עבר קצת זמן והסיפור החל להתפרסם. השמועה הגיעה לאספן גדול שאסף מסמכים יקרים, והוא החליט שהוא חייב את המכתב הזה. הוא פנה לבית הספר ואמר להם 'אני אוסף מסמכים נדירים, ואני מעוניין לקנות ממכם את המכתב, בכמה תמכרו לי אותו'?

באחד הספרים של מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מסופר:

אני לא יודע באיזה נשיא זה קרה, אבל באחד הנשיאים של ארצות הברית היה סיפור כדלהלן.

יש נוהל כזה שהנשיא מגיע לפעמים לביקור והוא מדבר כמה מילים מול הקהל, ואחר כך נרדמים.. לא, ואחר כך מקבלים כמה שאלות מהציבור ואפשר לשאול על כל נושא הנקרא בלע"ז סוג של מסיבת עיתונאים.

הייתה אישה שבנה היה בחור לא פשוט, היו לו כל הבעיות של אותיות הא-ב, מא' עד ת' ישר והפוך, עד כדי כך שבית הספר העיף אותו, אי אפשר איתו יותר. הוא היה חיה רעה ואי אפשר לשים אותו בין אנשים.

ואמא שלו היתה אישה עם פרוטקציה גדולה, היא הצליחה להיכנס לבית הלבן, ואחרי שהנשיא סיים לדבר הוא שאל מי רוצה לשאול משהו?

והיא סיפרה שזרקו את הבן שלה מבית הספר, הוא ילד טוב, הוא אמנם שובב, יכול להשתולל קצת, קצת מסוגל לשרוף בניינים גם כן, אבל האם אפשר לעזור לו?

הנשיא ריחם עליה ואמר, 'אני אכתוב מכתב לבית הספר עם החתימה שלי שיקבלו אותו חזרה, תביאי לי דף'.

ולא היה לה דף, אבל עורך דין שהיה שם הוא הוציא את הדפים האישיים שלו, עם הלוגו של המשרד שלו. הוא תלש דף אחד ומסר לה והיא העבירה את זה לנשיא שכתב את מכתבו לבית הספר הנ"ל, 'בשם הנשיא של ארצות הברית תקבלו חזרה את הילד ביל בן ג'ים וכו', הוא מתחייב להיות טוב מהיום והלאה, וגם אם לא… על החתום, נשיא ארצות הברית'.

זה הצליח, היא הביאה את הדף לבית הספר והתרשמו שהנשיא כתב מכתב והילד התקבל.

עבר קצת זמן והסיפור החל להתפרסם. וביום מן הימים השמועה הגיעה לאיזה אספן גדול שאסף מסמכים יקרים, סוחר יודאייקה, והוא החליט שהוא חייב את הדף הזה, הוא פנה לבית הספר ואמר להם 'אני אוסף מסמכים נדירים, ואני מעוניין לקנות מכם את המכתב הזה. בכמה הייתם מוכרים אותו?'

והם לא היו פראיירים, מיד הם דרשו מאה אלף דולר.

והאספן הסכים בלי למצמץ. השמועה התגלגלה והעורך דין התקשר, (בשביל זה הוא עורך דין), 'היי, איך אתם חושבים שלכם מגיע המאה אלף, הרי שמי מופיע על הדף הזה, הלוגו שלי, אם לא שהבאתי לאישה ההיא את הדף לא היה לו על מה לכתוב. אז בבקשה שהם ישלמו לי את המכתב הזה'.

והאישה קיבלה את הטלפון מהעורך דין, והיא לא טיפשה, היא הרי הצליחה להיכנס לבית הלבן, ואמרה, 'רק רגע, זה שלי. אני אמרתי לנשיא שאני צריכה את המכתב בגלל הילד הבעייתי'.

בקיצור, האספן קיבל טלפונים כל היום, כולם רוצים מאה אלף דולר, בית הספר רוצה כי זה המכתב שלהם, העורך דין רצה כי זה הדף שלו, והאישה בגלל שהסיפור קרה בגללה.

מה שיצא בסוף אני לא יודע, אבל הרב זילברשטיין דן ע"פ הלכה, למי באמת שייך הדף, אני חושב שהוא הסיק בסוף שהעורך דין בוודאי נשלל ממנו הזכות, כי מה יש ששמו רשום על הדף, ואם החברה שייצרה את הדף היו רושמים את שם על הדף גם הם היו יכולים לקבל משהו?

נראה לי שבסוף נשארה הזכות אצל בית הספר, כי אילו האישה הבינה בערכו של הדף לא היתה מביאה להם והיתה מראה אותו ושומרת לעצמה, או להביא העתק. אחרי שהיא כבר הביאה להם אותו זה שלהם, ואין לה כבר טענה.

לא משנה בדיוק, אבל רציתי שנבין, מדובר בדף מטופש, שנשיא ארצות הברית כתב. כמה זמן הוא יכול להיות נשיא? הכי הרבה שמונה שנים, ואחר כך מה נהיה איתו? כלום!

וגם אם הוא יהיה נשיא לכל החיים, אולי הכי הרבה 30 שנה… ומה הוא יכול לעשות בזמן הזה, ואנשים מוכנים להשקיע אלפי דולרים בשביל דף פשוט.

רבותי, אצלנו בבית מונח המכתב שנקרא 'והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות', הדף עוד מונח אצלנו.

מסופר על החפץ חיים שפעם למד ופתאום הוא התחיל לרוקד ולשיר. שאל החתן שלו, רבי, על מה הרבי שר, וענה החפץ חיים, 'אני חושב לעצמי כמה אימפריות היו בעולם והיום אינם? איפה רומי, יון וכו', כולם נעלמו. ואנחנו יושבים עם אותו דף שהקב"ה מסר לנו במעמד הר סיני, אותו חומש, אותה גמרא ומשנה, הכל מאז, וכי לא ארקוד?!?'

(מתוך גיליון 'אסדר לסעודתא')