"וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו" (במדבר ט"ז, ה')
מורי-חמי שר התורה רבי חיים קנייבסקי זצ"ל סיפר לי לא אחת, כי ראש הישיבה הרב שך זצ"ל היה אומר על אביו ה'סטייפלער' זצ"ל: "שכינה מדברת מתוך גרונו". כי אכן כל מי שנכנס אליו יכול היה להיווכח ולראות איך הכל גלוי לפניו. בתוך ארבע אמותיו חשו כמי שעומדים לפני רוח הקודש גלויה. ראו הכל שנתקיים בו דברי ה'נפש החיים' (שער ה', פרק יח) שהמקבל על עצמו עול תורה לשמה הכוחות הטבעיים מסורים אליו, וכאשר יגזור אומר עליהם.
הסיפורים ידועים למאות ולאלפים. רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, בעל 'משמר הלוי', שהיה מקורב מאד ל'סטייפלער', סיפר שפעם נכנס אברך מודאג ל'סטייפלער' וסיפר כי היום נודע לו שנפער נקב בלב בנו, והרופאים מסתפקים אם יחיה אף שלושה ימים נוספים. אמר לו ה'סטייפלער' בביטול: "הרופאים אינם יודעים כלל מה הם מדברים. הם אוהבים להבהיל סתם. כל דבריהם שטויות והבלים", ובירך בחום את בנו באריכות ימים ושנים.
לאחר שלשה ימים, אמר הרופא לאבי הבן, כי יש לו בשורה משמחת לבשר לו: הנקב בלבו של הבן נסתם לגמרי, ולהשערתו הוא יוכל להמשיך לחיות לאורך ימים ושנים, כילד בריא לכל דבר וענין. לשאלת האב – איך הוא מסביר זאת שהנקב נסתם בלי שום טיפול והתערבות רפואית, והרופא החל לגמגם. אכן לא היתה לו תשובה ברורה בפיו. רק האב המאושר ידע היטב מה פשר התופעה הפלאית הזאת: ברכתו של אותו זקן היא שנתנה בילד את אותותיה…
הרבה פעמים גם היה ה'סטייפלער' נוהג "להלביש" את מופתיו ונפלאותיו בדרכי הטבע, בכל מיני סיבות טבעיות, ורק מי שהתבונן בהן הבין כי אין קשר בינן לבין המציאות ולא כלום, והסיבה האחת והיחידה שגרמה לכך שהסיבות הללו תועלנה – היא דבר השם שהיתה בפיו.
המרשם של הסטייפלער
המחנך רבי יעקב גינזבורג שליט"א מירושלים, סיפר מקרה כזה אשר בדידו הוי עובדא:
בתחילת שנות המ', בנו התינוק בן השנה החל לסבול ממחלה קשה של קצרת [אסטמה]. מידי פעם הוא היה נתקף בהתקפה קשה של שיעול והתקשה בנשימה, ובעקבות כך אושפז תחת מעקב בבית-החולים. כך אירע הדבר כמה וכמה פעמים.
אחד מקרובי-משפחתו של רבי יעקב סיפר לו כי בנו התינוק אף הוא סבל לא מזמן מאותה תופעה, וה'סטייפלער' יעץ לו לטגן שמן ובצל ולתת כפית מהמרקחת הזאת מידי יום ביומו בפיו של התינוק, והמחלה חלפה עברה לה. רבי יעקב חזר הביתה ושיתף את אשתו במה ששמע, וניסו גם הם להשתמש באותה העצה; טיגנו שמן ובצל ונתנו בפי ילדם, אך כאן הסגולה לא הועילה עבורו. הילד המשיך לסבול הלאה מהתקפות שיעול וקושי בנשימה. אז החליט רבי יעקב לשים לדרך פעמיו, ירד בעצמו אל ה'סטייפלער' הקדוש בבני-ברק לשאול בעצתו ולקבל את ברכתו.
ה'סטייפלער' שכבר היה אז כבד-שמיעה קרא את משאלתו מן הדף, והשיב כך: "ראה, אצלנו ב'שטעטיל' [בעיירה] היו משתמשים בשביל ריפוי מחלה זו בתרופה הנקראת 'יודא'. תלך מכאן אל בית-המרקחת 'העיגול' שברחוב ראב"ד ותאמר לרוקח שקניבסקי שלח אותך לרכוש תרופה זו. תטפטף כמה טיפות בפי התינוק כך וכך ימים ובעזרת השם תהיה לו רפואה"…
ה'סטייפלער' אף לקח פתק ורשם עליו את השם "יודא" [- הפתק הזה בכתב ידו של ה'סטייפלער' שמור עד עצם היום הזה בבית גנזיו של בעל המעשה], ואמר לו: "תציג את המרשם הזה לרוקח"…
המשך המעשה הוא למותר: לאחר פעם אחת שהתינוק קיבל את התרופה בפיו המחלה נעלמה כלא היתה. כבר עברו מאז למעלה מארבעים שנה, ומעולם לא סבל יותר התינוק הזה – אשר כיום הוא אבא למשפחה מפוארת – מקוצר נשימה כזה או אחר, לאורך ימים ושנים טובות.
אין ממה לחשוש!
גם אצל מורי-חמי שר התורה רבי חיים קנייבסקי זצ"ל זכינו לראות כסדר את הבחינה של "ידעתי בני ידעתי" כמעשים שבכל יום ממש. אציין דוגמאות אחדות העולות בזכרוני:
רבים מביננו זוכרים עדיין את תקופת מלחמת המפרץ בשנת תשנ"א. היו הם ימי מתח וחרדה גדולה עבור העם היושב בציון. באופן חסר תקדים, העורף כולו – מדן ועד באר שבע – היה נתון תחת התקפת טילים של הרודן העירקי, והדעה העולמית הרווחת היתה כי הוא מחזיק בנשק בלתי קונבנציונלי שבכוחו להשחית, להרוג ולאבד בממדים בלתי-משוערים. דבר שהתברר מאוחר יותר כלא נכון בעליל. בבתים רבים אטמו חדר מוגן ביריעות ניילון ובדבק רחב. המחמירים אף אגרו מים ומוצרי מזון בסיסיים מחשש ממחסור עתידי, ומתח סמיך העיב על רבים.
רבי חיים שהיה אז כבן שישים בלבד, וכבר החל אז לשאת את עול הציבור על כתפיו, נטל על עצמו גם במקרה הזה את מלוא כובד האחריות. הוא הקדיש שעות רבות כדי להרגיע את ההמונים המפוחדים והמבוהלים שפקדו את ביתו, ושוב ושוב אמר בקול צלול וברור: "אין ממה לחשוש! לא יארע שום נזק בגוף ובנפש!", ודבריו נסכו עידוד, חיזוק ובטחון אצל שלומי אמוני ישראל בכל מקומות מושבותיהם.
הוא היה אז יחיד מבין גדולי הדור שטען כי אין צורך לנקוט בשום אמצעי הגנה, מלבד ריבוי בתפילות ותחנונים, והציע לכולם להמשיך בשגרת היום-יום כרגיל. גם כאשר החלו להישמע ברחבי הארץ אזעקות אמת, שריקות טילים והדי-נפץ, הוא המשיך להיות עיקש בדעתו שלא יארע מאומה. ואכן, כולם ראו איך דבר מדבריו לא נפל ארצה. למרות עשרות הטילים שכוונו ונפלו ברחבי הארץ, שום אדם לא ניזוק מהם, מלבד אדם אחד מחלל שבת.
אינם יודעים ערכם…
אגב, רבי חיים התבטא ואמר אז ביטוי מעניין, כי גדולי ישראל אינם יודעים את ערכם, עד כמה מגינים הם על הדור בעצם נוכחותם.
בני סיפר לי מעשה מרבי חיים שראה זאת בעיניו: במעמד תורני חשוב כלשהו שנערך בביתו של רבי חיים, בו השתתף גם אחד מחשובי ראשי הישיבות בדורנו. רבי חיים מזג בכוסיות יין 'לחיים' לכל הנוכחים, אך אותו ראש ישיבה נמנע מלקחת כוסית והסביר כי היין מזיק לבריאותו ולכן אינו יכול לשתות ממנו.
הוא הוסיף וסיפר לרבי חיים, כי כאשר הוא שתה פעם יין בעבר, איבד את ההכרה והיה בסכנת חיים והוזקק להתאשפז.
רבי חיים השיב לו בקצרה כדרכו: "אתה יכול לשתות, זה יין של מצווה, וזה גם יעשה לך רפואה". ומכיון שאין מסרבים לגדול, ראש הישיבה נענה בחיוב ושתה כוסית מלאה יין, ומאז ועד היום הוא שותה יין כרגיל. ההיזק הבריאותי ממנו סבל בעבר בעקבות היין חלף ועבר אצלו כלא היה.
חשוב להדגיש, כי באופן כללי תמיד שמעתי מפיו כי יש לבצע את הוראות הרופאים, וכך היתה דעתו בדרך-כלל. אך היו מקרים אחרים ששמעתי אותו מבטל את דברי הרופאים, לפעמים גם במקרים של פיקוח-נפש ממש. כשנשאל לא פעם – מתי הוא אומר כך ומתי כך? היה משיב בקביעות: "את אשר ישים השם בפי אותו אדבר". וכמובן שמעולם לא יצאה תקלה מפיו.
"כאשר הורוני מן השמים"
אי מבני-משפחתי בקשו ממנו פעם ברכה עבור תלמיד-חכם חשוב שהרופאים הורו לו חובה לכרות את הרגל, אחרת ימות תוך מספר שעות מזיהום. רבי חיים לא הסכים לברך אלא אמר: "שלא יכרתו לו את הרגל כלל". אף כשהגיע הרופא עצמו להסביר לרבי חיים את חומרת המצב והסכנה הכרוכה בכך, התעקש ואמר שלא יכרתו את הרגל. למעשה לא כרתו, וכעת אותו תלמיד-חכם מסתובב ברחובות בני ברק כרגיל, עם שתי רגליים בריאות ושלימות.
שמעתי מאחד התלמידים שהיה בן-בית אצל רבי חיים, כי לפני כמה שנים נוכח בחדרו כאשר נכנס אבא לילד בן שתיים-עשרה עם בנו, וסיפר לרבי חיים בדמעות כי בנו פסק מללמוד. משום איזו סיבה בלתי-ידועה לו אבד לו החשק ללמוד. האבא ממש התחנן על נפש בנו, וביקש מרבי חיים עצה וברכה. רבי חיים הרים את עיניו מהספר, והביט על הילד במבט המוכר, ואמר: "תלך למקווה בכל יום אז תקבל חשק בלימוד". אחר-כך שאל התלמיד את רבי חיים מדוע השיב כן, והרי הוא עדיין ילד לפני בר-מצוה? ורבי חיים השיב: "אמרתי לו כאשר הורוני מן השמים".
('לעשות רצונך' – הרב בנימין גינזבורג)