הרב מאיר בנימיני
"וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת" (במדבר ט"ו, ל"ח)
ידועים הם דברי רבינו הגר"א, כאשר דקות מועטות לפני פטירתו, נטל הגאון את ציציותיו בידיו, וכה אמר לבני ביתו שניצבו סביב מיטתו "כמה קשה להיפרד מהעולם הזה, כמה יקר כל רגע בעולם הזה. הנה, על ידי ציצית, שמחירה פרוטות מועטות מקיים היהודי מצוה ומסוגל להגיע למדרגות עליונות, ואף לקבל את פני השכינה, היכן נוכל למצוא זאת בעולם הבא". ובמילים אלו יצאה נשמתו בטהרה ועלתה אל גנזי מרומים.
כתב רבינו הרשב"א "דע שענין ציצית הוא הבטה, מלשון "מציץ מן החרכים", דהיינו שיביט האדם אחריתו ויסתכל לארץ, ולכן ציוה הכתוב "על כנפי בגדיהם", לפי שהכנף למטה מן הבגדים. וארבע כנפות כנגד ארבע רוחות, שלא יוכל להסתתר מיום הדין באחד מארבע פינות. "פתיל" זה יצר הרע שהוא פתלתול ועיקש ומסית האדם. "תכלת" שיבין ויכיר תכליתו. "שמונה חוטין" כנגד שמונה עשרות חיי האדם "ואם בגבורות שמונים שנה". "חמשה קשרים" כנגד חמשה חושים, ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, אשר נפסדין כולם בתכליתו מן העולם".
הציצית שמלווה את האדם
מעשה מופלא מובא בשו"ת 'הלל אומר' (יורה דעה סימן רי"ד), שמקורו מתוך פנקס החברא קדישא בלבוב, "רבינו הט"ז התפלל בטלית ישנה קרועה. נשים צדקניות קנו לו טלית נאה, ולא רצה הט"ז לקבלה באומרו, תודה רבה בעד נדבתכן, אבל איני רוצה להתעטף בטלית חדשה, כי הטלית הישנה הקרועה עם ארבע ציציותיה יעידו עלי שם בעולם הבא, שלא היו לי מחשבות זרות בתפילת שמונה עשרה מיום עומדי על דעתי".
ומשמיה דרבי אהרון מבעלז זצוק"ל איתא, שהיה מעורר את הנערים שהגיעו למצוות והחלו להניח תפילין, שיקבלו על עצמם שלא לשוחח בדברי חולין כל עוד התפילין עטורים לראשם. אחד הבחורים שהצליח לשמור על קבלה זו, והגיע בסייעתא דשמיא ליום נישואיו, נשאל על ידיד רבי אהרון האם יהיה מוכן לקבל על עצמו שלא לשוחח בדברי חולין גם בהיותו עטוף בטלית לאחר החתונה. החתן הסכים, והקפיד מאוד שלא לשוחח שיחת חולין עם הטלית והתפילין. ואז סיבר הרבי את אוזנו של החתן ההוא, ואמר לו דבר נורא!
"כאשר תגיע לבית דין של מעלה, ויתחילו לדון בעניינך, ואימת הדין תהיה נוראה, תוכל להשיב כדלהלן: כדרך כל נפטרי ישראל (כמובא בשו"ע יו"ד סימן שנ"א) גם אנוכי עטוף בקברי בטלית שבה התפללתי כל ימי חיי, וכיון שבחיי חיותי הקפדתי שלא לשוחח בדברי חולין בעת שאני עטוף בה, רק בדברי תורה, הרי גם עכשיו אני מבקש מבית דין של מעלה לא לשוחח עימי אלא בדברי תורה, ואבקש רשות שלא לדבר על יתר המעשים שעשיתי בעולם התחתון…".
כוחה של ציצית
הארה מוסרית למד מרן הגר"מ פינשטין זצוק"ל מדברי חז"ל במנחות (מג:) 'התכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד'.
והקשה, לכאורה אם הקב"ה, ציווה על התכלת על שום שהוא דומה לים והים דומה לרקיע והרקיע לכסא הכבוד, מדוע לא בחר מלכתחילה במה שדומה ישר לכסא הכבוד? אלא מכאן יש ללמוד, שכדי לעלות מעלה מעלה, יש ללכת מדרגה לדרגה, עד שמגיעים לכסא הכבוד. ולא ניתן להגיע בבת אחת למעלה העליונה ללא עמל ויגע, כי את ההשגות הנעלות ברוחניות. רוכש אדם רק בעליה בסולם הדרגות בעמל רב ובעבודה מייגעת, הרק בדרך זאת יכול הוא להגיע עד כסא הכבוד.
מסופר כי במפגש שהיה בין שר ההשכלה ברוסיה הצארית לגאון רבי יצחק מוולוז'ין זצ"ל, שהיה ידוע כמדברנא דאומתיה, ופיקח עצום, שאלו השר הרוסי למה הוא לובש טלית כל כך גדולה עם ציציות ארוכות, והרי גם המשכיל לילינטל, הוא שומר דת ואין טליתו וציציותיה נראות וגלויות.
השיב לו רבי איצ'לה בשנינות אופיינית, ובדרך שהעלתה חיוך על פניו של השר, "מצות ציצית ניתנה לנו בתור סגולה לזכרון, כמו שכתוב בתורה "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד'", אבל אין זכרונו של אדם אחד דומה לחברו. למשל, לילינטל הוא אדם בעל השכלה גבוהה וכוח הזיכרון שלו גדול מאד, לכן די לו בציציות הקצרות. ואילו רק פשוט כמוני, מזקני הדור הישן, תש כח זכרוני, וזקוק אני לציציות ארוכות וגדולות".
לקיים את המצווה
בספר שרפי קודש מובא סיפור על הרה"ק רבי מרדכי מנעשכיז זיע"א: נכספה וגם כלתה נפשו של הרה"ק רבי מרדכי מנעשכיז לקיים בהידור רב את מצוות הציצית, עם בגד צמר רחלים מארץ ישראל, ברצותו לקיים "מכנף הארץ ציצית שמענו". אך המרחק בין ארץ ישראל לנעשכיז וקושי הדרכים באותם הימים, וגם מה שלא היו השיירות מצויות, מנעו מהצדיק את קיום משאלות לבבו לטובה, ונדחה הדבר מעת לעת.
באחד הימים התבשר הצדיק על אחד מתלמידיו שבכוונתו להפליג לארץ הקודש לחונן את עפרה ולשפוך שיח, שמח בו הצדיק וציווהו להיות עבורו שליח מצוה, להביא לו מארץ הקודש בד צמר רחלים לקיים בו את מצוות "ועשו להם ציצית" כדבעי.
הרה"ק הדריכו בכל פרטי המצוה וכוונותיה למען יהא הבגד בתכלית הקדושה וההידור, צייד אותו במיטב שלמונים ובברכה שבזכות מצוות ציצית יצליח ה' דרכו ייסע ויחזור לשלום.
מיד בהגיעו לארץ הקודש מצא וקנה צמר רחלים משובח וקיים בו "חכמת לב בידיה טוו" לפי הכוונות הטמירות שמסר לו רבו, ומה גדלה שמחת הרה"ק אחרי כחודש ימים עת החזיק בידו בגיל וברעדה כתונת בד קודש "והיה לכם לציצית".
הצדיק לקח עמו את חלקת הבד וסר בעצמו לקצה העיר לבקתת חייט ירא שמים שיכין לו ממנו טלית קטן לשמה – לשם מצוות ציצית, תוך הוספת עוד אי אלו כוונות נשגבות ונעלמות. בידיים רועדות ובחרדת קודש נטל החייט את הבד היקר, קיפל אותו לשניים כדי לחתוך בו בית צוואר כראוי, אחז מדד וחתך, וכאשר פתח נחשכו עיניו בראותו שבטעות קיפל פעם נוספת ובעת שפתח בו את בית הצוואר נחתכו בו שני פתחים, ותחת הידור בא קלקול. בצער גדול ובבכי רב רץ לצדיק אחוז פחד ואימה, בחיוורון ברעד ובאין מילה הניחו לפני הצדיק פרש אותה לעיניו כששתי חורי בתי הצוואר נפרסים למלוא עיניהם, ממתין בחרדה לתגובת הצדיק.
הרבי ראה את אשר לפניו, חיוך גדול נמתח על פניו, ובשמחה גדולה פנה לחייט: "מה טוב שעשית כך וחתכת עבורי שני בתי צוואר, אכן הייתי צריך את שניהם גם יחד, מי גילה לך רז זה?!" וממשיך הרבי: "וודאי צריך אני לשניים, פתח אחד הייתי צריך כדי לקיים בו בהידור את מצוות לבישת הטלית קטן, ואילו במשנהו יש לי צורך כדי לזרוק בעדו את הכעס שלא אכשל בו חלילה, אחרי העמל הרב שהושקע בטלית זו".
שמירה מעולה
שח מרן ראש ישיבת מיר הגרנ"צ פינקל: פעם נגש אלי אברך מבני הישיבה עם ילדו בן ט' שנים, וסיפר לי איך שבנו פוחד בלילות. שאלתי לילד מדוע הוא פוחד, והשיב לי שאינו יודע. אמרתי לו שיתבונן בציציותיו ויראה שהם מוטלות כנגד ארבעת צידי גופו, והטעם לזה הוא, שהציצית שומרת על האדם ומגינה עליו מפני המזיקים, ולפיכך בכל עת שיפחד עליו להביט בציצית ולהיזכר שהיא שומרת עליו. ואכן עצה זו הועילה לו.
ידועה היתה הנהגתו של מרן הגרח"פ שיינברג זצ"ל במצות ציצית. ומנהגו המיוחד להרבות בלבישת ציציות רבות. הוא החל בהנהגה זו בהגיעו לגיל ארבעים, בתחילה לבש בתוך ביתו גם כמה וכמה טלית גדול ובשנים מאוחרות יותר לאחר הניתוח שעבר בגבו הסתפק בעשרות רבות של טלית קטן. מטעם הנסתר שאותו לא גילה מעולם
פעם נכנס טכנאי יהודי לתקן משהו, ושאלו מדוע לבוש הוא ציציות רבות, ענה לו הרב שינברג אני לובש גם בשביל אלו שלא זכו… כך תובן גם העובדה שכאשר עבר ניתוח והרופא ביקש ממנו להסיר כמחצית מכמות הציציות בהן היה לבוש למשך תקופה, לא מיהר להסכים. כמה ממקורביו שניסו לשכנע אותו בצורך לשמוע להמלצת הרופא ראו שהוא בצער ולפתע אמר להם שאם יוסיפו שעות לימוד יסכים לזה.
פעם, באחד מימי הקיץ הלוהטים, כשבא למסור שיעור היה חם מאד ומעיק בחדר שיעורים, שאפילו מאוורר לא היה בו, הוא נכנס לחדר עם טליתותיו והתחיל לצחוק, לא הבינו מה פשרו של צחוק זה… ואז החל לומר, אינכם מתארים שביום שכה חם בחוץ ואנו לומדים תורת ד' בעומק העיון, איזה שכר מחכה לנו בשמים על כך שמשקיעים מאמץ ביום כזה. סיפרו אז שנזדמן לישיבה טכנאי של חברת בזק שבא לתקן את הטלפון הציבורי וכשראה את רבינו שאלו, האם לא חם לך? ענה לו רבינו: האמן לי, שם חם יותר.
בשנת תשכ"ו נסע הרב שיינברג לעיר בני ברק לשמחת נישואי תלמידו ואחיינו רבי גרשון קויפמן, בדרך ארעה תאונת דרכים ולכל יושבי הרכב היה נס גלוי מלבד מכות שקיבלו לא יצאו בנזק משמעותי, אולם לרבינו היה נס גדול מכולם, פגוש הרכב, אותו מגן שנמצא בקדמת כל רכב, יצא ממקומו מעוצמת ההתהפכות ועף לכיוון רבינו ונעצר באמצע ציציותיו. היה זה אות ומופת לדבריהם ז"ל שהמצוות הם בגדר 'אגוני ומצלי' למי שמקיימן.
לא בגלל הקושי
בספר "אביהם של ישראל" מובא מעשה נפלא שאירע בימי השואה האיומה, בכ"ק האדמו"ר מנדבורנה זי"ע, כאשר עודנו נער צעיר כבן אחת עשרה. אותה תקופה היתה מהקשות שבשנות הזעם – ימי המלחמה הנוראה.
סיפר הרבי זי"ע בעצמו לבני ביתו, שבאותה עת אירע פעם שראה יהודים חלושים שהיו מוטלים באפיסת כוחות והתחננו למעט מים. "גם אני הייתי מחוסר כל, ערום, רעב וצמא", סיפר הרבי. "לא היו בידי מים, ולא היה לי אף כלי קטן להשקייה.
"אבל כששמעתי את הזעקות, לא עמד ליבי לי. הבזק של רעיון עלה במחשבתי: פשטתי את הטלית קטן שלבשתי, רצתי לעבר שלולית גדולה שנקוותה בשולי הדרך, והטבלתי את הטלית כולה בתוכה. כשהיתה רוויה מים, חזרתי במהירות לעבר ההולכים וקרבתי את הבגד אל פיהם של השוכבים על הארץ. סחטתי את הבגד טיפה אחר טיפה אל פיהם – מזה לזה, ומזה לזה. כמה מהם שתו את אותן טיפות, וכמה מהם שבו והתרוממו. המים עצמם – היו מועטים. אבל מה שהחיה אותם באמת היתה אותה הרגשה שלא נשכחו, שיש מי שראה את כאבם, והביא להם טיפה של חמלה. המעט הזה, שעשיתי בטלית הקטן שלי, היה עבורם כאור בודד בתוך החושך."
והוסיף הרבי: "אותם רגעים לא אשכח לעולם. לא בגלל הטורח, אלא בגלל הזכות. מי היה מאמין שטלית קטן של ילד תוכל להשיב נפשות גוועות, ולהציל חיים ממש?!".