל הרגשות המטשטשים, לא מתבלבלים, ולעיתים אף יודעים להשתמש בסוד הזה, לצורך התורה, כפי שרואים בסיפור הבא.
ישיבת וולוז'ין, סבלה רבות מ'מפקחי' המדינה, אשר דרשו לראות בביצוע גזירת לימודי החול, לימודי שפת המדינה, ע"י הישיבה, בכל פעם ניצלה הישיבה בדרכים שונות, לפעמים אף נסגרה לתקופה מחמת כך. היתה זו התמודדות, שכמובן ברוב הפעמים נפתרה ע"י שוחד ושלמונים.
בוקר אחד הופיע בשערי הישיבה המפקח הקשוח ביותר, שמי שרק מעז להציע לו משהו שמזכיר שוחד, הוא פשוט מיד מגיש נגדו תלונה במשטרת העיר ומענישים אותו כיאות. סוג של איש עקרונות יהיר, שאין הרבה מה לעשות נגדו. בהנהלת הישיבה קיבלו את פניו ברגש קודר, מה יהיה?
אך ר"מ הישיבה החדש הגאון רבי חיים סולובייצ'יק, ביקש כי יתנו לו סכום כסף נכבד בכדי לשלשל לידיו של המפקח, לשם מצוות שוחד..
מנהלי הישיבה ממש התחננו לרבי חיים, על תעשה את זה, אתה גם תיענש, וגם יגרם חילול ה' ונזק, בכל מוסדות המדינה ידברו כי ראש הישיבה החדש של וולוז'ין נתן שוחד..
אך רבי חיים בשלו, אל דאגה, אני אמצא את הדרך לשלשל לידיו את השוחד הכל יהיה בסדר.
בלב כבד נתנו מנהלי הישיבה לרבי חיים את הסכום, ובפקודתו הודיעו למפקח הנכבד, כי ראש הישיבה החדש מבקש ממנו שיסור אל משרדו.
לבינתיים מיהר רבי חיים לביתו, ואף שימים של אמצע הקיץ היו הימים, ובחוץ בער החום, לבש את כל בגדי החורף הכבדים שלו, מגפים, מעיל, צעיף, כובע קוצ'מע מצמר גס, ועוד אי אילו פריטים שמי שהולך איתם ביום חם שכזה, הרי מראהו המסורבל מעלה חיוך.
וכך אכן קרה, כשרבי חיים נכנס אל החדר, לא יכול היה המפקח לכבוש את צחוקו, ושאל לפשר הלבוש המוזר של ראש הישיבה.
אך רבי חיים ענה לו ברצינות, כי על אף שחם כל כך בחוץ, הרי שיש לו מידע ברור על כך שהולך לרדת גשם סוער הערב, ולפיכך הוא מתלבש כיאות.
לשמע הדברים צחק עוד יותר המפקח, ואמר לו ומניין המידע הבלתי אפשרי הזה הגיע אל כבודו, ורבי חיים השיב ברצינות תהומית כי זקנתו נוחה עדן הופיעה הלילה בחלומו, ובו סיפרה לו בין השאר את הסוד הזה, כי הערב לפתע יתקדרו השמים וירד גשם.
המפקח הגיב בזלזול כמובן, אך רבי חיים עמד על כבוד חלומותיו, והודיע כי הוא מוכן להתערבות כספית כי כך יהיה, והמפקח נענה להתערבות, וחישש קל לחצו שניהם ידים והודיעו על התערבות בסך נכבד ביותר של מאה רובלים!
דיברו עוד מעט, וסיכמו כי יפגשו בערב לצורך סיום ההתערבות.
המפקח יצא שמח וטוב לב, לא בכל יום נופל לידיו יהודי טיפש המוכן להתערב על חלומות סבתא בסכומים נכבדים.. ואכן בערב בא המפקח שקיבל מידיו של ר' חיים את סך ההתערבות.
מיד לאחר מכן, בפגישה עם הנהלת הישיבה שזומנה מיד, מצא לפתע המפקח את הדרכים איך לאזן בין גזירות הממשלה וצרכי הישיבה.. ובא לציון גואל.
הפיקחות הגדולה של רבי חיים אינה דווקא הדרך לגרום למפקח לקבל כסף, אלא ההבנה, כי כך עובדת נפש האדם, אין וויכוח אמיתי, ולא נידון רציני. העניין הוא פרשנות, כשהמפקח ירגיש בידיו את השלמונים, אף שהוא בטוח כי קיבל אותם בדין מיהודי טיפש, הכל ישתנה, הפרשנות שלו לדברים כבר תתרכך ותשתנה, והכל יבוא על מקומו בשלום.
וכמו בכל המקרים, האמת היא הפוכה לגמרי, מי הוא הטיפש ומי החכם…