"וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר ט"ז, ג')
פרשתנו מתארת כיצד קורח ועדתו ביקשו לעצמם כהונה, ומשה רבנו השיב להם במילים הבאות: "שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי. הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה" (במדבר טז, ח-י).
על פניו, טענתו של משה רבנו מעוררת פליאה עצומה. הרי משחר נעורינו מחנכים אותנו לשאוף לגדלות בלי גבולות. אדם שאינו שואף לגדלות, לא יהיה אפילו אדם קטן. ואם כן, מה פשר התביעה על קורח שלא הסתפק בקטנות וביקש להגיע למחוזות הגבוהים ביותר בעבודת ה'?
יתרה מזו, יש הסבורים כי שאיפתו של קורח נבעה מרצון להשיג כבוד ומעמד, אך עלינו לדעת כי הזוהר הקדוש אומר, שלעתיד לבוא שאיפתו של קורח תתגשם והוא יכהן ככהן גדול. ואם לא היתה זו שאיפה שמקורה בקדושה, לא היה שייך שהיא תתקיים בבוא הגאולה!
ואכן במדרש (במדבר רבה יח, יח) מבואר שמשה רבנו נתבע על שאמר לקורח ועדתו: "רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי", שבעקבות כך אמר לו הקב"ה: "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו). ומכאן אנו למדים שהיה שורש אמת בתביעתם של קורח ועדתו ובשאיפתם לזכות בכהונה כדי להשיג גדלות רוחנית.
שאיפות כבירות
היסוד העולה מהדברים הוא, ששאיפה לגדלות היא דבר מחויב, ומי שאינו שואף לגדול – נותר קטן במשך כל חייו. אולם כל עוד האדם שואף להגיע למטרה נמוכה, הוא מרגיש שביכולתו להשיג אותה בתנאים הקיימים, אבל כשאדם שואף לגדולות, הוא מתחיל לחשוב כיצד לשנות את נסיבות חייו כדי ליישם את מטרותיו. בנקודה הזו היתה הטעות של קורח ועל כך הוא נתבע משמים.
בלבו של קורח שכנו שאיפות אדירות וכבירות. הוא ביקש להשיג קרבת אלוקים ברמה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה עלי אדמות. מתוך כך התעוררה בלבו המחשבה: 'הרי אני רק לוי, שעומד על הדוכן ומזמר, בזמן שהכהנים הם אלו שמקריבים את הקרבנות לריח ניחוח לה'. התפקיד הצנוע שלי לא יכול להביא אותי לפסגות של קרבת אלוקים, אין לי מספיק אמצעים כדי להעפיל למקום הגבוה אליו אני שואף'.
מתוך תפיסה זו, בא קרח למשה ואהרן ואמר להם: "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'".
אך בנקודה הזו היתה הטעות החמורה של קורח, וטעות זו צריכה להידרש יפה וללמד אותנו כי כל אדם צריך לשאוף לגדלות, ויכול להגיע לגדלות בלי שום תנאים מיוחדים ונדירים. התנאים היחידים שהאדם צריך כדי לגדול, הם הנסיבות והיכולות שאלוקים נתן לו ביום לידתו. המשפחה שבה הוא נולד, החברה בה הוא גדל והכישורים שניתנו לו משמים, הם מרחב הצמיחה הטוב ביותר עבורו להשגת גדלות וקרבת אלוקים.
בית מדרש לוהט כאש
רבי ראובן פיין זצ"ל היה גאון עולם, מגידולי הפאר של ישיבת מיר בשנחאי. תחילה הוא כיהן כראש ישיבת "בית מאיר", ולאחר מכן עבר לארצות הברית ושימש כראש ישיבת "תורה ודעת".
במלחמת העולם השנייה, כשהצורר הנאצי איים לכלות את כרם ישראל, נמלטו מאות בחורי ישיבת מיר לשנחאי. הם זכו להינצל מן התופת, אך גם בשנחאי הם לא ליקקו דבש. יפן היתה בת בריתה של גרמניה, וכנתינים זרים בארץ אויב, היו בחורי הישיבה נתונים כל העת בסכנת מוות.
לימים תיאר רבי ראובן את תנאי החיים המסוגפים בישיבת מיר בשנחאי. בתקופות הקיץ שרר בשנחאי חום כבד שנע בין ארבעים לחמישים מעלות. בנוסף לכך, הוחל בשנחאי חוק האפלה, ובשעות הלילה נאלצו הבחורים לכסות את כל חלונות בית המדרש ביריעות כהות, וללמוד לאור לוקסים בוערים, שהוסיפו לחום הלוהט ששרר בבית המדרש ממילא.
בחורי הישיבה ישבו בבית המדרש כמו בתוך מדורה, כשהזיעה ניגרת מגופם כמים. הם היו עוטפים את הגמרות במגבות וחושפים בכל פעם רק שורה אחת, כדי שהספרים הנדירים שהושגו בעמל רב לא יתרטבו ויצאו מכלל שימוש.
28 מגבות
שנים רבות לאחר מכן, מסר רבי ראובן שיעור על יסוד נודע שרבי חיים מבריסק מחדש בסוגיה מסוימת במסכת כתובות. כשאחד מבני הישיבה ניסה להתווכח עמו אודות הגדר הנכון בדברי רבי חיים, תיאר רבי ראובן את מסירות הנפש בה עמל על הבנת הדברים על בוריים בימי בחרותו.
"במלחמת העולם השנייה, כשלמדתי בישיבת מיר בשנחאי, היו לנו שמונה מיליון ערלים, ורבי חיים אחד… בכל הישיבה כולה היה כרך בודד של חידושי רבי חיים מבריסק, וכיון שכל התלמידים חשקו ללמוד בו, נערכה תורנות מסודרת וכל אחד זכה לעיין בספר הנדיר במשך זמן קצוב שנקבע מראש.
אני זכיתי ברבי חיים באחד מלילות השבת, מהשעה שש בערב ועד תפילת שחרית. דא עקא שדווקא בשבתות עמדה בפנינו התמודדות מיוחדת במינה. כדי להגיע מהפנימייה לבית המדרש, נדרשנו לעבור דרך מחנה צבאי ולהציג תעודות מזהות. בשנחאי לא היה עירוב כמובן, והיה אסור לטלטל את תעודות הזהות. בעקבות זאת נאלצנו לשבת כל השבת בבית המדרש המהביל והמחניק. מי שרצה לנוח קצת בשבת יכול היה להניח את ראשו על הסטנדר ולנמנם קמעא, אבל קשה היה לתפוס שינה של ממש בבית המדרש הלוהט. ניתן לומר שכמעט ולא ישנו בשבתות.
בליל שבת הגיע, כאמור, תורי לקבל את הכרך הנחשק של חידושי רבי חיים. בית המדרש בער כאש, אבל לא יכולתי לוותר על הזמן שלי במחיצת רבי חיים מבריסק. באותו הלילה הזלתי את חלבי ודמי על הבנת דברי רבי חיים. עשרים ושמונה מגבות נספגו בזיעה שזלגה מגופי, אבל בשבת בבוקר הבנתי את דברי רבי חיים לעומקם".
בישיבת מיר בשנחאי שררו תנאים פיזיים נוראים: פחד מוות, רעב מחפיר וחום אימים, אבל דווקא בנסיבות הקשות הללו צמחו תלמידי חכמים עצומים וגדולי עולם.
רבי נחום פרצ'וביץ זצ"ל, שגם הוא היה מניצולי שנחאי, סיפר כי היתה תקופה בת שלושה ימים שבה לא הגיע אוכל לפיהם של תלמידי הישיבה. כאשר הוא נשאל: "מה אכלתם?" השיב: "אכלנו רשב"א!"
רבי נחום סבל במשך שנים ממחלות קשות, אבל גם כשהיה על ערש דווי, לא פסק פומיה מגירסא. הוא לא חדל אף לרגע מלעסוק בתורה.
דווקא בתנאי החושך בהם גדלו גדולי עולם אלו, הם הפכו למאורות שהאירו את העולם בתורתם.
פסק גורלי בגרם המדרגות
באחד הימים שלח רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל לרבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל שאלה אודות כשרותו של גט מסוים. היתה זו שאלה סבוכה שנגעה להיתר חמישים ממזרים. כשרותה של משפחה שלמה, על בניה ונכדיה, היתה מוטלת על כף המאזניים ותלויה בפסק הגורלי שיצא מפיו של הרב אלישיב.
השליח הגיע להציג את השאלה בעת שרבי יוסף שלום החל לרדת בגרם המדרגות היורד מבית הכנסת "אוהל שרה". לתדהמת השליח הספיק רבי יוסף שלום לשמוע את השאלה, לחתוך פסק מנומק ובהיר ולהתיר את המשפחה עד שסיים לרדת במדרגות.
כאשר שמע רבי שלמה זלמן את הפסק והנימוק אשר נחרצו בהרף עין תוך כדי ירידה במדרגות, הוא אמר בהתרגשות כי מזמן ה"חתם סופר" לא קם בישראל פוסק כה מהיר בהלכותיו.
על פניו היינו סוברים שהרב אלישיב גדל בתנאים האופטימליים, שהבטיחו את צמיחתו לגדול הדור הבא. אולם מי שמכיר את קורות חייו יודע כי ההיפך הוא הנכון. רבי יוסף שלום הגיע לעולם לאחר שהוריו ציפו לבן במשך שבע-עשרה שנה. למותר לציין כי לילד שנולד לאחר שנות ציפייה כה רבות, יש את כל הפוטנציאל לגדול מפונק ורכרוכי, שאין לו את כוחות הנפש להסתגף בלימוד תורה.
בנוסף, הוא נולד עם מום בליבו, שגרם לו קשיי אכילה וחולשה שליוותה אותו כל ימיו. כשהיה בן שלושים, אמר הרופא לבנותיו כי אין סיכוי שאביהן יכניס אותן לחופה. בכל יום היו הבנות המודאגות מודדות את דופק הלב החלש של אביהן, כשהן בטוחות כי יכנסו לחופה כיתומות. איש לא העלה בדעתו שרבי יוסף שלום עתיד לחצות את גיל המאה. לו היה נותר בחיים עוד חודשיים בלבד, היה זוכה לחבוק את הנכד של נינו!!!
רבי יוסף שלום ניחן מילדותו בביישנות שאין כמותה. הוא היה כל כך ביישן עד שלא היה מסוגל ללמוד בתלמוד תורה במחיצת ילדים בני גילו. בעקבות זאת, לא נותרה ברירה והוא נשאר בביתו ולמד תורה מאביו. מילדותו היה חי בבדידות כה נוראה, עד שהוא עצמו התבטא ואמר שאדם אחר שהיה חווה בדידות כשלו, לא היה מסוגל להישאר בחיים!
על פניו לא היה לו שום סיכוי לצמוח לפוסק הדור, אבל האמת שדווקא הקשיים החריפים שליוו אותו מילדותו – הם שנתנו לו את התנאים הטובים ביותר לגדול בתורה. הוא סבל מקשיים באכילה ולכן לא בזבז יותר מידי זמן על ארוחות. הוא גדל בבדידות ולכן לא בזבז את זמנו על פטפוטים ועדכונים, וכך הוא הפך לפוסק הדור שהאיר את העולם בתורתו ובפסקיו.
מסר לדורות
את המסר הזה הנחיל משה רבנו לקורח ועדתו באומרו: "הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה'… וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה". הקב"ה נתן לכם תנאים של לוויה, קחו את התנאים האלו ותצמחו איתם.
גם אם נראה לכם שקיבלתם משמים כלים חלשים, גם נראה לכם שאתם שרויים בחשכה – קחו את הכלים הללו והפכו אותם לאור גדול. קחו את הכלים שקיבלתם ואיתם ובאמצעותם תצמחו ותעפילו לפסגות רוחניות אדירות.
יהודי צריך לדעת שכל סיטואציה בה הוא נמצא, מהווה הזדמנות לצמיחה מחודשת. המצב בו הוא נמצא, המשפחה בה הוא נולד וכל הנסיבות המקיפות את חייו – הם התנאים היחידים שבהם עליו לגדול ולהתפתח.