מסופר על שניים מגדולי חסידי סלונים, רבי מרדכי לידר, ורבי אליעזר הכהן מטבריה, שפעם אחת התעלף ר' מוטקה וכפסע היה בינו לבין המות, ורק בנסי נסים חזר לארץ החיים. ויהי כאשר קם ממיטת חוליו, נכנס לבית המדרש ובשבח והודאה להשי"ת הודיע לבני החבורה על הנס הגדול שעשה ה' עמו כשהוא אומר בלשון צחות 'נעכטן האב איך כמעט גימאכט דער קונץ' (אתמול כמעט עשיתי את הקונץ הזה, לעבור לישיבה של מעלה). נענה ר' לייזר ואמר 'מה כבר היית עושה בעולם העליון, וכי יש שם לאו של ולא תתורו'…
וכמסופר בספר בהיות הבוקר (פר' יתרו, אות צט) שגיסו הגאון רבי שמואל בראך זצ"ל סיפר לו שביקר את מרן הגאון הצדיק מהר"ם שיק זצ"ל בחוליו לפני פטירתו והיו כל אבריו מכף רגל ועד ראש נפוחים, ואמר לו מרן זצ"ל שמתחנן לחיות אפילו אם יגזר עליו שישכב במטה כל ימיו כמו כעת ולא יהיה בכוחו לעשות מאומה, רק שיזכה לומר פעם אחת ביום שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, עיי"ש.
כי כל רגע של חיים כאן בעולם הזה, הוא היותר יקר שקיים! מגיע רגע שהנשמה מוכנה לשלם מיליונים רבים בכדי שיתנו לה רגע נוסף לעשות מצוה אחת בלבד, לפעול עוד משהו עבור כבוד שמים… לומר עוד 'שהכל' אחד, עוד אמן יהא שמיה רבא אחד, עוד הצדקת הדין על כיס ריק מכל פרוטה, ולהוסיף רגע של הודיה, של התאפקות ואמירת 'לא' ליצר, הוי כמה הנשמה היתה מאושרת עם זה!
לא בכדי משתפך דוד המלך ע"ה ואומר 'לא אמות כי אחיה', ומה אעשה אז? 'ואספר מעשי י-ה', רגע של חיים, רגע של דברי שבח ופיוס להקב"ה שוים יותר מכל חיי העולם הבא, כמאמר חז"ל יפה שעה של תורה ומצוות בעולם הזה יותר מכל חיי העולם הבא, רגע בו האדם גובר על יצרו, רגע בו האדם אומר ליצר הרע שלו – לא, הוא יותר מכל חיי העולם הבא, כי שם כבר אי אפשר להתגבר על היצר, להכניע מעט את היצר הרע לכבוד השכינה, שם כבר אי אפשר להוסיף בכבוד השכינה, מתנה זו שייכת רק אצל החיים.
סיפור אמיתי שהיה בקראקוב לפני קרוב לארבע מאות שנה ואשר חלקו ידוע, אבל העיקר שבשלו הבאנו זאת, הוא החלק שלא ידוע. החברא קדישא של קראקוב היו כותבים בפנקס מיוחד סיפורים ומאורעות יוצאי דופן שארעו בעיירה, וכך מסופר שם: יוסל'ה היה כל ימי חייו הקמצן הכי שנוא בקראקוב כי מעולם הוא לא רצה לתת כסף לאף אחד.
מרוב שאנשי קראקוב כעסו על יוסל'ה, אז כשהוא נפטר, לא רצו לקבור אותו. הוא נפטר בתחילת השבוע והיה מונח יומיים בלא קבורה. צריך להבין עד כמה כעסו עליו, שלא רצו לקבור אותו. עד שהרב של קראקוב פסק: אנחנו את המצווה שלנו חייבים לעשות ובשמיים כבר יודעים איך להיפרע, לנו יש מצווה לקבור יהודי, אז נקבור אותו, ככה פסק הרב של קראקוב.
ביום חמישי שלאחר הפטירה, בערב, התחילו להגיע לרב עניי קראקוב לבקש ממנו עזרה, היתה לו קופה ובהתחלה הוא נתן ונתן, אבל פתאום הוא רואה שמשהו פה לא רגיל, אם כל שבוע מגיעים אליו ארבעה או חמשה אנשים, פתאום מגיעים אליו עשרות עניים, איך זה יכול להיות? הוא שאל אותם: למה עד עכשיו לא באתם? הם אמרו לו: אנחנו לא יודעים, תמיד החנווני היה נותן לנו את המוצרים שאנחנו צריכים, והקצב היה נותן לנו את הבשר שאנחנו צריכים…
קרא הרב לחנווני ולקצב ושאל אותם: למה עד עכשיו נתתם להם, ועכשיו הפסקתם? ואז הם סיפרו לו את הסוד הזה שיוסל'ה היה משלם על כל עניי קראקוב, אבל הוא השביע אותם שאסור להם לגלות את זה. כשהרב שמע את הדבר הזה הוא הבין בעצם מה קרה פה, והזדעזע.
כל קראקוב הזדעזעה, הם הבינו שהם נתנו לו לשכב יומיים בלי קבורה, איזה ביזיון. בשבת בבוקר הרב של קראקוב עלה לבימה והכריז צום: כל קראקוב מתענה ביום ראשון.
ביום ראשון בבוקר בתפילת הנץ הרב של קראקוב קם והודיע: ביטלנו את התענית, אין היום תענית. כולם התפלאו. הרב אמר להם: הלילה יוסל'ה בא אלי בחלום וסיפר לי את כל הסיפור, הוא אמר לי: שתדעו לכם שאין עליכם שום תביעה בשמיים, הקב"ה קיים 'רצון יראיו יעשה'. אני רציתי את הבזיונות האלה, אתם לא אשמים. אני ביקשתי מהקב"ה את כל הבזיונות האלה והקב"ה קיים את בקשתי, אתם לא אשמים בזה…
הרב של קראקוב אמר ליוסל'ה: אבל יוסל'ה, יומיים היית מונח פה בכזה ביזיון, בלי קבורה. אמר לו יוסל'ה: אתה יודע מי היה אצלי ביומיים האלה? כל הצדיקים באו לבקר אותי, הם היו איתי כל היומיים האלה ולא היה לי רע בכלל, לא היה לי שום צער.
זה הסיפור הידוע, אבל בסוף הסיפור יש עוד פרט שהוא לא כל כך ידוע: הרב מקראקוב ראה שיש עת רצון אז הוא אמר ליוסל'ה: ספר לי איפה אתה למעלה, ומה קורה למעלה. יוסל'ה אמר לו: תראה, אני למעלה עם הצדיקים הכי גדולים, אבל אם אתה שואל אותי מה זה להיות למעלה, אז תדע לך שאת המושג של תענוגי גן עדן, אדם בעולם הזה לא יכול להבין. אין לי שום שפה ואין לי מילים להגיד מה זה התענוגים של גן עדן…
המשיך יוסל'ה וסיפר לרב העיירה: אבל תדע לך, בגן עדן זה באמת תענוגים אין סופיים וזה טוב אין סופי, אבל יום חמישי בלילה חסר לי משהו, חסר לי ללכת ולשים מעטפות של כסף מתחת לדלתות של העניים, זה חסר לי בגן עדן…
סיפרנו את כל הסיפור בשביל הפרט הזה, יוסל'ה אומר לרב אני בגן עדן עם הצדיקים הקדושים, וזה תענוגים שאי אפשר בכלל להבין בעולם הזה, אבל לעשות מצוות ולעזור לעניים בלי שהם יודעים זה כבר אין לי שם, תדע לך שיש כזו התנוצצות של אור בעולם הזה, שאפילו בגן עדן אין את הדבר הזה – לעשות מצוות בעולם הזה, לשמח את המקום עלינו, לגרום קורת רוח, זה כזו בחינה גבוהה, שאין אותה למעלה, יש אותה רק למטה… כאפ אריין, תחטוף!!! לא אמות כי אחיה – ואספר מעשי י-ה, לדבר ולומר שבחים להקב"ה גם כשהגוף כל כך סובל, להמליך את ה' גם כשכל כך קשה, לדבר אל ה' מתוך עומק הלב, להוריד דמעות חמות מפנימיות הלב, זה 'אוצר' הקיים רק כאן, אלו 'דמעות שלא נשלבות' – שאינם מתחברות ומשתלבות עם שום עונג אחר שבעולם.
(מתוך 'להתחזק' שבשלבי עריכה, מבית 'כי אתה עמדי' על אמונה, הודיה, אמונה בתקופת שידוכים, ועוד / 053,3131,700).