פרופסור מפורסם שעבר נהר גדול בסירה, בדרך נטפל לבעל הסירה ושאלו "האם אתה מכיר את חכמת המתמטיקה?" ובעל הסירה שהיה אדם פשוט השיב "אינני יודע מה זה". אמר לו הפרופסור "דע לך שאיבדת רבע מחייך"

"אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ" (במדבר י"ד, ט')

שמעתי מזקן האדמורי"ם כ"ק מרן אדמו"ר מראחמיסטריווקא ארה"ב זצ"ל בשם הרה"ק בעל מאור עיניםק זי"ע, שיכול להיות אדם שהוא מתמיד עצום, ובקי נפלא בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים ועוד ספרים, אבל אם אין להאדם "יראת שמים" – אז כל זה לא שוה כלום! כי התורה נמשלת לאש, כמ"ש (ירמיהו כ"ג, כ"ט): הלא כה דברי כאש, ולעומת זאת "יראה" היא הכלי שמחזיק את התורה, ואם אין יראה אין להתורה במה להיות, ולכן יראה היא קודם לתורה, שכן כתיב (תהלים קי"א, י'): ראשית חכמה יראת ה'.

כי איך יתכן שניקח אש לבד, בלי שום כלי להחזיק את האש? וכמו כן, איך יתכן שניקח "תורה" בלי ה"כלי" שמחזיק את התורה, והיא היראה!

וכמו שאם יקח אש בלי כלי, אזי האש תשרוף את כל מה שבקרבתה, אותו הדבר אם יקח תורה בראשו, שהיא אש, בלי הכלי שהוא היראה, אזי יכולה האש לשרוף את כל המח שלו רחמנא ליצלן, ובתורה שכזה אי אפשר לעבוד את הקב"ה.

לב חזק

מסופר שהגאון הצדיק רבי יהודה זאב סגל זצ"ל ראש ישיבת מנצ'סטר נכנס פעם לחדר בפנימיה של הישיבה וראה שם בחור ישן, והיה זה כמה דקות לפני סוף זמן קריאת שמע, והוא לא העיר את הבחור.

בשעה אחת עשרה כשנכנס הבחור לישיבה, קרא לו ראש הישיבה זצ"ל ואמר לו "יש לך לב חזק", ולא הוסיף! הלך הבחור והתיישב במקומו והתחיל לחשוב על דברי ראש הישיבה, האם זו היתה ברכה או חידה… למה הוא התכוון?

חזר הבחור אל ראש הישיבה ושאל אותו "כבוד הרב, לא הבנתי כוונת דבריכם!" אמר לו ראש הישיבה: כשהייתי בחדר שלך וראיתי אותך ישן שנת ישרים חמש דקות לפני סוף זמן קריאת שמע, חשבתי שאם תתעורר ותראה כי עבר הזמן, אז בודאי תתעלף מרוב צער, בסוף אני רואה שהגעת לשיעור כרגיל, כלומר שהכל עבר בשלום, הבנתי שכנראה יש לך לב חזק…

סגולה לפרנסה

שמעתי שסיפר כ"ק מרן אדמו"ר מסקולען מאנסי שליט"א, שפעם ביקש איש אחד מאביו הרה"ק בעל "נועם אליעזר" זי"ע סגולה לפרנסה. נתן בו הרבי את עיניו וראה שהוא צריך "חיזוק" גדול בענייני יראת שמים, ואמר לו שיאמר בכל יום "פרשת היראה". סבר אותו אדם שמא לא הבין הרבי היטב מה שאמר לו, או שמא נתחלף לו פרשת היראה בפרשת המן… על כן חזר ואמר: רבי, ביקשתי סגולה על הפרנסה, לא על היראה!

אמר לו הרבי: הנה בפסוק נאמר (תהלים קי"א, ה'): טרף נתן ליראיו, מעתה מצינו "סגולה" פשוטה לפרנסה – לא עצה או ברכה, אלא "סגולה", האומר פרשת היראה, ויקנה את היראה כקנין נצח, אזי מכיון ש"טרף נתן ליראיו", הרי הקונה יראת שמים במידה גדושה, ממילא ימלא הקב"ה את ידו מידו הפתוחה והרחבה…

גשם אחר המבול

מסופר שפעם אחת היתה עצירת גשמים, והגאון רבי אברהם אביש מפרנקפורט זי"ע היה בדרך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור שירחם ה' וישלח גשמים.

ויהי בדרך פגש איש אחד שמעשיו רעים לה' והיה קל שבקלים בענייני יראת שמים, וקרא לו שיבא ג"כ להתפלל עם הציבור על הגשמים.

התחמק הלה וענה לו "מה תפילתי יכולה להועיל לגשם, הרי אני אינני נמנה על יראי ה' כמו שהרב מכירני", ענה לו הגאון הנ"ל, "אנשים כמותך הביאו לעולם מבול ולא רק גשם"…

רבע מהחיים

מיתאמרא משמיה דהגאון רבי אליעזר פלעקעלעס זצ"ל שהיה דומ"ץ בקהילת פראג:

אמרו חז"ל (מס' אבות פ"ג, מ"ט) כל שיראתו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, משל למה הדבר דומה: לפרופסור מפורסם שעבר נהר גדול בסירה, בדרך נטפל לבעל הסירה ושאלו "האם אתה מכיר את חכמת המתמטיקה?" ובעל הסירה שהיה אדם פשוט השיב "אינני יודע מה זה". אמר לו הפרופסור "דע לך שאיבדת רבע מחייך".

שוב שאלו הפרופסור "ואת חכמת הפילוסופיה כן למדת?" "לא למדתי זאת מעולם" השיב בעל הסירה. "אז דע לך" – אמר הפרופסור – "שאיבדת עוד רבע מחייך".

שוב שאלו הפרופסור: "ואת חכמת האסטרונומיה למדת?" אמר לו בעל הסירה "לא", אמר לו הפרופסור "איבדת עוד רבע מחייך"…

בינתיים, נעשתה סערה גדולה על הנהר ואיימה להפוך את הסירה.

עכשיו שאל בעל הסירה את הפרופסור הנכבד "האם למדת פעם לשחות?" ענה הפרופסור "לשחות במים לא למדתי אף פעם!", "אם כן" – אמר לו בעל הסירה – "איבדת את כל חייך"…

והנמשל: מי שיש בו יראת שמים, יכול לשחות כנגד כל הזרמים בים החיים, וסערות של התקופות אינן מאיימות עליו, ואין כל חשש כי חכמתו תלך לאיבוד ותרד לטמיון. וזהו שאמרו חז"ל "וכל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת".

יראה טהורה

שמעתי עובדא נפלאה ביותר מידידינו המשפיע המפורסם הרה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א משגיח רוחני בישיבת אלכסנדר, מהיושבים ראשונה בקרית מלך רב קרית וויז'ניץ בני ברק, וכך סיפר:

פעם אחת בעת ששהה בחדרו של פוסק הדור הגאון האדיר מרן בעל "שבט הלוי" זצוק"ל, נכנס אחד עם שאלה – האיש הזה לא היה דר לא בבני ברק ולא בירושלים, הוא היה גר בקיבוץ, ואם היו נקלעים בביתו מן הסתם לא היו שותים אצלו אפילו כוס מים.

האיש הזה שאל את בעל "שבט הלוי" שאלה – אבל לא סתם שאלה – אלא שאלה מיוחדת ומרוממת הראוי לישאל על ידי אחד מבני העלייה שבדור.

כשגמר להרצות את שאלתו, הסתכל עליו ה"שבט הלוי" בתימהון מהול בהערצה עצומה, ומתוך התרגשות הוא שואל את האדם: האם אני יכול לשאול אותך שאלה? והסכים הלה, ואז אמר לו ה"שבט הלוי": הרי שאלה כזו לא היה שואל אפילו אברך כולל היושב ולומד כאן באחד מהכוללים הרבים בבני ברק, והלא שאלה זו מתאימה לאחד מבני העלייה שבדור לשואלה, אני מבקש ממך – אמור לי בני – במה זכית! איך מגיע אצלך כזה דרגה של יראת שמים.

השיב היהודי: אני גר בריחוק מקום מכאן, אני גר בקיבוץ, אמנם אני בא בכל ליל שישי לשמוע את השיעור של הרב, ואני מקפיד מאוד שלא לחסר אפילו שיעור אחד – את שפת האידיש אינני מבין כל כך טוב – מה שאני מבין הרי טוב, ומה שאינני מבין אז לא, אמנם שמיעת השיעור משפיע עלי מאוד, וכנראה שזה מה שגרם לי להגיע לדרגה נשגבה זו של יראת שמים כדברי הרב…

כשסיים להרצות את דבריו, קם ה"שבט הלוי" זצוק"ל ממקומו, וניגש לאותו יהודי, וחיבק אותו באהבה והתרגשות עצומה, ואמר לו: אשריך אשריך! אשריך ואשרי חלקך!…

משאלות לבב

הגאון רבי אברהם הכהן פאם זצ"ל ראש ישיבת תורה ודעת היה יליד סלבודקא, ובהיותו ילד בגיל שתים עשרה, נשאל על ידי אחד מבחורי ישיבת סלבודקא: הנה בברכת החודש מתפללים על חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה וכו', שתים עשרה בקשות, ולאחריהן בקשה נוספת, "שימלא ה' כל משאלות לבנו לטובה", איזו מכל הבקשות היא החשובה מכולם?

ענהו הילד: מה השאלה, הלא פשוט הדבר כי חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים היא הבקשה הכי חשובה.

אמר לו הבחור: טעות בידך, הבקשה האחרונה שימלא ה' משאלות לבנו לטובה היא החשובה ביותר, שכן הכל כלול בבקשה זו.

אמר לו הילד: אני סבור שמי שאין בו יראת שמים מה הם כל משאלות לבו, כל כולו משאלות גשמיות ועולם הזה, רק מי שיש לו יראת שמים, מבין אל נכון על מה לבקש שימלא ה' משאלות לבנו לטובה.

פעם אמר הגאון רבי יוסף ענגיל זצ"ל באחת מדרשותיו: הביטו וראו שכשמברכים את החודש אומרים שתתן "לנו" חיים ארוכים, ואילו כשמגיעים ליראת שמים אומרים חיים שיש "בהם" יראת שמים, לגבי יראת שמים אנו דואגים לאחרים…

הספד שכזה

הגאון רבי נפתלי צבי ברלין זצ"ל אב"ד וואלאז'ין הגיע פעם לאסיפה בווילנא שהשתתפו בה משכילים, המשכילים דיברו על חבר אחד מהם שמת והיה איש מפורסם, הם ביקשו מהנצי"ב שיאמר את דעתו על אותו איש. אמר להם הנצי"ב שיספר להם מעשה, וכך סיפר:

גביר אחד היתה לו בת יחידה חולה אנושה, והרופא אמר שהיא צריכה לאכול בשר דבר-אחר לרפואה. הבת היתה יראת שמים ויראת חטא ולא רצתה בשום פנים ואופן לאכול דבר-אחר. לכן הלך הגביר אל הרב שיתיר לה.

בא הרב ודיבר איתה כי מותר לה לאכול מפני פיקוח נפש. אמרה הבת, שאם כן ישחוט השוחט את החזיר בסכין כשר ורק אז תאכל. בלית ברירה שחט השוחט את החזיר, אלא שאז רצתה הבת החולנית שהשוחט יבדוק את הריאה, השוחט בדק את הריאה ומצא בה שאלה, והלך לשאול לרב.

והנה בבואו אל הרב אמר הרב, אילו היתה השאלה על בשר בהמה טהורה הייתי מכשירה, אבל איך יכולים לומר על חזיר שהוא כשר… וזה היה הספדו על המשכיל…

(מתוך 'נועם שיח' ראה תשפ"ג)