ברשות רבינו ראש הישיבה שליט"א, ברשות הגאון הגדול ראש ישיבת חברון וברשות כל המשתתפים. רציתי לדבר בקיצור שתי נקודות ביחס לזמן הבא, מה שצריך להיות משהו מיוחד בהנהגת בני ישיבה לפי המצב שיש לנו היום, הן בבחינת תורה, והן בבחינת הנהגה כללית. בבחינת תורה – בוודאי שצריכים ללמוד כל פעם בהתמדה, במקסימום העיון והבקיאות, הכל בתכלית, אבל כמו שפעמים רבות דיברו שיש כעת זמן שיש בו את הענין של 'תורא מגנא ומצלא', שחוץ מהתורה בעצמותו, יש את המגנא ומצלא. בענין מגנא ומצלא נאמר ווארט אחד שאמר רבינו ר' יצחק בלאזר זצ"ל שנוגע ללימוד התורה של מגנא ומצלא. הגמ' בברכות אומרת ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט, אמר ר' יוסי ב"ר חנינא, כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם שנאמר והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו, כלומר, אם אדם לא רואה את החשיבות של הבגד, הכח הרגיל של בגד לחמם יורד ממנו, ומכיון שדוד לא ראה את החשיבות של בגד בזה שחתך את הכנף, הכח שהיה לבגד ירד. אמר רבי יצחק בלאזר ז"ל, תורה מגנא ומצלא, יש לה את הכח לזה, אבל במה דברים אמורים, אם מחשיבים את התורה ולומדים את התורה בצורה שזה באמת חשוב, ומרגישים את חשיבות התורה, אז החשיבות שיש בתורה, עם הכח של תורה, עושה את המגנא ומצלא, אבל אם ח"ו חסר בענין של חשיבות התורה, חסר במגנא ומצלא, וחשיבות התורה תלוי אם מבטלים בזמן שאפשר ללמוד, ולא שקועים לגמרי בלימוד בזמן שאפשר להיות שקוע, חסר בחשיבות התורה, ואם חסר בחשיבות התורה, זה לא יהיה מגנא ומצלא, וזה עוד סיבה שמכריחה את שקיעות התורה בתכלית השקיעות, בין בידיעת התורה ובין בהבנת התורה, ואז התורה תהיה אי"ה מגנא ומצלא בס"ד. בבחינת הנהגה – רציתי לקרוא לכם מה שמו"ר רבי אהרן קוטלר ז"ל כותב, בפרשת שמות, על ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, דהיינו הרגשה בחוש ממש כמש"כ נתן עיניו וליבו להיות מיצר אליהם, ומדה זו היא מעמודי ויסודי החסד, לישא בעול עם חבירו בכל ענין של סבל וקושי של חבירו, ונשיאת עול בין במעשה, להשתתף בפועל, ובין בהרגשה, שירגיש כאילו מוטל עליו עול של חבירו, וכ"ש בצער הציבור. ומביא ע"ז את דברי חז"ל בגמ' בתענית, 'יצער אדם את עצמו עם הציבור, שכך מצינו עם משה רבינו שציער עצמו עם הציבור שנאמר וידי משה כבדים, ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה, וכי לא היה למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה, ולמה היה צריך אבן, אלא כך אמר משה, הואיל וישראל שרויים בצער, אף אני אהיה עמהם בצער', אומר ר' אהרן, 'הרי דחיוב להצטער עם הציבור אינו רק בדבר שיש בו תועלת לציבור, אלא גם באופן שאין לציבור תועלת בצערו, צריך לצער עצמו בצערא דגופא, שכך מחוייבת להיות הרגשתו בצער הציבור שירצה ויתאווה להצטער יחד עם הציבור', והוסיף שבזה מקיימים ואהבת לרעך כמוך, ואת אותו תעבוד ובו תדבק, כי הקב"ה ג"כ מצטער איתנו, וממילא כשאנחנו מרגישים שאנחנו נושאים בעול עם חבירו, אנחנו מקיימים גם ואהבת לרעך כמוך, וגם כדרך הקב"ה. וזה עוד דבר, שיש כ"כ הרבה אנשים שסובלים, אנחנו צריכים להרגיש את זה, ממש להרגיש, ובהמשך נבאר מה הגדר, וכיצד מרגישים. עכ"פ זה החיוב, שני הדברים האלו שרציתי לומר, שבחורף הזה יש את התוספת הזאת בלימוד, שזה יותר מכל פעם, כלפי המגנא ומצלא, שאיכות ההתמדה, שתהיה התמדה ממש, ואם חסר התמדה זה מראה שזה לא חשוב, ועלול להיות חסר במגנא ומצלא, וגם את נשיאת העול, להרגיש את הצער, ובזה אי"ה תהיה הגאולה הפרטית, והכבוד שמים והגאולה השלימה במהרה בימינו אמן.
(קרדיט סרטון: סלבודקער)