בשנת תשס"א בחודש אב ביקשנו מרבינו זיע"א בעקבות פיגועים רבים שהיו אז בא"י ובפרט בעיה"ק לבוא ולחזק, וניאות רבינו ועלה לירושלים ובמשאו בביהכ"נ חניכי הישיבות ברוממה הביא דברי הגמ' במו"ק (כ"ו ב') אמרו ליה ליהויקים כתב ירמיה ספר קינות, אמר להו מה כתיב ביה, [א"ל] איכה ישבה בדד, אמר להו אנא מלכא (פרש"י : ואמלכא לא כתיב כלום), א"ל בכה תבכה בלילה, אנא מלכא, גלתה יהודה מעוני, אנא מלכא, דרכי ציון אבלות, אנא מלכא, היו צריה לראש (פרש"י : שהנכרי ראש ולא אתה), אמר להו מאן אמרה כי ה' הוגה על רוב פשעיה מיד קדר כל אזכרות שבה ושרפן באש.
וביאר רבינו הלא יהויקים לא הי' הרשע הגדול בעולם, ובע"כ לימדונו חז"ל כי בטבע האדם יתכן כי גם אם כל העולם כולו בוער מסביבו, כל זמן שאין זה נוגע לו אישית, לחייו, או לכה"פ לכבודו ומעמדו, הוא נשאר ב"אנא מלכא" ואינו מתעורר כלום, והתפקיד הראשון הוא עצם האכפתיות ממה שקורה לאחינו בית ישראל, גם אם אין זה נוגע לו ומשפחתו, והרי שם אמרו לו כי גלתה יהודה וכי דרכי ציון אבלות, ועם כל זאת הוא נשאר ב"אנא מלכא" עד שאמרו לו "היו צריה לראש" היינו שכבר אינו ראש ואינו מלך, וחובתנו הראשונה שלא להיות כיהויקים ,וגם כשאין זה נוגע לנו ישירות או למשפחתנו וסביבתנו הקרובה, לישא בעול הזולת, ובפרט כאשר יש כ"כ הרבה צרות ויסורים, ע"כ תוכן דבריו בשיחתו אז.
ומרן רה"י הגר"ד פוברסקי זצ"ל עורר כי פעמים ובאמירת תהילים אחר מנחה בישיבה, אם הבעל תפילה מסיים הפסוק אחרון בניגון יורד, יש כאילו שיש להם שביעות רצון שכבר נגמר אמירת התהילים, משא"כ כאשר הבעל תפילה עולה בניגון, ונשמע שהולך לומר עוד פרק תהילים נוסף יש כבר חוסר סבלנות, והיה מעורר על זה מרן הגר"ד, וכך אמר, הרי כשאומרים תהילים לאחר התפילה, אין זה סתם על איזה מקרה הצטננות גרידא, אלא מחמת שיש איזה סכנת נפשות, האם עד כדי כך ליבנו אטום שלא להקריב את הדקות הבודדות הללו באמירת כמה קאפיטלאך תהלים ברצינות, אף שעי"כ כך מתאחר קצת סדר היום הרגיל שלנו.
ובדרך צחות אמרו כי הנה בשני וחמישי אומרים את היה"ר אחר קריאת התורה, וכל בקשה פותחת ב"יהי רצון מלפני אבינו שבשמים" למעט הבקשה האחרונה שבמבקשים בה על אחינו כל בית ישראל, שנאמר בלי הפתיחה 'יהי רצון מלפני אבינו שבשמים', כי בכל בקשות צריך להקדים ולבקש שתהי' שעת הבקשה שעת רחמים ועת רצון, אך כאשר מתפללים על הזולת ומבקשים על אחינו כל בית ישראל, אף שאי"ז נוגע אלינו ישירות, ויוצאים מ"אנא מלכא" של עצמו, הרי ממילא שעה זו נעשית מאליה עת רצון, ואי"צ להקדים ולומר יהי רצון.
והנה עוררו רבותינו כי דעת תורה היא היפך דעת הבעה"ב לומר כי כשקורים אסונות הם רק אצל תינוקות שנשבו ובעלי עבירה אשר לא נגה עליהם אור התורה, אלא כדמוכח ביונה, שאף שהיו עמו בספינה הנוסעת תרשישה עובדי אלילים רבים , מ"מ כאשר נשאל אמר 'בשלי הסער הגדול הזה', אף שכל מטרת בריחתו של יונה לתרשיש הי' לש"ש, שלא יתעורר ח"ו קטרוג על עמ"י, והנוסעים האחרים לא האמינו בה' כלל, בכל זאת אמר בשלי הסער.
והנה בשבת האחרונה פרשת בהעלותך נפל טיל בגבול ב"ב ר"ג וגבה נפשות מישראל , והיתה ההרגשה כי אליך לא יגש, ולכל היותר רק במקומות של מחללי שבת, והרי זה חזרה מובהקת על מה שהיה בבחרותי במלחמת המפרץ בשבת תשנ"א בליל ש"ק וארא, כאשר בשעת תפילת מעריב הי' אזעקה בב"ב ובישיבת פוניבז' ירדנו עם רבותינו ראשי הישיבה להמשך תפילת מעריב באוהל קדושים, ולפתע נשמע קול נפץ גדול של טיל סקאד שהחריד את כל עיר התורה, והיה נראה שכל מה שעלינו חרב, ולבסוף נתברר שהי' זה ממש על גבול רמת גן- בני ברק, ממש היכן שעובר חוט העירוב,
ולמחרת ביום ש"ק נכנס דודי הגרא"צ טויב שליט"א למרן רה"י האבי עזרי זצ"ל ואמר לו בהתרגשות הרי נתקיים בנו פרשת השבוע "והפליתי בין עמי ובין עמך", כאשר הטיל נפל בגבול העיר בה חיללו שבת, ואילו בבני ברק השומרת שבת לא קרה כלום, וסיפר דודי שליט"א כי מאוד לא הי' ניחא ליה למרן זצ"ל בדיבורים הללו, ואמר לו וכי כך חונכת לחשוב, כי אנחנו בסדר, והחילונים אשמים, בוא ואומר לך מה אני חשבתי באותם רגעים, הרי הקב"ה הביא את הטיל כ"כ קרוב אלינו, וע"כ כי יש כאן תביעה אלינו, ואף חשבתי מהי התביעה שהקב"ה רוצה מבני התורה והישיבות, כי הנה היה זה בליל שבת קודש של חורף, והרי לילות שבת של חורף הם לילות ארוכים ביותר, ואחר הסעודה עוד יש שעות הרבה עד שהולכים לישון, ומדוע אין כל הבתי מדרשות מלאים עד אפס מקום, כמו אמצע סדר א', ובודאי יש כאן תביעה על הבני תורה לנצל שעות אלו שלא ילכו לאיבוד.
ובאמת טעם הדבר שלמדו רבותינו שכל התביעה במצבים כגון אלו הם דווקא על הבני תורה, יש להטעים כפי מה שהי' מעשה אצל רבינו בעל האילת השחר שנכנס אליו גביר מתומכי הישיבות הק', ושח לרבינו שהציעו לו להקים מיזם כלל ארצי ללמד את שמע ישראל ויסודות האמונה בכל בתי הספר בארה"ק, אף החילוניים והממלכתיים,עד כדי שלא יהיה תינוק ותינוקת שלא יודעים שמע ישראל מהו, ודבר זה דורש משאבים כלכליים אדירים, ולכאורה עדיף לנווט את הכסף לזה, כי הלא בלי זה הילדים החילוניים גדלים בלי זיק של יהדות, משא"כ בתמיכה בישיבות שב"ה כולם שומרי תורה ומצוות, ענה לו רבנו בתקיפות, אדרבה, בדיוק להיפך, לטענתך חייבים להמשיך בתמיכה בישיבות, והסביר לו, כי אתה סבור שגל החזרה בתשובה זה רק בזכות ההרצאות והסמינרים ופעילות תנועת התשובה, אבל האמת היא בדיוק להפך כי עיקר חזרה בתשובה הוא דווקא כאשר בן תורה מתחזק יותר בעמל התורה, ועל ידי כך מתרבה רוח טהרה בעולם, וממילא גם הרחוקים מאוד מתקרבים וחוזרים בתשובה, אך הכל תלוי בבני התורה והישיבות.
וכן להיפך ח"ו כשיש חילול שבת גדול בבני ישראל הרחוקים והתינוקות שנשבו, התביעה היא על כי אצלנו השבת אינה מקודשת דיה, והחיזוק צריך להתחיל אצלנו, והיינו בשלי הסער הגדול, כי גם החילול שבת של הרחוקים יכול להימנע כאשר נתחזק אנחנו יותר, ומרגלא בפומיא דרבינו כי חז"ל כ"כ החמירו בקדושת שבת, ושלא יהא דבורך בשבת כדבורך של חול, ועוד, וא"כ גם מי ששומר כל פרטי הדינים כדבעי ואינו נכנס בגדר מחלל שבת איך עדיין אינו ראוי להיקרא שומר שבת בקדושתה הנצרכת, ועל כן הי' רגיל לומר כי בכל מה שמתרחש בבריאה הקב"ה מדבר אל בני התורה לגיונו של מלך.
ויעוין במדרש שמואל על אבות שהקשה על דברי התנא 'ואל תתאווה לשולחנם של מלכים ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם, והקשה והרי המשנה הקודמת אומרת פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, וא"כ מיהו שיתאווה לשולחנם של מלכים, שלא יפסוק צנון וחזרת מעל שולחנו, ותירץ שאין הכוונה למלכות גשמית ועושר וכבוד, אלא למזכי הרבים הגדולים ומקימי עולה של תורה ופרנסי הציבור לשם שמיים, ומ"מ שולחנו של העמל התורה גדול משולחנם וכתרו גדול מכתרם, וכל כוחם בעשייתם והרחבת גבולות הקדושה הוא רק מכח רוח הטהרה של אותו בן ישיבה היגע ברשב"א, וכל שמירת גדרי הטהרה והקדושה וביצור חומות הדת כוחם ויסודם מכל שבירת רצון, וכבישת היצר הרע, וקדש עצמך במותר לך של בני התורה.
והנה כמה פעמים שהי' פיגועים ואסונות שבאו על ידי בני ישמעאל הראה רבינו כי הכל כבר כתב הרמב"ן בפרשת לך לך על הפסוק ותענה שרי ותברח מפניה, וז"ל 'חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה, ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי.
(ובמאמר המוסגר, עיין רד"ק שכ' שאברהם לא הסכים עם שרה ומ"מ לא אמר לה כלום מפני שלום בית),
והלום מבואר דאף שהיה לשרה לעשות כן, וכמו שהורה לה המלאך שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה, והרמב"ן גופיה מפרש כי על ידי כך ששבה הגר לעבוד תחת שרה נקבע לדורות שיהיו ישמעאל עבדים לישראל, וכל מה שאירע לאבות יארע לבנים, ושרה אמנו עשתה זאת בעבור זה, לקבוע לדורות עולם שיהיו בני ישמעאל עבדים לישראל, מ"מ הסביר רבינו שהי' כאן תביעה בדקות, ועל דרך דברי הרמב"ם בהל' עבדים (פ"ט) כי אע"פ שמותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, מ"מ מדת חסידות ודרכי החכמה שיהי' אדם רחמן ורודף חסד ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו. ואמר רבינו כי אם זו היתה התביעה, ומכח תביעה זו ניתן הכח לישמעאל לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי, הרי כי גם התיקון להחליש כח ישמעאל ולבטל עינויים, חייב שיהי' דוקא בחיזוק במדת חסידות, לתקן המידות ולהרגיש בצרת רעהו, ולשבור את האנא מלכא, ולחיות את טובת זולתו ולטרוח בעמל נפשו על תקנת חבירו.
וזכורני כי בערוב ימיו של רבינו ,נר אלוקים טרם יכבה, נכנסתי אליו בשליחות ידיד שביקשני היות והם עושים חיזוק ללימוד תורה בלילות שבת בבית הכנסת אצלו בעיר ביתר, הרי כי אם יהיה מכתב חיזוק מרבינו זה בודאי יוסיף טובא לחיזוק, ובאתי לרבינו וביקשתיו ואמרתיו בהתרגשות את הסיפור הנ"ל ממלחמת המפרץ עם מרן הגרא"מ שך זיע"א ויבלחט"א דודי הגרא"צ טויב שליט"א , ומרן תיכף ומיד ביקשני להביא לו את העט והדף, והדבר שהיו מניחין הדף בשעה שכותב בשנים האחרונות, וכתב מיד והוסיף מדיליה כי עם כל המעלה הגדולה בדבר הכל מותנה שלא יהיה על חשבון השלום בית , כי היה דעתו שעיקר גדול מאוד בפרט בעת מלחמה עם בני ישמעאל להגביר חיילים בתורה שהוא הראשית אך לצד זאת לא פחות לתקן המדות הטובות שהוא שורש הפורענות מבני ישמעאל.
והיה אומר רבינו כי כפולה ומכופלת החובה על בני התורה היודעים את האמת כי כל כח המלחמה תלוי בהם, וכדברי הגמ' במכות (י' ע"א), עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם, מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה, שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה, וכן בסנהדרין (מ"ט ע"א) אילמלא דוד לא עסק בתורה לא הי' יואב נוצח במלחמה, והחובה כפולה ומכופלת לשאת בעול כל העומדים בסכנה מאחב"י ולא להרפות משקידת התורה בכל כח ועוז. עם תיקון המדות הטובות בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו.
ואף הי' מוסיף רבינו כי בכך שמתחזקים בתורה ומסתופפים בכתלי התורה ומוסיפים בשקידה הרי גם אנו חוסים בצל כנפיו ית' ומוגנים מכל רע, וכך מספר אאמו"ר שליט"א כי בשעתו יעץ רבינו בעת מלחמה, ללכת לישיבת תפרח, באומרו כי זכות עמל התורה של הגר"נ לסמן זצוק"ל בודאי תגן מכל רע, וזוכרני כי פ"א אמר לי רבינו כי בפירוש אחד שכתב בספר על התורה בפרשת לך לך אין זה פירוש גרידא אלא הוא יסוד מוסד לכל חיי האדם, והוא מה שכתב על הפסוק "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", ובפרש"י הנא נא הגיעה השעה שיש לדאוג על יפיך, וברש"י המשיך כיון שכעת באים בין אנשים שחורים, אך רבינו הוסיף שיש לבאר הענין כי רק מעכשיו יש לדאוג, ומטעם אחר, כי עד עתה כל מסעותיו של אברהם אבינו היו על פי ה' ובציוויו, וכשנמצאים במקום מחמת ציווי ה' אין לדאוג כלל משום נזק או תקלה, כי אנו חוסים בצל כנפיו ושמורים ברוחניות ובגשמיות, אכן כאשר ירד אברהם לארץ מצרים הי' זה בעבור כי היה רעב בארץ, והיינו שהיה זה לצורך חייו שלו, ועל כך אמר, הגיע השעה לדאוג, כי כל זמן ששהה במקום מכוח ציווי ה' לא היה מה לדאוג כלל, וכל בן תורה וישיבה השוהה בין כתלי בית המדרש בציווי הקב"ה, ובכוח השאיפה של שבתי בבית ה' אין לו מה לדאוג לא ברוח ולא בגשם ןהוא מוגן מכל פגע.